הזכרון הוא צייר אינדיאני זקן

הזמן בסאן בלאס

שונה מזמנים במקומות אחרים

לא רק שהזמן עובר לאט, גם הפריטים בתוך הזמן מתנועעים לאט

אנשים מתהלכים בצעדים כבדים , הברחשים עפים בעצלות, הסרטנים הולכים בצעדים קטנים ואיטיים על שברי הקונכיות ללא תכלית, מידי פעם דולים עגלי טל כדי ללחלח את גופם

השקיעה מתמהמהת

הזריחה מפהקת

הירח עולה בעצלתיים, משפשף עיניים כאילו רק התעורר משנץ .

בכל בוקר בבית הקפה יושב צייר אינדיאני עם צבעי שמן פזורים על רצפת העץ והבד הלבן שתלוי על הקיר מחכה למשיכות המכחול.

הצייר מצייר ציורים מסורתיים של בני שבט הגונה-

איש שיושב על ערסל ומעשן טבק

נשים השולות רשתות מלאות דגים מהמים

ילדים אינדיאנים מתרוצצים בג׳ונגל על החול הרך.

הוא אוחז במכחול ברכות ונוגע קלות ברפרוף על הבד. מדי פעם עוצר, מתרחק מהיצירה

מתבונן בה.

לפעמים גם שעה שלמה

מדי פעם צריך לצאת מהתמונה כדי לראות אותה במלואה.

הוא לוכד מחשבות, אוסף רעיונות , הוא דייג של דמיונות שזורק את חכתו למעמקי זכרונותיו מהשבילים בג׳ונגל ומסיפורים עתיקים של אבות אבותיו מסביב למדורה.

אחרי זמן מה של התבוננות , הוא חוזר לשבת קרוב ותופח עם צבע שמן לבן תפיחות עננים קלות שיהפכו לעשן ממקטרת האדם שבבד.

תמיד הרגשתי שבני אדם מתהלכים בעולם עם מקצב. עם כלי נגינה קטן בתוכם שמכתיב להם את הביט.

יש כאלה הנושאים בתוכם צ׳לו עמוק ומלנכולי שמסתובב לו ברחובות וינה

ויש הנושאים כלי הקשה בקרנבל בברזיל

או גיטרה חשמלית שמחפשת קצוות.

לי תמיד היה BPM גבוה

אני רוצה הכל כאן ועכשיו ומהר, ציפור בחזה רוצה לעוף. נמרצת, נמהרת , המתנה בשבילי היא עונש.

גלעד הפוך ממני. הוא בא לכאן כדי לחוות, הוא מתעמק בשחפים שעפים מעל האוקיאנוס, הוא לועס לאט את הדג ושותה את הקפה בהמשכים.

מסתנכרן עם הצעדים של הילדים בשבילים,

יושב שעות מתחת לעץ על החוף ומקלף קוקוסים שכבה אחר שכבה, עד לגרעין . הוא לא מאיץ, הוא לא מתקתק. מעולם לא אשמע ממנו מילים כמו ״יאללה , יוצאים? קדימה , אני מחכה לכם בדינגי״!

יש לי מחשבה שזוגיות טובה היא כזו שמכבדת את המקצבים השונים, ושבהכרח המקצבים בה שונים.

צב וארנב. שפירית וחילזון. בז נודד או תוכי קאקאפו.

איי סאן בלאס בשבילי הם אתגר גדול מבחינת הקצבים.

הזמן פה עובר בסלואו מושן. כמו הודעה קולית על 0.00001

אולי זה ככה ליד קו המשווה ? אולי זו הלחות שנאגרת בין האברים והופכת לביצות עכורות שמכבידות על התנועה?

אולי כי החיים כאן מתנהלים לפי השמש . מתעוררים בזריחה, הולכים לישון אחרי שקיעה . בבוקר משנרקלים, בשעות החמות נחים.

אחר הצהריים כשהשמש צובעת את השמיים בורוד אנשי הסירות יורדים לחוף עם הדינגי.

פעם בשבוע ישנו מנהג שנקרא pot luck .

כל אחד מביא את הדגים שהוא דג, ירקות, פירות ואלכוהול. עושים ברביקיו דגים והילדים מתרוצצים באי.

בשביל הילדים האי מספיק קטן כדי לא ללכת בו לאיבוד

אבל מספיק גדול כדי להרגיש חופשיים ועצמאיים.

ההורים מתיישבים עם בירות על החול ומדברים על רוחות הסחר

פתאום הילדים מגיחים מהחושך, נושאים בידיהם כריש מת שהוציאו מהמים!!! סיילס בן ה7 (סיילס ביוונית זה אל היער) מחזיק את הכריש ביד וכל הילדים מקיפים אותו

ענבר נוגע בעיניים שלו, ולנטין מציע לקבור אותו , קיקו משתולל מאושר, ווין חוקר את שיניו.

הילדים נעלמים לקבור את הכריש ודוגן הטורקי מציע לי דג זהרון צרוב על הגריל.

תמיד זכרתי שצריך להיזהר מזהרון. שיש לו רעל בקוצים ודקירה שלו שולחת ישר לבית חולים.

כאן למדתי שאוכלים הכל. כל דג הוא אכיל, רק תלוי איך מבשלים.

יום למחרת ירדנו בערב לפיצה בצריף של האינדיאנים.

יואב אמר שהעננים הורודים נראים כמו שלד של דג ברקודה

אמרתי לו שאנחנו רואים את העולם לפי המומחיות שלנו

ואז דוגן אמר ״so why do I see a shape of a penis in the clouds”? 🤣

פנינה ויואב הם האנשים שבזכותם יצאנו למסע הזה.

מעולם לא קרה שאנשים השפיעו כל כך על חיי מבלי שפגשתי אותם אפילו .

לפני שנה גלעד הכיר לי את הפודקסט ״דרך הים״ בו ראיינו את שניהם במשך שתי עונות.

פנינה ויואב יצאו בשנות ה80 בדיוק בגילאים שלנו, עם שתי בנות בר ונטע, בנות 4,2 לאוסטרליה הרחוקה, לקנות סירת ברזל קטנה ולחקור את העולם.

במשך יותר מ20 שנה הם חיו על סירה , חצו אוקיינוסים, שהו חודשים ושנים באיים בתוליים

וכל זה בלי טלפון , בלי gps . רק עם מפות שהיה קשה להשיג ותקשורת מאוד מוגבלת ורחוקה עם החיים שנשארו אי שם בישראל.

בשבילנו פנינה ויואב הם האנשים הכי אמיצים, חזקים ומעוררי השראה שהכרנו. וכל מי שמכיר אותי יודע שיצאנו לדרך רק בזכותם.

מי היה מאמין שבגיל 70 פנינה ויואב יגשימו חלום ואחרי 20 שנה בביתם בהרצליה, יחזרו לחיים בים, יקנו סירה באנטיגואה, יחצו את הים הקריבי, ושכשנגיע לסאן בלאס נזרוק את העוגן בדיוק לידם וליד הבת שלהם בר, שגרה גם היא בסירה עם שני ילדיה גבי ונאיה .

כשראיתי אותם לראשונה ירדתי מהדינגי ורצתי אליהם כמו ילדה שרואה את הוריה בשדה התעופה אחרי הטיול הגדול.

התחבקנו ובכינו וקיוויתי שאולי יום אחד יוכלו להבין איזו השראה גדולה הם בשביל כמעט כל ישראלי שיצא להפליג.

פנינה ואני קוראות בדיוק את אותם ספרים, יואב הוא דייג שמספר את הסיפורים הכי טובים בעולם ואפשר להקשיב לו שעות

ובר חולקת איתי בדיוק את אותם אתגרי חיים בסירה עם ילדים.

הם מתייחסים אל החיים כמו אל האוקיאנוס

מגיע גל, עוברים אותו. מגיעה רוח חזקה, מסתובבים ושטים איתה ולא נגדה.

בעיקר נהנים מהדרך, לא מסתכלים אחורה. כשאני לידם כל בעיה מרגישה לי פתירה וכל אתגר הוא הזדמנות מסקרנת.

והבת שלהם בר חיה בקטמרן קטנה ויפה בצבע טורקיז , כל הסלון שלה יצירות אומנות וספרי ילדים של פו הדב וקלפים של דגים ופרחים, פסלים של סירות ופירות נחים בתוך רשת שתלויה מהתקרה.

בזכותם אני מרגישה בבית

אוהבת לראות את פנינה תולה כביסה בבוקר

ואת יואב עושה לבר תיקונים בסירה.

אוהבת לרדת איתם לחוף בשקיעה ולמלא כוסות של יין אדום ולנשנש פופקורן קופץ.

פנינה אומרת ״אנחנו לא רוצים להיות

Around the world

אנחנו רוצים

About the world״

לא רוצים לכבוש , רוצים לחוות

רוצים להתארח, לבקר, לסגל צורות חיים שונות

לגלות שיש עוד אופציות . שהחיים רחבים

כל שפה חדשה היא עוד חלון שנפתח לאוקיינוס

כל מפגש יפה כמו שיר או סיפור .

דברנו על זכרונות שיכולים לתעתע , לסנן ולבחור בשבילנו .

״אנחנו זוכרים את מה שהכי נכון לתמונה שנחקקה בנו. הזיכרון מצייר תמונה חיה שבה הפריטים השונים חייבים להשלים זה את זה. הזיכרון אינו מאפשר לשום צבע להתנגש ברקע״.

מתוך ספר שהמליצה לי לקרוא .

סאן בלאס תחקק בליבי כגן עדן.

המים עשירים באלמוגים בריאים ודגים צבעוניים.

ליד הסירה שלנו יש מערה שאפשר לצלול ולהכנס מצד אחד ולהפלט מהצד השני. אחד המקומות המרהיבים שראיתי בחיי.

הרוח תמיד נושבת

הילדים מתרוצצים מאושרים נופלים קמים הולכים לאיבוד. ויודעים שלא משנה מה , אבא ואמא כאן לחיבוק, ממש במרחק נגיעה.

כנראה שלא אזכור את הלחות המכבידה,

את הקצב האיטי שלפעמים נאבקתי בו ובקשתי להאיץ.

הרגעים הקשים יתערבבו ויבלעו ברגעים היפים כמו זמרי פולק עדינים ששרים במקהלה עם זמרי גוספל.

בכל פעם הזיכרון כותב מחדש את הסיפור שלנו, את העבר שלנו

הוא כמו צייר אינדיאני זקן שמצייר את סיפור חייו על בד גדול

מטשטש את הקצוות, מנקה את הכתמים, צובע שמיים בכחול וורוד, מחליק את קמטי הדאגה בין הגבות