Sailing family

כבר שלושה וחצי חודשים בסאן בלאס

נגמר לנו הדלק. 

צריכים להפרד ליומיים מהקיבוץ שהתהווה לנו וללכת למלא דלק באי שבדרום סאן בלאס.

אחרי הדלק נעבור בprduparbot island

אי שכבר עגנו בו והכרזתי עליו כאי האהוב עליי בכל 365 איי סאן בלאס.

הגענו לאי הקטן, היינו לבד במפרץ וכמעט בכל עגינה עד עכשיו, עגנו עוד סירות לידנו.

גלעד אוהב שאנחנו רק אנחנו, באי בודד, בלב הים 

לא תלויים באף אחד. מרגשת אותו המחשבה שנדוג את האוכל שלנו ונתפיל את המים שלנו, 

מבחינתו זה כל מה שאנחנו צריכים בסירה.

אני תמיד מעדיפה לעגון ליד סירות נוספות

כי מה אם אצטרך משהו 

ומה אם יש סיבה לכך שאף אחד לא עוגן באי הזה?

זרקנו עוגן 

גלעד וענבר הלכו לשנרקל ולחקור את הריף

אחרי שעה הם חזרו וענבר צעק מהדינגי שראו סנפר ענק ששוחה לו שם והוא איטי ועצלן והם יכולים לדוג אותו בקלות.

וכמו תמיד נתתי בגלעד את המבט שאומר ״אתם מביאים אותו כן? דיר באלק אתם לא מביאים ארוחת ערב.״

והוא החזיר לי מבט של ״בעזרת השם״

שניהם עלו מהר לסירה להביא את הרובה צלילה

ואחרי עשר דק חזרו עם דג שמן ועסיסי והכריזו בהחלטיות שהיום נעשן אותו במדורה על החוף.

ירדנו אל האי, פגשנו משפחה מקומית שגרה שם, שהכרנו מלפני שלושה חודשים 

זכרונות קרובים ורחוקים צפו מרגעים יפים.

בקשנו מהמקומיים אישור להדליק מדורה באי שלהם

הילדים רצו על החוף בשמחה מתפרצת

חשבתי לעצמי שבטח יש משהו אבולוציוני בהתלהבות של ילדים מאש

אולי חזרה לשבטיות, לסיפורים שעוברים במעגל,

למבט הממוקד של כולם בדבר אחד.

אש היא הגנה מטורפים. היא חום ואוכל מבושל. 

היא אור בחושך. היא אחדות קולקטיבית וחיבור לאדמה.

מרחנו על הדג שמן וליטפנו אותו בתבלינים 

השכבנו אותו על שני קרשים מעל הגחלים והתיישבנו לזמן מתוק של המתנה. 

ענבר הכין עוד מדורה קטנה בצד מוקפת צדפים.

האש השתובבה עם הרוח והשמש החלה לשקוע 

השמיים נצבעו בגוונים של ורוד שנמהל עם הכחול והים קיבל את השתקפותם 

המקומיים סידרו לנו מושבים מעצי קוקוס כרותים 

ישבנו שנינו והסתכלנו על הילדים

אינספור פעמים בחיי כבר הבטחתי לעצמי להקפיד להבעיר אש מדי פעם ולהביט בכוכבים. אינספור פעמים הפרתי הבטחה זו.

אבל זה היה הרגע בו ההבטחה מומשה והדג עשה קולות של צלייה והאש צרבה וחרכה את העור המחוספס שהיה מרוח בשמן ותבלינים.

זמן ההמתנה העצים את ההתרגשות 

והמחשבה שענבר וגלעד הביאו את הדג מלב הים ריחפה שם מעלינו כמו עננים של סיפוק

גלעד ואני נשענו קרובים על גזע הקוקוס ושתקנו.

הבטנו בילדים מנהלים את המדורה הקטנה כמו שבט של אנשים קטנים ורציניים.

ענבר מזין את האש ומחלק הוראות 

נעמי מגישה לו חתיכות עצים

מאורי מצייר מעגלים על החוף עם מקל שאסף

ובסוף, הם התיישבו שלושתם ובהו באש משחקת עם האוויר. משנה צורות וצבעים, מפוררת גזעים, לוחשת סודות לגחלים.

האש היא הרקדנית

הגחלים הם הבמה 

הים הוא רחבת הריקודים של השמיים.

והכוכבים נדלקו מעלינו והשקט הנעים שעטף אותנו

זה רק אנחנו על האי, ומשפחה של ילידי האי שכבר ישנה בערסלים

הסירה שמולנו ממתינה שנשוב ונתערסל גם אנחנו בתוכה.

התחלנו לקלף את העור המחוספס והחרוך מהסנפר 

והטעם של הבשר הלבן מהים במפגש עם אש היבשה היה חמים ומוכר כמו טעם של בית שמעולם לא עזבנו.

אספנו בקופסא את שאריות העצמות עם טיפת הבשר לסירה כדי שנוכל לגרד עוד קצת מחר למחבת ולהזכר בערב הזה שהיה לנו.

כשהגענו לסירה כבר היה מאוחר והטלפון שכב בהטענה אחרי שעות שלא היה לי וויפי.

האוטומט שלי היה לגשת אליו ולהדליק את המסך ולהכנס איתו למיטה ולראות מה התחולל ומה פספסתי.

ובאותו רגע עברה בי מחשבה שאני לא מתכוונת לפתוח את הטלפון 

אני משאירה אותו שם, כבוי, נטוש, עד הבוקר .

לא רוצה לראות עדכונים והודעות וחדשות ולהישגר למקום אחר

רוצה להישאר כאן

עם הדג המעושן והגוונים הורודים של השקיעה שנשפכו כמו דיו על נייר רטוב 

רוצה להישאר במחשבה על גלעד שנשען לידי על גזע עץ הקוקוס הכרות והכוכבים שנחשפו מעלינו והילדים ששחקו סביב האש והאין המוחלט והיש המוחלט .

נשכבתי במיטה בקבינה ופתחתי חלון והסתכלתי על האור של הירח שנשפך ועמד יציב על פני המים 

ופתאום כל הטוב הזה שהרגשתי בתוכי הפחיד אותי

הרגשתי את הטוב כמו זרם חזק שאין ביכולתי לשחות אל תוכו

או כמו אור גדול שאין בי כלים להכיל

וחשבתי לעצמי למה לפעמים כל כך מפחיד כשטוב. למה הקושי מרגיש לי מוכר ובטוח יותר.

פעם חבר אמר לי שקשה לנו לקבל את הטוב

 ולרע קל יותר לפתוח את הדלת 

הוא אמר שאולי הטוב מבשר על שינוי גדול שמתחולל בתוכנו 

ושינוי זה דבר מדהים אבל גם מאוד מפחיד .

משהו בתחושת ״הגעתי״ מוליד איתו באותה נשימה  ״ומה עכשיו״.

חשבתי על המילים שלו ושאולי זה בדיוק מה שהרגשתי. שאני משתנה 

שאנחנו משתנים. 

עצמתי עיניים ונשמתי עמוק ואמרתי לילדה שבתוכי שלא תפחד. שאני איתה .

נרדמתי 

ב2 בלילה קמתי מרוח חזקה וגשם שנכנס בחלון הפתוח שמעל המיטה שלנו 

הערתי את גלעד ועלינו למעלה והבנו שנכנסת סערה.

בסאן בלאס בעונה הרטובה בכל כמה שבועות נכנסת סערה טרופית שקראת culo de pollo.

יש קבוצת וואטסאפ עם כל אנשי הסירות בסאן בלאס וכולם כותבים ומתריעים ומלחיצים ושולחים תחזיות ועדכוני מצב. 

הסערה הטרופית מאוד מפתיעה . מגיעה ברגע, בדרכ נמשכת 30-60 דק, וכבר ראינו אותה מנתקת עוגנים ושולחת סירות להתחפר בחולות ולהתנגש על סלעים.

עמדנו במתח מול החלון והסירה נאבקה בגלים וברוח.

התפללנו שהעוגן לא ישתחרר ושהשקט יחזור.

פתאום הבנתי למה אף אחד לא עוגן כאן לידנו.

אנחנו במקום פתוח לגמרי, חשוף לגלים, קרוב לריף שאפשר להסחף אליו. אסור לעגון במקום כזה בעונה הזו.

אם העוגן יתנתק אנחנו תוך רגע נמצא את עצמו על שרטון.

גלעד יצא להסתכל במד הרוח וגילה שהגענו כמעט ל50 קשר .

זה מספר שעוד לא יצא לי לראות במסכים של הסירה

וזכרתי שסערה נחשבת להוריקן החל מ64 קשר.

זה רק הנכיח כמה זה היה קיצוני.

ידעתי שculo de pollo היא כמו ציר בלידה. יש לה התחלה, אמצע וסוף. היא תחומה בזמן, היא מגודרת בגדרות של כאוס, יש לה גבולות.

היא חולפת מהר כפי שבאה, בניגוד לסערות אחרות.

הידיעה שהיא עוד רגע תחלוף הרגיעה אותי.

בינתיים בקבוצה כולם מבררים לשלום כולם ושולחים תמונות של מחוגים שמשתגעים ומִספרים שעולים במהירות של כספית וסרטונים של גשם נופל כמו מחטים.

לאט לאט הרוח ירדה והנדנוד נרגע וזה הרגיש כמו הרגע שבו נכנסת שבת ואפשר להשיל את קרום הדריכות והלחץ.

חזרנו לישון וכשהתעוררנו בבוקר בזריחה הגוונים של השמיים היו עמוקים ודרמטיים

שמיים של ניצחון ותקומה 

שמיים ששרדו סערה.

האוויר היה קריר והמים היו שקטים כמו אגם עטוף ומוקף בהרים.

איזה שינוי מצבים חווינו בכמה שעות בודדות 

משלוות עולמים עברנו לסערה שיכולה לפגוע בבית שלנו. ואף אחד מאיתנו כלל לא ציפה לה .

ישבתי עם הקפה מול הים והרגשתי פתאום כל כך קטנה לעומתו

כל החיים חיפשתי שליטה וודאות ותכננתי ועשיתי פעולות מונעות ומניעות

ועכשיו אני יושבת בסירה קטנה באוקיאנוס אינסופי ובכל רגע יכולה להגיע סערה ולסכן אותי.

היה בזה משהו כל כך מרגיע פתאום 

בהבנה שאין לי שליטה על כלום. אין לי מושג מה יקרה בעוד שעה.

כל הקלישאות שסיפרו לי על חוסר ודאות עלו להן כמו דמויות אמיתיות ממעמקי הים.

אני טיפה באוקיאנוס 

אני גרגיר בקרקעית

אני כל כך לא חשובה ולא יכולה לשנות את הטבע הפראי הזה.

מה אני יודעת על החיים

מה אני יודעת על הרגע הבא 

אני יכולה לנעוץ את העוגן הכי עמוק, ולעגון במקום בטוח 

אבל מעבר לזה כל שנותר לי הוא לסמוך על הסירה

לסמוך על השמיים שיגיעו אחרי הסערה

לסמוך עליי שאצליח לשחות בתוך נהר האי ודאות הזה

גם בלי הידיעה שאגיע לגדה.

הילדים התעוררו בבוקר ולא ידעו על מה שאירע

כששאלתי אותם איך ישנו הלילה

קיקו ענה

״חלמתי שאנחנו מפליגים רחוק״.