יושבת על הדשא באי, מול הסירות העוגנות
הילדים עם גלשנים תופסים גלים קטנים, אדוות שהביאה איתה רוח רחוקה
נעמי לובשת את החולצה המכופתרת שלי שמתנפנפת ברוח
מסתובבת לה כמו מערבולת של אושר צרוף בלב הים.
מביטה בה וחושבת שאולי זה המראה היפה בעולם
ילדה קטנה מסתובבת עם שמלה ברוח
מראה שכולו נוכחות, חופש, געגוע לתמימות שבילדות.
דמעות של אושר עולות מהמעמקים
זה לא אושר של היי והתרגשות ופעימות חזקות. זה אושר של הבנת הרגע הזה בלבד. רק עכשיו. רק מה שכאן.
ענבי וקיקו גולשים על גלים קטנים
השמיים כהים ודרמטיים אחרי הגשם שירד בצהריים
האוויר נקי וצלול
גלעד פותח את הקוקוס לידי
העץ כרגע משענת בשבילי, המחברת
ותיק נגד מים שמונח כאן, עמוס בספרים שבחרתי בקפידה.
רגעים אלו, בהם אני מפנימה את מהות הרגע
הם כמו דגים באוקיאנוס של הזמן
הם לא אינסופיים ולא נצחיים.
הם באים והולכים, גלויים ונסתרים
אבל גם כשהם סמויים מן העין, הם תמיד שם, שוחים חמקמקים בזרמי ההווה
וכשהם מתגלים צריך לתפוס אותם בקרס של הזכרון. ללחוץ Save
להתרווח לתוכם. לכתוב אותם על דף.
בכל בוקר מתעוררת ב5:00
שמה מקינטה על הגז ומחכה לשמש שתעלה.
צלילי השחפים בוקעים מתוך השקט והים לוחש לסירה בחבטות קטנות ועדינות.
בכל בוקר שוחה לכיוון מערה תת קרקעית שופעת צבעים וחיים
אני קוראת לה ״חלון אל הים הפתוח״.
מצד אחד נמצא המפרץ שלנו, שקט צלול וחלק כמו אגם גדול ובטוח
ומהצד השני של המערה, הים גועש, פועם וסוער
בין שני העולמות הללו מפריד הריף היפה שראיתי בחיי.
ריף המערה נראה כמו מושב קטן בחוף הכרמל בו הדגים מנהלים את חייהם.
הנה עוברת להקת דגי משי צהובים ששולטת בכפר,
דגי תוכי צבעוניים רודפים אחרי דגי סנפר קטנים וחסרי ישע.
ברקודות מתבריינות על הלוקוסים השמנמנים
ושני כרישים מפטרלים באופן קבוע כמו ראשי ועד המושב ודואגים ששום פולש לא יקטוף להם פירות מהשדות.
בכל בוקר כשאני שוחה שם אני חושבת לעצמי שכך נראה ריף בריא באוקיאנוס.
המגוון הביולוגי עצום, האלמוגים המשגשגים, המבנים האקלקטיים השונים זה מזה,
האצות המתמסרות לכיוון הזרמים
השילוב הזה של השמש הישירה של קו המשווה, והמים הצלולים שמאפשרים לקרניים לחדור,
יוצרים חיים צבעוניים, שופעים וסואנים.
גלעד נכנס עם רובה דיג ותופס אותם אחד אחרי השני בחנית שלו
ענבר נכנס עם חוט דיג ומצמיד לקרסים חלקי בשר
צולל לעומק עם החוט וכך מושך אליו דגים
אני נשארת בדינגי ומחזיקה את החכה, הוא צועק לי לשחרר לו עוד חוט, או לקצר בגלגלת .
מדי פעם מרים יד מנצחת על פני המים,
דג קטן מפרפר לו בתוך אגרוף קטן ומסופק.
כולנו מריעים לו בהתרגשות ויודעים שזה יהיה הדג הכי טעים.
קיקו ואני יורדים למים מהדינגי עם שנורקלים וסנפירים
הרגע שבו הוא הבין שאפשר לנשום מתחת למים היה כמו הרגע שתינוק נעמד על רגליו ולומד ללכת.
כאילו נתפרו לו כנפיים בשכמות ועכשיו הוא חופשי בשמיים.
הוא תופס לי את היד ומוביל אותי למקומות רחוקים
מצביע על האבונפחה, על הטריגון, והנה חתול ים עובר ופורש את גלימתו
הוא מראה לי את היובלים שנוצרו מהגלים של הים הפתוח וזלגו אל הים השקט דרך נקיקים בריף
הוא מוציא את הראש מהמים ואומר לי ״אמא תראי כמה מפלים קטנים״.
אני רוצה בכל יום בחיים שלי לשחות במערה עם החלון לים הפתוח.
רוצה להעז מתישהו לנסות לעצור את הנשימה למספיק זמן ולעבור דרכה אל הצד השני, הנסתר, הלא נודע.
אנחנו חוזרים לסירה
ענבר לוקח סכין ופושט לדגים את הקשקשים
הוא חותך פס רחב בצד הבטן ומוציא את הקרביים והזימים.
יואב אומר שהטריגר הכי טעים כסביצ׳ה
אז גלעד חותך אותו לקוביות קטנות, סוחט מלא לימון וממליח
חותך מנגו, בצל סגול, כפית של פסיפלורה
והלוקוסים והסנפרים נאפים בתנור עם שמן זית, מלח ולימון.
אנחנו מפרקים את הדגים, העצמות נשארות שרועות ונטושות על המגש והופכות להיות זכרון מבוקר יפה במיוחד.
אין לנו כלום ויש לנו הכל
הלב פשוט ושמח
הדגים יותר טעימים אחרי שעבדנו קשה בשביל להביא אותם לצלחת.
אחרהצ נטע לוקחת אותי ואת בר לחקור ריף אחר.
הן גרות כאן שתיהן כבר שנים, מכירות כל צדף על החוף וכל זרם ומאיפה בדיוק מגיע
הן יודעות את זמני הגאות והשפל ומרגישות את הרוח הקרה שמגיעה ממזרח ומה היא בדיוק מסמנת.
שטנו עם הדינגי לכיוון מערב וזרקנו את העוגן תחת סלע בריף אלמוגים רחב
ירדנו לסיבוב, דלוקות וערות
נטע מובילה, בר ואני אחריה
אנחנו נעצרות ליד אלמוג פרוותי ורדרד עם מליון נקבוביות פתוחות ונושמות
בר מתקרבת, מגששת, כמעט מלטפת אותו
כמו בת הים שפוגשת חבר ותיק
נטע מצביעה לנו על כריש ששוכב לו על החול מתחת לסלע
אנחנו שוהות ומביטות בו, הוא קולט אותנו
עולה לקראתנו
מתקרב אלינו
מתקרב קצת יותר מדי
אני מסתתרת מאחורי נטע ובר לידי
מה הולך לקרות
הוא הולך לתקוף אותנו????
פתאום
נטע נותנת לו בעיטה באף עם הסנפיר שלה!!!
מותחת רגל ארוכה, חדה ומושחזת והידיים שלובות מגנות על פניה.
הוא מסתובב ובורח
אני מוכה תדהמה.
לא מאמינה שזה קרה עכשיו!
אנחנו עולות לדינגי, מסדירות נשימה
בר צוחקת ואומרת ״קלטתן איזה סקרן??״
אני מגמגמת, רועדת ״סקרן?? מה קרה פה עכשיו? נטע את מטורפת? מאיפה האומץ?״
היא מחייכת
״צריך להראות לו שאת לא מפחדת!״
בארוחת ערב אני מספרת את המור״ק לכולם
בשביל אנשים שחיים שנים בים, כרישים הם חלק מהנוף.
התחלתי להתרגל לנוכחות הכרישים במרחב שלי
אני פוגשת בהם כל יום. שוחה איתם. הצלחתי לשלוט על הדחף לברוח, אבל עדיין לא מתמסרת בעונג לנוכחותם המרהיבה
מבחינתי המפגש איתם עדיין קצת מטריד כמו לפגוש חזירת בר עם גורים בשבילים של המושב בערב.
מדהים איך בסוף מתרגלים גם לפחדים הכי גדולים.
יושבת בערב בחרטום וחושבת על היום הזה
כל כך הרבה זמן לחשוב
ענבי וסיילס היום בנו מפרש על הסאפ ושטו עם הרוח
נעמי וקיקו בילו שעות עם מעיין וגאיה
עוז וסול עשו באנג׳י מהתורן
ואנו המבוגרים, אוהבים להתכנס בערב עם יין ולצחוק על מה שאירע
החיים כאן טובים. פשוטים ויציבים.
מדי פעם מגיעה רוח חזקה שנקראת “culo de pollo” שאופיינית לעונה.
כולם מתריעים, מתארגנים דרוכים ולחוצים
ענן שחור מתקרב מרחוק
דריכות הופכת להתרגשות מהלא נודע.
קיקו שואל מתי תבוא האזעקה?
החלונות סגורים, הדינגי קשורה, ריפודי הספות נכנסים לסירה, המנוע מונע למקרה שהעוגן יתנתק .
הרוח מכה
וחולפת
לכל סופה יש סוף
אנחנו רק אורחים כאן. באנו לרגע
החיים כאן בסאן בלאס על הסירה מוכיחים זאת שוב ושוב
באנו לחוות את צבעי האלמוגים והשמיים הכחולים
שום דבר כאן לא שלנו
והכל ברשותנו.
אנוכי עפר ואפר. ועבורי נברא העולם
Sailing family 
כתיבת תגובה