ירח מאיר את Linton bay

יצאתי עם הילדים לטיול בדינגי בליל ירח מלא

גלעד נשאר בסירה לתקן את המנוע והשמיים היו כל כך יפים שאי אפשר היה פשוט להישאר בסירה אלא לצאת החוצה ולהיכנס אל תוך רחבת הריקודים של המים ולא רק לשבת ביציע.

נעמי התגנדרה כאילו היא יוצאת לבת מצווה

לקחה את התיק צד הסגול שלה עם מבחר האודמים

ואני אומרת לה, עזבי אותך להתגנדר נעמי, זה רק סיבוב בחושך בדינגי.. אבל היא רצתה להיות מוכנה לכל מצב כי מי יודע את מי תפגוש.

לבשה שמלה, שמה קשת מנצנצת בשיער ואפילו בקשה לנעול את הכפכפים המהודרים שלה.

חושבת לעצמי מאיפה היא למדה את זה

את מי היא מחקה?

מאיפה היא קבלה את הרעיון להיות כזו ליידי מגונדרת.

בטוח לא ממני בשנה האחרונה.

מתי בחיים שלה היא ראתה ילדה עונדת קשת על שערה? מתי היא ראתה אישה מטופחת נושאת תיק צד עם מגוון אודמים?

מתי היא ראתה נעלי עקב וציפורניים עם לק?

מאז שאנחנו על הסירה היא כמעט ולא נחשפה לכך.

ולפני זה, בחיים ביבשה, הייתה קטנה כדי לזכור.

וזה גורם לי לשאול את עצמי שאלות גדולות על השפעת הגנטיקה והסביבה בהתהוות שלנו.

ענבר נשאר לסייע לגלעד עם התיקונים וקיקו הצטרף אליי ואל נעמי לסיבוב הלילי.

הים דומם, לא זז אפילו צעד, עננים רכים ודקים מכסים ירח מלא כמו שביס רחב ואפרפר.

אורות התרנים הופכים לשובלים שמנצנצים על פני המים, קטנים וצרים לעומת שובל הירח שעומד לו יציב ורחב, בוהק כמו שביל החלב .

מאז שאני חיה על הסירה גיליתי שירח מלא זורח בדיוק כשהשמש שוקעת.

גלעד מגחך ולא מבין למה אני מרגישה צורך להזכיר לו את זה בכל יום ולספר על כך לכל אדם שאני פוגשת.

אבל מבחינתי זה אחד מגילויי השנה שלי

כי הירח תמיד היה משהו של הלילה

משהו מסתורי וחמקמק ושייך לעולמות אניגמטיים, רחוקים ממני ולא נגישים.

מבחינתי הירח היה יוצא בלילה ונעלם מתישהו ביום

מעולם לא שמתי לב לזריחתו, בטח שלא לשקיעתו

מעולם לא הבנתי את החוקיות שבשמיים וגם לא ידעתי שיש כזו.

לאחרונה גיליתי שיום אחרי שהוא מלא

הוא יזרח 50 דקות מאוחר יותר

וכך כל יום שיעבור יאחר את זריחתו.

כעבור שבוע הוא כבר יזרח בחצות

וכעבור שבועיים הוא נולד מחדש

ולא נראה אותו בלילה בכלל, אלא רק שמיים זרועי כוכבים

וזה מעניין שכדי שהירח יגיע למלוא תפארתו, הוא חייב לעמוד מול שקיעת השמש

השמש חייבת לזוז הצידה כדי לתת לו מקום

היא צריכה לסגת זמנית כדי שחלק אחר בשמיים יזהר.

בהפלגות ארוכות, כשאני מתעוררת למשמרת לילה שלי ב2:00

אני יודעת שתכף הוא יעלה

יושבת מול הגלים, מחכה לו

וזריחתו תהפוך לדבר הכי יציב ובטוח שיש לי בחיים באותו רגע.

באותו ליל ירח מלא עגנו בLinton bay

מפרץ Linton מוקף בהרים ירוקים, ג׳ונגלים סבוכים שמתוכם בוקעים צווחות של קופים וציוצי ציפורים.

יש פינה קטנה ונסתרת שהילדים אוהבים בחוף. אם מחכים בסבלנות אפשר לראות קופי עכביש שחורים מטיילים על גזעי העצים

אנחנו מתקרבים אליהם עם הדינגי קרוב קרוב, הילדים מביטים בהם עמוק אל תוך העיניים ומתפוצצים מצחוק

ברגע שנוצר קשר עין, הרגע שבו הם מבינים שהקוף מסתכל עליהם ורואה אותם בדיוק כמו שהם רואים אותו, זה רגע פילוסופי ממש.

הקוף לא רק מביט בהם. הוא מסתקרן, חושב, חוקר, מנסה להבין את הבעת הפנים שלהם

האישונים שלו עטופים באור בוהק ומלא בתבונה ועומק רגשי.

משהו במבט הכל כך אנושי שלו לצד ההתנהגות הפראית שלו מבלבל אותנו, מביך אותנו, גורם לנו להשתהות ולרגע אחד כל העולם מתנקז עמוק בתוך עיניו של קוף העכביש השחור שעל גזע העץ בחוף בLinton.

המפרץ הזה הוא סוג של תחנת מעבר. הוא מרגש אותי כמו שדה התעופה.

אף אחד לא מגיע לשם כדי להינות מהחופים ומהמים הצלולים. הטבע שם הוא כלל לא העניין. מי שמחפש טבע יפליג לSan blas.

מי שמגיע לכאן כנראה צריך לחשב מסלול, להתארגן, להתאפס, לנוח או להתכונן. אולי לתקן את הסירה, אולי להגיע לפנמה סיטי לעניינים בירוקרטים. אולי צריך לתפוס טיסה ולהשאיר שם את הסירה, אולי בדיוק חזר מהשדה ומתכונן לחציית התעלה.

יש שם אווירה של דריכות באוויר. אבל דריכות טובה כזו. ״אווירת מזוודות״ כמו שגלעד אומר. דריכות ששגורה בתוכה ציפייה והתרגשות מהלא נודע. דריכות של מיתר של גיטרה שמתוח בדיוק במידה הנכונה . ואז אפשר לנגן.

אני אוהבת את Linton.

יש שם במרינה בר קטן ויושבים בלילה כל הימאים עם כוס בירה גדולה

אנשים בלי חולצה מכוסים קעקועים צפופים, עם זקן סבוך וריח של ים, יושבים ומספרים על המפרש שתפרו והוונטות שהתקינו, על כל הדרך מקולומביה שהרוח הקדמית הייתה ״על האף שלהם״ ונאלצו לזגזג כמו כלבה זקנה במעלה ההר

צוחקים על הגל ששטף את הסירה

על עונה גשומה שמתקרבת עכשיו

על הכסף שנגמר בעובר ושב

ריח של סיגריות ואלכוהול מתערבב עם ריח אדמה רטובה שמגיע מההרים הגשומים

צחוק בוקע מבעד לזקנים הסבוכים

הכל מרגיש קליל, הכל סיבה לחגיגה עם עוד משקה. כאילו אין פתח למחשבות רציניות, אין מקום לפחדים, לחרדות. ה״כאן והעכשיו״ כל כך גדול, חגיגי ונוכח.

מרגישה את השיחות והצחוק שבוקעים מהשולחנות כמו מוזיקה שמתחילה להפעיל את הגוף שלי

הכל בסדר.

הכל יפה.

אין כלום חוץ מעכשיו.

יש לי סירה. יש לי בית. יש ירח מלא .

רוצה להקיף את עצמי בצחוק השטותי הזה כל חיי. לא יכולה יותר לתכנן קדימה, לא רוצה לשמוע כרגע מילים כמו אופק תעסוקתי, אסטרטגיה, משכנתא, עתיד כלכלי, פנסיה וחיסכון, מקדמי ביטחון.

מילים מילים שלא אומרות לי דבר

ברגע זה אין אופק. יש רק בר על הרציף ואנשי חופש שיכורים.

חזרנו לדינגי, קיקו נשכב על החרטום ובוהה בגרילנדות המאירות מהסירות

נעמי מתחילה להתעייף ומניחה את ראשה קרוב קרוב ללב שלי

אני שרה להם שירים על הירח בזמן שאנו עוברים ליד הסירות ומנסים לדלות פרטים מתוך חלונות הצד המוארים שבקבינות.

איש אחד עם משקפיים עגולים יושב בסלון וקורא ספר או מפה עם ספל תה ביד

שני זקנים יושבים בירכתיים משחקים שש בש

אחד יושב על הסיפון עם כוס וויסקי ומוזיקת ג׳אז

מנופף לנו לשלום ומחייך לנוכח מראה הילדים בדינגי קטנה, שטה אל תוך הלילה.

אור הירח חושף הכל

אפילו עכשיו, אני יושבת בחרטום וכותבת במחברת ללא שום אור סינטתי. רק אור הירח.

מחר אנחנו נוסעים לפנמה סיטי לסידורים. צריכים לקפוץ לשגרירות, לקנות כמה חלקים לסירה ובין היתר אני צריכה לקנות טלפון חדש. לפני שבוע מצאתי את הטלפון שלי צף שעה שלמה בשלולית קטנה בדינגי שלנו בזמן ששנירקלתי.

מי המלח איכלו אותו לדעת. הרגשתי זיק של שמחה מצית לי את הלב.

היה לי טוב בלי הטלפון . עדכנתי רק מעט כדי שלא ידאגו. קראתי יותר ספרים . שלוות עולמים.

לא הייתה שום סערה כי פשוט לא היה Ynet, או משהו אחר להסחף לתוכו שמתקיים רק כי המסך נדלק.

ידעתי שמי שצריך אותי פשוט יתקשר לגלעד.

גיליתי שאף אחד לא היה צריך אותי.

בלילה חלמתי שאני הולכת עם נעמי עם עגלה בעיר כשהעגלה מופנית אליי. נעמי מביטה בי עם חיוך , ואני מביטה במסך.

אני הולכת עם המסך בפרצוף ונתקעת בעצים, באנשים, באבנים. נופלת, נפצעת, קמה, לא רואה את הסביבה, לא רואה את נעמי . רק את המסך.

קמתי מהסיוט עם תפילה, שהשבוע הזה שהייתי מנותקת ישנה משהו בהתייחסות שלי למכשיר המטורף הזה.

תכננו להשאיר את הסירה במפרץ ולעשות לילה בעיר

אז כשחזרנו בשקיעה לסירה שלנו, עצרנו ליד סירת פיראטים שעגנה קרוב אלינו כדי לבקש מהם שישמרו על הסירה שלנו בזמן שלא נהיה כאן.

הם עמדו מחובקים על החרטום כמו רוז וג׳ק מהטיטאניק

קוראים לה Myra, יפהפייה בשנות ה30 שלה