על פסגות חבויות ושפות סודיות

עזבנו את סאן בלאס לכמה שבועות

להתערבב קצת בעיר ולנשום צוויליזציה.

מעניין שדווקא במקום פסטורלי שבו הנוף הוא עצי קוקוס וחול לבן, דווקא שם באיזשהו שלב הרגשתי חסרת שקט.

״תענוג תמידי אינו תענוג״

אמר לי מוטי הרב מבית חב״ד בבוקס דל טורו.

הרגשתי שצריך להחליף קצת את העונג של הנוף המצוייר בעונג מלוכלך יותר, מחוספס וגס. רציתי לצאת לרחובות המנוגדים כדי להעריך שוב את החופש שבאיים הבודדים.

הפלגנו שלושה ימים מסאן בלאס לבוקס דל טורו, עיירת גולשים מתוקה, בידיעה שנחזור ממש בקרוב

רק נזריק קצת לוריד את הרואין הציוויליזציה.

אולי נגלוש גלים, נשוטט ברחובות. נשתה קפה טוב עם חלב מוקצף. נאכל גלידה בערב שבת.

כבר יותר מחודש בסאן בלאס על אי בודד, הייתי בסוג של קריז שקט ועדין שכזה

בגמילה מהתרבות המערבית

אין סופר. אין כספומט. אין חנויות, אין מסעדות , פעם בכמה ימים עוברת סירה עם קצת ירקות ופירות

יש קהילה של סירות, אינדיאנים, איים בודדים ומים צלולים.

בעיקר אכלנו דגים שדגנו, עדשים ושעועית שנשארו לנו עוד מההצטיידות שעשינו לפני כמה חודשים.

ההוצאה החודשית מסתכמת בכמה אלפי שקלים בודדים.

כשהיינו בסאן בלאס חלמתי על אוכל טוב . על סטייק אנטריקוט, פירה וסלט טרי. על המבורגר עם צ׳יפס וקוקטייל חמצמץ.

כשהגעתי לבוקס תוך כמה ימים מילאתי את כל המאווים שכמהתי אליהם.

ומה גיליתי ?

שלפעמים הרבה יותר קל למלא צורך ממה שנדמה לנו.

וגם, שהחיים הם תמיד ״במקום האחר״.

אחרי הסטייק התגעגעתי שוב לסאן בלאס

התגעגעתי למים הצלולים ולדגים שיכולים להתקיים רק באיזורים פראיים ובתולים שאין בהם את הסטייק והפירה והצ׳יפס .

לפעמים די בשינוי קטן כדי להתמלא.

לא צריך לעזוב מדינה, עבודה , זוגיות

דיי באוורור קטן. משב רוח של פרפר

כדי להקל על חוסר שנפער, על הזדקקות או תשוקה מכאיבה .

לא חייבים תאילנד או הודו. מספיק לרדת לנחל. לא חייבים לחזור לישראל, למוכר ולידוע מהמסע המטלטל. מספיק רק לישון כמה שעות. או לדבר עם אמא שיחה ארוכה וטובה.. ובמקרה שלנו מספיק רק היה לשמור שבת.

בעוד שבועיים כשנחזור לסאן בלאס וכשיתעורר בי געגוע לפינוקים של תרבות המערב, אזכיר לעצמי שזהו צורך רגעי, זה קריז קטן בתוך תהליך הגמילה.

זה רק ״בא לי!״ ולא ״אני באמת רוצה ״

כי מה שאני באמת רוצה זה להתמלא מול הנוף הבתולי והפראי עם ספר ביד, ילדים צוחקים, מים צלולים ושמש שניגרת כמו דבש זהוב על ירכתיי הסירה.

כשעגנו את הסירה בבוקס ראיתי את השלט של הבית חב״ד

אפילו לא ידעתי שקיים שם אחד כזה. אפילו לא ידעתי שזה כל מה שהיינו צריכים.

בכל מדינה אני מחפשת בתי חב״ד כמו רווקה שמחפשת אהבה

יש בי צורך גדול לפגוש יהודים, לצחוק בעברית, להריח את החריימה בערב שישי ולשמוע סיפורים של תרמילאים שחצו שמיים.

כשנכנסו שרית הרבנית ישבה בכניסה עם הבן שלה

החיוך שלה זרח כמו ירח והעיניים שלה הזכירו לי את הבית.

היא קמה וחבקה אותי וישר הובילה אותנו פנימה.

מוטי הרב ניגש לברך אותנו בהתרגשות גדולה

חמשת ילדיהם שמחו כאילו הגיעה קופסא של ממתקים.

הופתענו לגלות שהיום ערב שבועות!

איבדנו משמעות לזמן

הזמן הפך להיות רצף של הווה מתמשך

אין שעות, אין שבתות. אין חגים ומועדים.

כשהגענו לבית חב״ד הרחנו את אווירת החג

את החלות והסלטים

היינו מאושרים.

מוטי ושרית הציעו שנקשור את הסירה צמוד לדק ונשתמש במקלחות החמות של המקווה.

הם עשו לנו מקום חנייה ענק בביתם, בליבם. התיישבנו על הספה בסלון הגדול כשהסירה קשורה מולנו וכבר יותר משבוע שאנחנו לא זזים.

בבוקר הילדים הולכים לגן. חני אחותה המהממת של שרית מלמדת אותם קריאה וכתיבה ועושה איתם יצירות.

בלילה ענבר ישן בביתם

בבוקר הם באים איתנו לסקי מים

בימים גלעד לומד בבית הכנסת

שרית מזמינה אותנו לקובה סלק מנחם שאוטם כמו חול אגמים של זרות שנפערו בתקופת הנדודים.

בלילות אני לא נרדמת

אני רוצה לדוג כמו דייג כל מחשבה ולעשות ממנה מטעמים

לא רוצה לפספס רגע של שינה כשהלב שלי כל כך ער.

שוכבת במיטה ובוהה בחלון הפתוח לשמיים בקבינה של הסירה

חושבת על המילים של מוטי בערב שבת

חושבת על הלימודים עם שרית מספר התניא

על הילדים שרצים במרחבים באושר ומכינים חלות בצהרי שישי.

חושבת על השיחות עם התרמילאים

על העיניים הזורחות שלהם.

הסקרנות, הפתיחות, הלב שמוכן לקבל הכל.

כל אדם הוא כמו שיר יפה באוזניות בפול וולויום

כל סיפור פותח עוד חלון לאוקיינוס

גם אני בדיוק כמוהם. תרמילאית. נודדת. לא יודעת עד מתי ולאן. רק שהתרמיל שלי הוא הסירה. והסירה היא הבית שתמיד רציתי.

המילים של מוטי ושרית בשולחן שבת הן כמו טיפות מים לשורשים הכי עמוקים שלי שמחברים אותי עם אינסוף עצים שמתקיימים ביחסי גומלין הדדיים בג׳ונגל ירוק ושופע .

תמר וגראהם שגרים על סירה עם ילדיהם ווין ואדליין הצטרפו אלינו לארוחת שישי. אנחנו בלתי נפרדים עוד מסאן בלאס. תמר יהודיה ומאוד התרגשה מההזמנה ובעיקר מכך שילדיה יחשפו לעולם שאותו לא הצליחה להכיר להם כמו שרצתה . גראהם הצטרף לגברים לתפילה ותמר התענגה משאלות המטיילים..

בארוחת ערב מוטי הרב ביקש ממני לספר על נס שקרה בחיי. ספרתי את סיפור ההיכרות שלי עם גלעד מול עשרות אנשים המחזיקים כוסות של רום וצועקים ״לחיים״.

זה היה ערב בלתי נשכח .

אני חושבת על היהדות כמו שלא חשבתי בחיי

חושבת על סבא אונדרה וסבתא אלגרה שעלו ממרוקו

חושבת על סבא פאול וסבתא ביאנקה של אמא שברחו מגרמניה

אנחנו עשרות יהודים שצוחקים בעברית. במרוקאית. באנגלית בגרמנית. בתימנית

אנחנו מבינים זה את זו כמו שהשחפים מבינים את הרוח והצלופחים מבינים את הזרמים באוקיאנוס האטלנטי.

אני רוצה להישאר שם עוד ועוד

שם אין מאמץ. העברית גולשת בזרימה על הגלים ומתנפנפת עם הרוח.

רק השפה יכולה לגרום לך להשתייך למקום. היא מצע מזין. היא כמו קובה סלק של שרית .

בכל מילה בעברית יצוקה משמעות עמוקה שינקת בחלב מכל שושלת האמהות שלך.

חופש. אהבה . נדודים. געגועים.