ביום שבת ב2 בלילה
ברק סדק את השמיים
קול הרעם העיר אותי מתנשפת, מזיעה, רועדת.
עליתי מיד לראות אם התורן נפגע
אבל כלום. עומד לו גבוה, אדיש, מתנדנד.
הים היה לא נינוח. כאילו לא מצא את עצמו.. לכוד בין הסירות לבין היבשה
והרוח החזקה סמנה שכדאי להישאר דרוכים.
פתחתי את הוויפי. מישהו שאל בקבוצה אם כולם בסדר ואמר שזה היה מאוד קרוב הפעם.
שכבתי במיטה עם החלון בדופן פתוח
מביטה על השמיים נדלקים באור פלורסנט בוהק
ומיד כבים אל תוך חושך עמוק כל כך, עד ששכחתי לרגע כמה מואר היה.
שעה אחרי קבלתי הודעה מעופרי ״את זמינה״?
לא מתאים לה לכתוב לי בשעות האלה .
התקשרתי אליה בזמן שהברקים ממשיכים לסדוק את השמיים
היא ספרה לי שניר בן ארי מהכיתה שלה בתיכון, הבן של אולגה מהמושב נהרג.
הלב שלי צנח
אולגה
האישה הכי יפה, נמרצת, מלאת חיים
עם העיניים הכחולות שלה, שכל השמיים מתנקזים לתוכן
והשיער השחור שמבליט את העיניים הבהירות בניגודיות הכהה שלו.
היא מסוג הנשים שעוברות במושב בהליכה ולא ברור אם הן באמצע ג׳וגינג או פשוט מתהלכות בשמחה
תמיד עוצרת, צוחקת, מחבקת, זורקת מילה טובה על הילדים, כמה הם יפים, איך גדלו.. נזכרות איך כשענבר נולד היא הגיע אליי עם סירי לידה.
הכינה בורקס בשר ״כמו שניר הכי אוהב״ וסלט מפנק.
ספרה על החודש הראשון שלו בתור תינוק כשעלה לו החום, ורצה איתו לבית החולים.
כמה הייתה בטח רוצה לחזור לרגע הזה, לפני 22 שנה, כשהיה תינוק עם חום. ולשמוע את המשפט- ילדים קטנים צרות קטנות. ולא להאמין למשפט הזה אז, כי מה כבר יכול להיות יותר מפחיד מילד חולה.
מנסה לדמיין איך ברגע אחד מתרוקנים החיים מאישה מלאת חיים כמו אולגה.
מנסה בכל כוחי לדמיין אותה עכשיו ברגעים אלו, ולא מצליחה.
אני מתחננת להתעורר מהסיוט הזה. בבקשה שעופרי טועה , וזה לא ניר של אולגה.
מוכנה שכל הברקים של כל סאן בלאס יפגעו בתורן שלי. רק לא זה.
ואיפה החברות שלי מהמושב. איפה אני עכשיו.
באי בודד בסאן בלאס
מתעוררת מברק שנשמע כמו טיל איראני
ואחרי שעה מקבלת הודעה על ילד יפה וטהור
שלא יחזור
וכבר היה בחופשת שחרור, עם כרטיס לתאילנד.
אני שבורה ולא מצליחה לקום
הילדים של הסירות השכנות עשו אצלנו מסיבת פיג׳מות
הם אוכלים בלינצ׳סים שגלעד הכין
הם צוחקים מגולגלים כמו הבלינצ׳ס עם החמאה והדבש שנחתך לשבלולי זהב .
ואני ברשת של החרטום יושבת ובוכה . שלא יראו,
שלא ישאלו שאלות. שלא ידעו מה שאני יודעת כרגע על העולם.
מתקשרת לטל, מתקשרת לליאת . מה יש להגיד
הכל נורא .
ואני לבד בלב הים. צריכה לשאת את העצבות שנרכסה עליי מאחור כמו חליפת צלילה עבה, לוחצת וצמודה.
ג׳קי בר ונטע ירדו איתי לחוף .
ג׳קי הביאה עוגיות ג׳ינג׳ר ובר הביאה חטיפי גרנולה ובננה צ׳יפס .
הבכי מגיע כמו גלים קטנים במפגש עם החוף,
כמו הדים של רוח חזקה ורחוקה.
והמבט שלהן נח עליי
מבט של ״איך אני מבינה אותך״
חוסר אונים נוראי.
עיניים מתעגלות וידיים רכות.
לפחות אפשר לבכות בעברית.
הילדים צוחקים
נעמי גולשת על הסאפ כשקיקו מאחוריה ומעיין משיטה אותם
ענבר ועוז מניחים על הראש של סול וגאיה סרטנים שאספו.
גאיה קוראת הארי פוטר וצועקת עליהם שהיא לא אוהבת את המשחק הזה.
בכל פעם כשקיקו או נעמי ניגשים אליי, בר לוקחת אותם ממני, לחיקה. מראה להם צדפים, מחלקת להם עוגיות . עוזרת לי להצליח להיות רק לרגע, אני והעצב שלי .
בצהריים אנחנו עולים לסירה
אני נרדמת לשנת צהריים עמוקה וארוכה
הגוף קרס מרוב הבכי ונשאר רק לב שבור ועייף.
אני מתעוררת לקול מוכר “where is your beautiful wife?”
״she is sleeping”
גלעד עונה
הוא פותח את החלון של החדר ואומר שדניאל רוצה להזמין אותי למסאז׳ בסירה שלה .
אני שוטפת פנים ותוהה איך היא ידעה על הלב השבור שכלוא בתוך גוף מתפרק.
״I feel you lovely”
היא אמרה כשאספה אותי עם הדינגי.
נשכבתי על המיטה בחדר שינה שלה
שתקתי ועצמתי עיניים.
היא מרחה אותי בקרם שהכינה בעצמה
והצלילים של המים הזכירו לי שהים עוד שם. מחבק אותי ועוטף, מקבל אותי כפי שאני.
התמסרתי למגע הנוכח שלה
מגע של מישהי שיודעת בדיוק איפה להניח את היד, באיזו עוצמה ובאיזה קצב
כמו ימאית מנוסה שיודעת לצמצמם מפרשים בשעת סערה, להשיט את הסירה לחוף מבטחים.
עברו שעתיים, אולי יותר
מהשכמות דרך עמוד השדרה מטה, דרך המותניים, כפות הידיים, הרגליים, הפנים עם קמטי העצבות בין האף לשפתיים.
לא ספרתי לה מה שקרה. היא לא תבין.
זה בזבוז אנרגיה שכרגע אין לי.
זו תהיה שיחה ריקה וסתמית בין שתי נשים שמדברות בשפה שונה. שינקו היסטוריה שונה וגדלו למלחמות שונות.
היא בטח תגיד כמה שהיא מצטערת . וכמה זה נורא . אני בטח אהנהן ואסמן שעדיפה השתיקה כרגע מכל מילה נוספת.
בסוף הטיפול התיישבתי מעורפלת . מרגישה שהסירה התייצבה בסערה.
אמרתי לה משהו בסגנון של ״מאז ה7 באוקטובר…״ והיא לא ידעה על מה אני מדברת.
ועל הטילים מאיראן שמעת? על עזה? לבנון?
היא לא ידעה דבר.
אמרה שהיא מצטערת. אבל היא לא צורכת חדשות
ובכל שנה כשמבקרת אצל ההורים בארה״ב, אפשר לשמוע את הטלוויזיה שלהם על ערוצי אקטואליה גם מהקצה השני של הרחוב ושזה מחרפן אותה .
היא באה לכאן כדי ליצור ולא כדי לצרוך. היא חיה בסירה מול אי בודד שגרים בו אינדיאנים, כדי לברוח מהשקרים והסערות שקיימים מעבר למסך.
סיפרתי לה על הטילים, על המקלטים, על הבנים שלנו שהולכים לצבא.
היא החזירה מבט מלא בחמלה אמיתית “you are lucky that you are here now”
אבל אני לא פה
אני שם. במושב . עם האחיות שלי שמסתכלות על הבנים הקטנטנים שלהן ביומיים האחרונים וכל מה שהן רואות זה את הרגע שבו יעלו על מדים.
וכמה הן בטח מחבקות עכשיו. אוגרות חיבוקים
אוספות נישוקים לכיסים
לוחשות להן ״אתה שמור, אתה מוגן, אמא כאן לא עוזבת אותך.״
כשחזרתי לסירה לא הפסקתי לחשוב על כל אותם אנשים שבוחרים להתנתק .
שמקיפים את עצמם בקירות רוחניים ושלווים.
ברור שגם הם סובלים. גם הם כואבים. וכל אחד ״ומה שעוזר לו להעביר את הלילה בשקט״. כמו שמאיר אריאל כתב.
אבל הרגשתי שאני כל כך מעדיפה להיות בצד העצוב והאפל והכבד והמלוכלך שחווה את הגועל של החיים ברגע הזה
מאשר להיות במקום הגבוה, הרוחני, המנותק והרחוק.
שם מבחינתי לא נמצאת האמת כרגע.
ביום הזה האמת נמצאת בייסורים
ולא במים הצלולים.
לקחתי את הגיטרה בערב וישבתי מול השקיעה,
התחלתי לפרוט.
השיר Landslide של Fleetwood Mac
עלה במיתרים
Oh mirror in the sky, what is love
Can the child within my heart rise above?
Can I sail through the changin' ocean tides?
Can I handle the seasons of my life?
Well, I've been 'fraid of changin'
'Cause I've built my life around you
But time makes you bolder
Even children get older
And I'm gettin' older too
Sailing family 
כתיבת תגובה