אי ירוק בים

אני מתקשה לכתוב על סאן בלאס

כי לכתוב על סאן בלאס זה כמו לכתוב על שקיעה

או על אהבה

זה כמו לכתוב על אושר שמתפרץ כמו עצי הקוקוס הצפופים באיים שנראים כמו ערוגות בלב הים.

מתקשה לבטא במילים את מי הטורקיז והצדפים הפזורים והדגים שקופצים בלהקה מאחורי נעמי בזמן שמביטה על הזריחה.

מנסה ללקט מילים כמו דייג שצולל למעמקים כדי לעלות על חניתו סיפור שיוכל לספר סביב השולחן.

יכולתי להעביר חיים שלמים במפרץ הswimming pool בו אנחנו עוגנים כבר כמה חודשים עם כל אנשי הסירות סביבנו שחלקם חיים כאן כבר שנים. חיים את השגרה הפשוטה שיצרו לעצמם.

מוציאים כמה גרושים על פירות וירקות, מכינים יוגורט מחלב, אופים לחמים, דגים ומתפילים את מי השתייה שלהם. חיים בצמצום שמרגיש רחב כמו השמיים.

אנחנו צריכים לעזוב . המשפחה שלי מגיעה לBocas del toro באמצע ספטמבר ורצינו לחגוג את החגים בבית חב״ד ולהינות מחריימה חריף וסיפורים של מוצ׳ילרים. בא לי לכתוב כאן שנחזור לסאן בלאס בעוד כמה חודשים. ועל התוכניות להמשך, על המחשבות והחלומות.

אבל פתאום מרגיש לי מצחיק לחשוב שאני בכלל יכולה להגיד משהו על חיי חוץ מהרגע הזה בו אני יושבת על רשת החרטום והשמש שוקעת מאחורי העננים והמפרשים פתוחים והרוח לוקחת אותנו לBocas.

בכל בוקר טבלנו בים, שחינו עם דגים וצבים וליווינו את גילעד עם הדינגי למערה הכחולה, שיצלול לצוד לנו ארוחת צהריים .

גילעד היה יושב עם ענבר על הלימודים בזמן שאני והקטנים חתרנו בקיאק לאיים הרחוקים

בוקר אחד יצאנו בזריחה לשעה של חתירה והגענו לאי עגול ומושלם מערבה לאי שלנו. עננים צפופים כיסו את השמיים אחרי לילה של גשם כבד.

האטנו את קצב החתירה והתקרבנו אל האי, נעמי שמה לב לצליל של הגל שנשטף אל החוף ובקשה שנקשיב לו

אחרי כמה דק של שקט היא בקשה שנתקרב עוד קצת כדי שנוכל לשמוע טוב יותר את הגל מדבר עם החוף.

העולם דמם, העננים היו צפופים. היינו רק נשימות וצלילי גלים קטנים נשפכים ונסוגים

נשטפנו גם אנחנו עם הקיאק אל החול הלבן והתחלנו לקושש צדפים

בוקר למחרת נעמי שוב בקשה לשוט לאותו מקום שהיה בו את הצליל של הגל הנשטף,

אז חזרנו אל אותו האי

היה בו שפע של קונכיות ורודות שלא יצא לנו לפגוש

חשבנו שכפות רגלינו היו הראשונות לדרוך על החול הרך. השארנו את סימני העקבות על החוף והמשכנו לשוט.

אי ירוק בים

רק שלנו

הפך להיות כמו סוד ששיך רק לנו.

בכל יום ב16:30 היינו מתכנסות כל נשות המפרץ על הדשא שבאי והייתי מעבירה להן שיעור פילאטיס.

הבטחתי לעצמי שלא אלמד השנה. שאעשה הפסקה כדי לצאת מהאוטומט. חשבתי שזו תהיה הזדמנות להבין מי אני באמת מבלי כרטיס הביקור שלי שמגדיר אותי מאז שאני זוכרת את עצמי.

גיליתי שזה כל מה שהיה חסר לי

ללמד תנועה. לפגוש גופים שונים, רכים ונוקשים, לפגוש נשימות, לגלות את הסודות המקופלים שבין הצלעות והגידים

כשאני מלמדת אני באלמנט שלי. זה הדבר שאני יודעת ואוהבת לעשות. מעולם לא היו לי התלבטויות.

כאן בסאן בלאס זו הפעם הראשונה שאני מלמדת באנגלית.

בסטודיו הייתי אדם של מילים, נשענתי על דימויים ומטאפורות ומילאתי את החלל בטקסטים ארוכים.

חשבתי שלא אצליח ללמד בשפה שהיא לא שפת האם שלי, כי השורשים של המילים שלי ספוגים באדמה אחרת. העברית היא הקרקע שמתוכה המחשבות שלי צומחות באופן טבעי, ואילו האנגלית הרגישה כמו אדמה קשה שבה המילים שלי לא מצליחות להעמיק שורש.

המילה Exhale לא מתארת מספיק טוב את פעולת הנשיפה מבחינתי, כי כשאת אומרת את המילה נשיפה את בעצם ממש נושפת.

ו- Inhale לא מצליחה לבטא את המשמעות הכפולה של המילה שאיפה

שמצד אחד את מכניסה אוויר במישור הפיזי

אבל את גם מתמלאת בחלומות ורצונות עזים ומשתוקקת לממש תנועה מסויימת בחייך.

אבל אז נוכחתי לדעת שכשנלקח ממך משהו

את בהכרח תקבלי דבר אחר.

ותמיד נמצא דרך לשחות בזרמים של פיצויים.

אבא תמיד סיפר לי על אותם שחקני כדורסל נמוכים שפיתחו יכולות זריזות וקליעה לסל שגברו על הגבוהים.

וקראתי על כבשים שלא הצליחו להניק ולמדו לפתח חיבור ורגש לטלאים שלהן בדרכים עקיפות.

בזכות המילים שנשמטו מיכולת השפה שלי, הצלחתי להקשיב יותר לנשימות של הבנות, לגעת יותר, להעמיק לתנועה, לחשוב באמת מה אני רוצה להגיד. פתאום הרגשתי בנוח עם השקט.

הטקסט הפך להיות אוסף של מילים יקרות שנבחרו בקפידה, כמו קונכיות נדירות

כי כדי שלא אלך לאיבוד הייתי מוכרחה למצוא עוגנים במילים אחדות שלמדתי מראש, והעמקתי אל תוכן.

וככל שהשבועות חלפו הפכנו להיות קבוצה קבועה ועוצמתית שנפגשת כל ערב . כל ערב! בחיי לא האמנתי שאתרגל בכל ערב שיעור מלא ועוצמתי .

ואחרי השיעור היינו יושבות על הדשא ומנשנשות קוקוס והילדים היו רצים לנו בין הרגליים ומצטרפים לשכב על ידנו בהרפייה.

סופיה, חברתנו למפרץ, היא רופאה שמנגנת בכינור וחיה כבר שלוש שנים על סירה עם בן זוגה.

בסוף כל שיעור כשהיינו נשכבות מותשות ומסופקות סופיה הייתה מוציאה את הכינור ועוברת בין כולנו ומפיקה צלילים שהיו כמו הרוח שנושבת בין ענפי עץ הקוקוס

והיינו שוכבות על המזרן ובוכות

כי המנגינה הייתה כל כך יפה ועצובה

וחשבתי באותם רגעים שכל דבר בחיים שהוא כל כך יפה חייב להיות גם קצת עצוב.

בסוף היינו מתעוררות מההרפיה מלאות באנדרופינים, מסתכלות סביב ולא מאמינות שזה אמיתי

העצים הנעים עם הרוח והצבע של המים והילדים היחפים

חבורה של נשים שהפליגו מכף ורדה, קנדה, צרפת, ארה״ב, הונגריה, אנגליה וישראל

נפגשות בכל יום על המזרן וכמו מנוע של סירה ששורף דלק היינו שורפות את השרירים ומתמלאות בחום ובאנרגיה ובכל יום התחזקנו והמעגל של הנשים גדל ופשוט לא האמנו למה שאנחנו מסוגלות.

בימי חמישי בלילה היינו נפגשות באופן קבוע לערב נשים.

ערב אחד הלכנו לסירה של Irati היפיפייה מכף ורדה שהפכה להיות מאוד קרובה לליבי

יש לה עיניים חומות כהות כמו אדמה וכל ריס בעיניים שלה נראה כמו שלוחה אל הנצח.

היא צוותה עלינו קוד לבוש כדי שנרגיש ladies לשם שינוי

אז לקחנו את השמלה שהכי פחות מסריחה מעובש מהארון שלנו ושמנו אודם וסידרנו שיער והתרגשנו כאילו יצאנו לנשף וכל הערב סחררנו את היין האדום בתוך כוס הזכוכית והרגשנו הכי יפות וחשובות.

ועוד ערב נשים שהיה על האי בדשא כשכולנו לבושות לבן, נפגשנו לצפות בליקוי ירח

הדלקנו מדורה ודניאל עשתה לנו טקס ״תשליך״, כתבנו פתקים וזרקנו לאש והסרנו את כל השלכת שלנו.

שרנו, ניגנו וצחקנו וצפינו בירח מתכסה לאיטו בגלימת ארגמן.

ענבר נשאר לישון אצל סיילס וכשדניאל חזרה באותו לילה לסירה היא גילתה שענבר וסיילס רישתו את כל הסירה בשרשראות שהכינו מגומיות ועשו לה טריקים סטייל ״שכחו אותי בבית״.

בכל שבת היינו נפגשים לערב שקראנו לו potluck והיו מגיעים כל אנשי הסירות וכל אחד היה מביא את הדג שתפס או את הספציליסטה שלו.

פנינה מביאה את הפוקצ׳ה וג׳קי מביאה חלה ואילקה מביאה צ׳ילי קון קרנה ודניאל מביאה שייק פירות טרופים ואירתי מביאה ספינג׳ים שהילדים חוטפים ותוך שלוש דקות נעלמים.

והבנים מביאים דגים ענקיים שיצרבו על האש, לוקאס מביא אלכוהול ודואג שלכולם תמיד תהיה כוס מלאה

והילדים נעלמים בין העצים, מתרוצצים ואוספים סרטנים.

האי מספיק קטן כדי שהילדים לא ילכו בו לאיבוד אבל מספיק גדול כדי שירגישו חופשיים

וכמו שיואב אומר ״אם הם נעלמים מעיניך, אתה רק מזדקף וכבר רואה אותם שוב.״

היינו יושבים סביב המדורה ודניאל הייתה מוציאה את הפנטאם וסופיה בכינור וג׳וש ביוקולילי, מנגנים יחד Redemption song.

סופיה סיפרה שהחיים על הסירה דומים לעבודה שלה כרופאה מרדימה בחדר ניתוח

המוכנות המתמדת למצבי חירום, המחשבה שכל רגע משהו יכול להפתיע אותך והשגרה השקטה יכולה להפוך בשבריר שניה לאירוע מורכב, התחזוקה השוטפת של הכלים, החיים בתוך סביבה צפופה ומגודרת. זו תחושה מוזרה שמצד אחד יש לך כל כך הרבה שליטה על הפעולות שלך בעולם

אבל באותה מידה את חסרת אונים במובן הכי עמוק של המילה, ואם לא תהיי מלאה באמונה בדרך ובעצמך אין לך סיכוי לצלוח את החיים האלה.

המחשבה על בחירה עולה הרבה בחיינו

היכולת לבחור לצד מי לעגון, באיזה מפרץ ובאיזו מדינה, מתי הגיע הזמן לצאת ולהפליג ואיך לגדל את ילדנו.

כבר כמה חודשים שהרגשנו שאנחנו שרויים בסביבה כל כך יפה ובריאה

התקופה הזו הייתה כמו רגע כזה שנקודת הזמן במרחב נראית כמו יהלום מבריק וזורח

או כמו כוכב נוצץ בשביל החלב

שלצד כל התוכניות והציפיות פעמו החיים עצמם

והם היו חשופים ופתוחים והלמו בלבנו כמו הנקישות על הפאנטם .

המציאות שפיסלנו לעצמנו נוצרת, מתרחשת, מתהווה מתוך חיים שעבדנו קשה כדי להגיע אליהם.

וכל כך הרבה צורות חיים יש בעולם

והנה אנחנו כאן נפגשים עם צורת חיים ספציפית מאוד שגם בתוכה יש סצנה חזקה ופועמת שמרגישה כמו שגרה רגילה מלאה ברגעים עמוקים ורדודים ומלאים וסדוקים.

הסתכלתי על בר ויואב רוקדים לצלילי The doors