כל מה שאת – יחזור ויופיע במחזוריות שלו

אנחנו לא מתקדמים לשום מקום. אנחנו מתרחבים.

אנחנו חושבים שהחיים מתקדמים ברצף של זמן שנע קדימה בצורה לינארית, מן אשלייה שנכפתה עלינו . שבטעות גרמה לנו לחשוב שאנו מתקדמים ואמורים להגיע לאיזה מקום.

ופתאום צצים קולות מהעבר , דפוסים של פעם, כל מיני ״לשעברים״ כאלה בתוכנו שחשבנו שהתנערנו מהם.

כשהם צצים זה מרגיש כמו רגרסיה. כמו צלילה למעמקים חשוכים . כמו להיזרק לסיטואציה שבה את בבית קפה עם חברות מהתיכון, יושבות ומדברות על אנשים מהתיכון. זה לא קשור אלייך יותר .

אבל ככה זה הזמן

אנחנו נעים בתוכו כמו בתוך אוקיאנוס רחב עם זרמים משתנים ורוחות נושבות

או כמו סירה עם מדרגות לקבינות

את עולה ויורדת מסתובבת מתיישבת .

לפעמים הרוח גבית וההפלגה נעימה וזורמת ויש תחושה שעלינו על הגל, פיצחנו את השיטה ופתרנו את המשוואה

ואז הרוח משתנה והיא קדמית וחדה ולא מאפשרת התקדמות והגלים גבוהים מתנפצים על החרטום וגלעד אומר שזה הזמן להחליף טקטיקה ולשנות כיוון, לצמצם מפרשים ולהסתובב, להיות עם הרוח ולא נגדה

וגם אם היעד יתרחק , לפחות תהיה לנו הפלגה בטוחה ונעימה .

חשבת שכשתהיי על סירה מול חופים לבנים ועצי קוקוס מסוככים, את תשתני.

את תשילי מעצמך את הטיוטות הישנות ותתחדשי בדפים לבנים וחלקים

דפים שמחכים לטקסט חדש .

טקסט על מים וצבעים ושפות שונות וזרמים חדשים וריחות וצלילים הנישאים על רוחות הסחר כמו על מרבד של קסמים.

ואז פתאום חוזרים אלייך טקסטים ישנים מהאישה שהיית

את מגלה שלא באמת השתנית

פתאום איזו הערה שקבלת היא כמו מכה בבטן הרכה

או שיחה עם מישהו מהעבר מפעילה את כל הכפתורים שחשבת שכבר מזמן לא לחיצים.

זה רגע כואב לגלות שחצית אוקיאנוס אבל נשארת עם אותם זימים. אותם סנפירים. אותם קשקשים ישנים שמתעקשים לשמש לך הגנה.

את לוקחת את עצמך איתך לכל מקום.

לפעמים זה גילוי מנחם.

זה המוכר והידוע , זה הבית הציב שהוא את .

לפעמים זה מבהיל ומתסכל

כי נמאס לך להיות שידור חוזר של עצמך .

אמרת ״אני הולכת לשנות את הפלייליסט. רוצה שירים חדשים״

והנה שוב מופיע לך השיר הישן שחרשת עליו. מזכיר לך שאת את. פשוט מול נופים אחרים.

מור של ה22.9 משדה התעופה מחכה לך

שתסתובבי אליה לרגע. תביטי בה

תאמרי לה שאת איתה . שלא עזבת אותה.

אפילו אם חצית שמיים רחבים. אפילו אם את גרה בסירה באוקיאנוס האטלנטי והפלגת ימים ולילות בגלים וברוחות תוך כדי שפילטת דגים וגידלת שלושה ילדים.

את עדיין מור שעמדה שם בצ׳ק אין עם התרמיל, שמפחדת מהלא נודע.

מור שמחכה שתקבלי בה את כל החלקים

חלק חלק תעברי ותגידי לו

היי חלק. אתה מקודש

היי וגם אתה- חלק שבתוכי. גם אתה מקודש .

בזכותך אני כאן.

עומדת בצ׳ק אין. מסתכלת לפחד בעיניים.

מוכנה לעזוב כל כך הרבה טוב ומוכר

ולצאת לדרך

בזכות אותם חלקים אהיה קרובה יותר לשמיים.

ולמים.

לכוכבים ולדגים.

בזכות אותם חלקים שבעיני יפים יותר ויפים פחות, הרמתי עוגן ויצאתי להפליג.

שוכבת עכשיו על הרשת של החרטום והזריחה עולה ונראית כמו הבטחה גדולה

האינדיאנים בכפר שמולי יוצאים עם הסירות הקטנות לכיוון הריף להביא דגים לארוחת צהריים.

לפני כמה ימים מישהו אמר לי ״אם את רוצה לאמלל בן אדם, תני לו שתי אפשרויות״

טוביאס האינדיאני שעבר לידי עכשיו עם סירת דייגים ונופף לשלום, כנראה אינו מהרהר לעצמו – ״האם לצאת עכשיו לדוג? כל כך מוקדם.. אולי אצא מאוחר יותר ? אולי אעבור לגור במקום שיש בו ריף צבעוני ושוקק יותר, עם דגים גדולים יותר ? אולי בכלל אהיה צייר ? או איש נדל״ן? ואוכל לקנות מלא איים! ואז אבנה עליהם בתים! ואז אוכל לשבת על הערסל כל היום ולבהות במים הכחולים ״

יש לי תחושה שלטוביאס אין את השאלות האלה

כמה פשוט שאין עוד אפשרויות

שאין ברירה

האין ברירה זה הכח הכי חזק ביקום.

וגם כאן , במקום הכי יפה שהייתי בו בחיי

אני תוהה אם אין מקומות יפים יותר,

מתאימים יותר , נכונים יותר

זה תמיד מרגיש שהחיים הם במקום אחר.

וגם מחשבה זו חולפת לה ונעלמת במרחבי הזמן העמוקים.

לפני חודש הגענו לסאן בלאס.

ונכון לעכשיו כאן אנחנו נשארים.

כל כך קל לי לזוז , לנוע, לשנות נופים, להפריש מפרשים