יושבת בירכתיים בלילה וצופה במופע ברקים מרהיב.
בכל כמה שניות השמיים נדלקים באור בוהק ומדי פעם סדק קטן נוצר והעננים נראים כאילו עשו להם רנטגן.
חושבת על הפעם הזו שישבנו כמה חבר׳ה בהודו על הגג של הגסטהאוס בדראמסללה, בטיול אחרי צבא תחת סככה קטנה, שמעלינו גשם נוקש ושמי הלילה שולחים צלקות של אור בצורת זיגזג.
הקשבנו לאלבום טיפקס ברמקול ואחד הבחורים שם סיפר על האלבום ״החיים שלך בלאפה״ שליווה אותו כל השירות הצבאי שלו.
זה היה רגע כזה שאמרתי לעצמי שאזכור אותו.
שהכל מתנקז לתוכו
שאין כלום חוץ ממנו.
השמיים הסדוקים מברקים, ״התחנה הישנה״ שברקע, אוויר ההרים הקר והשמיכות פשמינה שעטפו אותנו
הדאגות היחידות היו מה נזמין לאכול מחר בבוקר בכמה מאות רופי שיהפכו לשקלים בודדים,
איך נקום לשיעור יוגה כי כבר כל כך מאוחר
ושצריך להספיק מחר לשים את הבגדים במכבסה לפני שסוגרת.
לא היה עבר ועתיד , רק עכשיו.
ידענו שזהו רק רגע חולף, רסיס באוקיאנוס הזמן, שבריר שעוד עתיד להביא עמו סערות ושרטונות, גאות ושפל, גשמים ורוחות .
אבל עכשיו טוב, חשבנו לעצמנו. עכשיו אנחנו חופשיים על הגג בדראמסללה עטופים ושמחים מול מופע הברקים.
פעם קראתי קטע יפה שמישהו כתב על הגשם
הוא כתב שלכל דבר בעולם אפשר להתייחס בארבע דרכים :
-להיות אדישים כלפיו
-לראות בו משאב (משהו שיש בו תועלת)
-לראות בו מטרד
-לכתוב עליו שיר
כשהיינו על הגג בדראמסללה הברקים היו מהסוג של לכתוב עליהם שיר
ועכשיו קשה שלא להתייחס אליהם כמטרד.
כי בכל שנה עשרות סירות נפגעות מברק שפוגע בתורן והורס כליל את כל מערכות החשמל בסירה.
הברק לא מסוכן לבני האדם בסירה, אבל הנזק שעושה למערכות עולה עשרות אלפי דולרים ומשבית את הסירה לכמה חודשים טובים.
הסירה מושכת אליה ברקים בתרנים הגבוהים שלה ולא מעט סירות נמנעות מלהפליג לאיי סאן בלאס בתקופה הזו של השנה.
כעת אני בירכתיים יושבת וחוששת ממופע שפעם הייתי מאושרת ממנו.
איך הפרספקטיבה על הדברים משתנה בהתאם למקום בו את נמצאת.
ברגע שהתחלתי להכנס לפחדים מהברק הבנתי שאני פשוט צריכה לכתוב עליהם שיר .
חושבת על סופרים , יוצרים, אמנים. איך כל מקרה קשה יכול להפוך להזדמנות.
איך מקרה על בחורה שדחתה אותך בבר יכול להפוך לקטע מצחיק בספר שתכתוב
או פרידה קשה תהפוך לשיר שיעזור לאחרים להתחבר לכאב ולהתגבר.
אז הברקים הפכו לטקסט הזה בבלוג שלי
וגלעד היה גאה בי שעצרתי את הלופ שכמעט נשאבתי לתוכו.
ירדתי לקבינה אחרי ערב מדהים של שיחה טובה עם גלעד וצפייה במופע מחשמל
ונרדמתי בחיוך.
הגענו לסאן בלאס למפרץ האהוב עלינו
אנחנו עוגנים כאן שלוש סירות של ישראלים
פנינה ויואב, המורים הרוחניים הכי גדולים שלנו
בר ונטע הבנות שלהם, עם ילידהן
וג׳קי ורועי עם בנותיהם, שחצו את הים הקאריבי והגיעו אלינו אחרי הפלגה של עשרה ימים.
אני לא נרדמת בלילות מהאושר הזה שמצית ומדליק לי את הגוף
אושר כזה שמפחיד שיסתיים באבחה.
אושר של ביחד שהרגשתי בכרם מהרל בישיבות עם החברות בג׳קוזי בגינה
גם כאן, כמו בג׳קוזי וכמו על הגג של דראמסללה
יודעת שזה רסיס של רגע באוקיאנוס של הזמן.
אבל פתאום אני מרגישה שיש לי כלים חדשים
כי כבר עברתי סערות
עליתי על שרטון
הסתגלתי לרוחות המשתנות
ונפרדתי מכל כך הרבה אנשים שאהבתי, שפגשתי בשנה האחרונה .
משהו בי התחספס
המועקה של אחרי הפרידה כבר לא מלווה אותי ימים.
פרידות הפכו לסלוטייפ שנשחק מהדבקות על העור
פעם התלישה הייתה כואבת ופוצעות.. היום התלישה כבר בקושי מורגשת מרוב הדבקות הסלוטייפ שהתמלא באבק דרכים וגרגירי חול.
אבל הפעם זה שונה.
הפעם אני מפחדת מפרידה. מפחדת מהאושר הזה שיחמוק לי כמו דג שמן שתפסתי.
זכיתי לעגון ליד אנשים שגרמו לי לצאת למסע הזה.
יורדי ים אמיצים עם נפש חופשיה שמחוברים לים ולרוחות כמו רקדנים שמחוברים למוזיקה.
אני מרגישה כמו גיטריסטית בתחילת דרכה שמנגנת בבמת הוודסטוק עם ג׳ימי הנדריקס.
פשוט לא מאמינה שאני באמת בתוך הרגע הזה.
הפודקסט שלהם הוריד לנו את האמברקס ותפר לנו כנפיים בשכמות
עפנו הכי רחוק עם החלום המפחיד וההזוי הזה
רק כי הם אמרו שזה אפשרי.
רק כי שמעתי את פנינה לוחשת לי בדמיון ״מורי, לכי לים. אל תפחדי.״
ימים ולילות הייתי שומעת באוזניות את פנינה ויואב מספרים על 20 שנה של חיים בים עם שתי ילדות קטנות.
מדמיינת אותי גם. עם גלעד והילדים . בנופים הטרופיים, בתנועה המתמדת של הסירה המתנדנדת, בשחייה עם להקות דגים, במפגש עם המקומיים ששונים ממני. בהתרגשות בכל פעם כשמגיעים לארץ חדשה. הים הוא המקום שתמיד הרגשתי בו הכי בבית.
ביום שישי הכנו ארוחת ערב מפוארת וישבנו כולנו אצלנו בסירה
הילדים שחקו על הרשת של החרטום והמבוגרים התענגו על היין, הקציצות של פנינה וחלות העננים של נטע.
היה איזה רגע שהלכתי לכיוון הרשת והסתכלתי על המשפחה החדשה שנרקמה לה בחוטי משי עדינים ויקרים מפז.
התקרבתי לפנינה ואמרתי לה שאני לא מצליחה לעכל את זה שאנחנו כאן, ביחד . במקום הכי יפה בעולם… צוחקים בעברית.
אני מרגישה שאנחנו חולקים את אותו רגש משותף.
את אותה הבנה שהגענו למקום בו ליבנו שקט, עטוף ומוגן. ומכאן לא נרצה לזוז.
אני עדיין לא תופסת שהרוח מניעה את הבית שלי
ושלנצח תהיה רוח בעולם. לנצח יהיה לי אמצעי הנעה. אני לא צריכה כסף בשביל לזוז
לא צריכה דלק, רמזורים, חוקים וגבולות.
אני יכולה להקיף את העולם רק בזכות בדים גדולים ולבנים.
אני עדיין לא תופסת שעוגן במשקל של הבן שלי מחזיק את כל החיים שלנו ומונע מהם להסחף ולהתנפץ.
אני לא תופסת שהרכב שלי הוא סירת גומי קטנה עם מנוע שלוקחת אותי למפגש עם תרבויות שונות שחיות להן באיים.
אני מרגישה שאני חיה במטאפורה. הרי כל הדימויים שלנו לתיאור רגשות הם דימויים של ים.
״אני בתוך סערה״
״היחסים שלנו עלו על שרטון״
״אני במערבולת״
״אני בזרימה״
״מצאתי אי של שפיות״
״אתה בשבילי חוף מבטחים״
״אני בשפל״
״אני על הגל״
״אני במצולות״.
״אני צריכה עוגן״.
אני פתאום ממש מבינה את הדימויים האלה לעומק . מבינה בגוף מה זה שפל. מבינה איך מרגישה סערה.
עולם הרגשות שלי קיבל נפח חדש בזכות המשמעות הפיזית שיצוקה פתאום לתוך אוצר המילים שבו השתמשתי כל חיי.
תמיד כשמישהו כותב שהוא יוצא להפלגה בקבוצה הגדולה של ״ישראלים משייטים״
פנינה מאחלת לו ״ימים טובים, מצב רוח טוב״.
היה לי יום טוב, הים טוב. מצב הרוח טוב. בלב ובמפרץ.
מתגעגעת לאהוביי בארץ
לומדת לחיות עם הגעגוע
לומדת לאסוף את הכלים שקבלתי מהים כדי להקל על כאב המרחק .
כשהגעתי אל החוף בשקיעה העננים זזו כמסך לפני השמיים הכתומים כמו קלידוסקופ .
אולי בכלל התכוונו לקרוא לזה ״קלאודוסקופ״ והמציאו אותו ברגע של מבט בעננים.
עכשיו כבר לילה והשחור הולך ומעמיק
אקח את הקיאק ואחזור לסירה
בקרוב יתחיל מופע הברקים
ולילה כיום יאיר.
Sailing family 
כתיבת תגובה