Sailing family

הולנדס סאן בלאס

ענבר ואני קופצים מהסירה הישר למים עם שנורקלים

בזמן שגלעד, עומרי, נוי והילדים שטים לחוף בדינגי.

התרחקנו מהסירה ושחינו אל עבר הריף הצבעוני והעשיר שנחשף מול עיננו ממרחק.

אלמוגי מניפה סגולים וורודים תחתינו , מתנועעים להם עם הזרמים מצד לצד כמו ענפים של עץ מלבלב באביב שפריחתו פרושה לרווחה אל מול השמש.

דגי תוכי צבעוניים, חתול ים מעופף כמו שטיח תת ימי רחב ועגול

להקות דגיגונים, ברקודות, לובסטרים וכוכבי ים אדומים.

הפעם האחרונה שראיתי שפע שדומה לזה הייתה בראס אבו גאלום בסיני לפני עשור.

ניסיתי לדמיין מה עובר על ענבר באותו הרגע לנוכח 

הפאר שנגלה לעיניו. יצירת מופת של אלוהים.

בעודנו שוחים יחדיו ברוגע ושלווה מסונוורים ומאושרים

אני מבחינה בכריש מתקרב אלינו 

קשה לי לאמוד את גודלו 

יש תופעה אופטית כזו בים שהדברים נראים גדולים וקרובים ממה שהם באמת.

המים והמסכה פועלים כמו זכוכית מגדלת, שבירת האור יוצרת אשליה אופטית בגלל הבדלי הצפיפות בין האור במים לאוויר במסכה, והסיבה העיקרית לעיוות הגודל היא שהאדרנלין פשוט מנפח את הזכרון.

הוא גורם ל nurse shark חמוד ובלתי מזיק להיראות כמו עמלץ לבן אכזרי מהסרט ״מלתעות״.

הלב שלי צנח ומיד תפסתי לענבר את היד ומשכתי אותו לכיוון האלמוגים בעוד הכריש שחה לכיוון לב הים.

הסתובבנו שנינו עם הגב לכריש 

הנשימות שלי היו מהירות ושטחיות וענבר ישר הגיב והסתנכרן עם הפעימות שלי.

סובבתי מבט לוודא שהכריש המשיך לדרכו. ונחרדתי לגלות שהוא כמה מטרים בודדים מאחורינו. שוחה בשלווה , ממשיך בשלו. הוא לא רדף אחרינו. אבל חרג ממסלולו והתקדם לעברנו ולא יכלתי להישאר נינוחה ואדישה לכך.

דחפתי את ענבר בתנופה חדה קדימה ונעצרתי מול הכריש . עשיתי תנועה חדה ובלתי רצונית

תנועה פתאומית של פחד ובהלה

ולהפתעתי הרבה הכריש נבהל ונרתע ומיד הסתובב לכיוון השני.

ידעתי שהוא לא מסוכן. הכרישים בסאן בלאס מנומנמים ואדישים ואינם צריכים להפגין כח כדי להראות מי שולט בריף.

אבל הידיעה השכלתנית לא עזרה לי

מבחינתי הוא עדיין כריש. חיית בר ששולטת בטריטורית האוקיאנוס 

הוא בעל הבית. אנחנו האורחים.

וגם הכריש הכי ביישן ומופנם יכול לתקוף בשעה שמרגיש מאוים ומוטרד.

הכריש התרחק וענבר ואני היינו המומים.

ניסינו להגיע לחוף שהיה מאוד רחוק מאיתנו

אבל ירידת המתח הכריחה אותנו לעצור ולנוח ולעכל את המאורע.

נעמדנו בקושי על הריף, בעודי עדיין רועדת הורדתי לענבר את המסכה מהעיניים.

הוא התחיל לבכות ואמר לי שהוא לא פחד עד שהבין שאני מפחדת

ואם אני מפחדת גם הוא חייב לפחד כי אני אמא שלו והוא רק ילד.

הוא צעק לאבא ואמר שאין לו כוחות לשחות לחוף.

נגבתי לו את הדמעות , חיבקתי אותו

הבנתי באותו רגע שהילדים פשוט יאמינו לכל סיפור שנספר להם.

במפגש עם הכריש היה לי מרווח קטן בו יכולתי לבחור.

למרות שזה מרגיש שהמרווח הזה לא היה קיים,

אבל בין גירוי לתגובה תמיד קיים מרווח

גם אם הוא פצפון בגודל של גרגיר חול בקרקעית האוקיאנוס.

לא יכולתי להגיב אחרת כי באותו רגע באמת פחדתי על ענבר.

אבל אז בעודו עמד ובכה שם מבוהל על הריף הבנתי שגם כאן נוצר מרווח קטן בו אני יכולה לשנות את הסיפור .

״ענבר ! אתה רק בן 6 ושחית עם כריש! אתה קולט ??? תרים את הראש, תלך זקוף, תהיה גאה בעצמך. שחית עם כריש!!!״

ברגע אחד הפחד של ענבר התמוסס וחיוך של סיפוק ניצת בפניו .

״אז אפשר שנחזור לחוף ונספר לחברים?״ שאל בחיוך אחרי כמה רגעים. 

במשך כמה ימים ניתחנו את המקרה מכל הזוויות. הרגשנו שאנחנו צריכים לדבר עליו, לשחזר אותו , בעיקר להיזכר בכל פרט בו . לפעמים מרוב נוכחות, החוויה נשכחת. כל החושים מגויסים לכאן ולעכשיו. כמו בלידה, או בנשיקה ראשונה

הפרטים הטכניים דוהים לטובת התחושה שנשארת.

ניסינו לשחזר את הפרטים אבל נשארנו רק עם תחושת הפליאה ויראת כבוד וגם קצת גאווה.

בלילות לפני השינה לפעמים ענבר מזכיר לי ששחה עם כריש והתגבר על הפחד .

עברנו עם שושי הסירה שלנו בין איי הולנדס בסאן בלאס 

נוי ועמרי הביאו מקפיא מפוצץ בבשר , המקרר התמלא בשפע של צבעים ורצפת העץ של הסירה הפכה לתקרת אפסון של צנצנות ופחיות בירה.

בכל צעד שלנו מבלי לשים לב דרכנו על שפע אינסופי.

זה היה אושר גדול 

פתאום מחיים של שגרה חיינו בחופשה והתענגנו על תחושה של התחדשות.

ערב אחד ירדנו לאי קטן שהתגוררה בו משפחה יפה של אינדיאנים

בקשנו להדליק אש והזמנו את המקומיים להצטרף לארוחת הערב.

קדם וענבר הדליקו מדורה ליד הים והצטרפו לאינדיאנים למשחק כדורגל על החוף.

עומרי שיפד עוף שצדו המקומיים ונוי הקפיצה פלנטיין (שילוב של בננה ותפוח אדמה) על המחבת בשמן עמוק.

שוב נוכחתי לגלות את הענווה היפה והקסומה בעיניהם של המקומיים. למרות שהם בעלי הבית, תמיד הם נותנים תחושה של אורחים בעולם.

ביישנים ועדינים, מלאי אצילות וכבוד לאחר.

בוקר למחרת נוי עמלה שעות על פתיחת קוקוס. משימה שאפילו לא העזתי לגשת אליה מרוב הקושי והמורכבות הכרוכים בה ובעיקר מהפחד מכישלון.

נוי הגיעה לליבת הגרעין והיה לה מבט מופתע של אחת שמתבוננת במראה ומגלה דמות של גיבורה שלא זיהתה.

רקדה וקיפצה משמחה וניקבה שלושה חריצים עם הסכין

הילדים גמעו את נוזל הקוקוס עד הטיפה האחרונה ולאחר מכן החלה להטיח את הגרעין בנחישות על גזע העץ.

לאחר כמה הטחות נפתחו להן שתי קערות יפיפיות שרופדו במשי לבן. 

עם סכין חדה גילפה חתיכות קטנות שמילאו לבבות מאושרים.

בערב יום שישי נוי ואני התישבנו בירכתיים כשמאיר בנאי מעלינו בJbl שר ״לך אלי״ 

לך אלי תשוקתי, בך חשקי ואהבתי

לך לבי וכליותי, לך רוחי ונשמתי

לך ידי לך רגלי וממך היא תכונתי

לך עצמי לך דמי ועורי עם גוויתי

לך עיני ורעיוני וצורתי ותבניתי

לך רוחי לך כוחי ומבטחי ותקוותי.

נוי אמרה שהיא אוהבת את הקול שלו שמחוספס בצדדי המילה וכמה זכינו ששתינו יכולות להבין את המטאפורות אחת של השניה 

החזקנו ידיים ושרנו איתו ונרות השבת דלקו במטבח מולנו והשתקפו כמו שובלים של אור ירח על המים 

המילים הפכו אמיתיות כמו השבר של הגל בירכתיי הסירה

הילדים ישבו על הגג מתחת למנור 

יהלי אמרה שהירח עוד לא ממש התחבר לשמיים.

לאחר זמן מה כשהלילה הלך והעמיק קיקו ציין בבטחון שעכשיו הוא כבר בטוח מחובר.

עומרי צלה את ההמבורגרים והניח אותם בבגטים רכים שקנינו באי בצריף קטן .

אני לא זוכרת מתי נהנתי ככה מבשר . 

היה לו טעם של משהו חדש שלא התנסתי בו מעולם

הרגשתי את העצמות והשרירים שלי גדלים תוך כדי הלעיסה ואת הלב שמח ומסופק ולא יכולתי שלא לחשוב כמה קל ונגיש היה לקנות ולמלא את המקרר והמקפיא בבשרים בארץ.

אנחנו חיים כאן בצמצום שלא יצא לי להכיר. רושמים בקבוצת וואטסאפ משותפת כל דולר שהוצאנו ושומרים שאריות שבימים אחרים כנראה היינו זורקים.

האם זה טוב או רע? לא חושבת שלמישהו בעולם יש תשובה .

אני מבינה שפשוט מתרגלים להכל.

כמו שמתרגלים לנסיעות בפקקים או לקום מוקדם בבקרים

מתרגלים לכאב עמום בשכמות ולזמזום בלילה מהמקרר.

מתרגלים לצרוך פחות.

ויותר מזה, רוצים להתרגל לצרוך פחות. 

כי התחושה שלי היא שהטעם של הבשר טעים יותר עכשיו. כשהוא כל כך בלתי מושג.

וגם אם היינו רוצים לצרוך יותר, נדיר שאפשר .

פעם בשבוע עוברת סירת דייגים עם ירקות ופירות. במקרה הטוב גם ביצים ואולי עוף טרי .

אני מלטפת כל פפאיה כאילו היא מנחה יקרה שהוענקה לי

ומרגישה הקלה ממבט חטוף על האבוקדו והאננס שנחים להם בסלסלה מעל המקרר .

כשענבר וגלעד חוזרים מדיג אני מזהה את רעש הדינגי ממרחקים של מיילים והלב שלי מתרגש מהמחשבה על מה עלה שם בחכה.

ישנם רגעים שעולה בי תחושה של חוסר 

ורצון למלא

רצון להזמין מגש סושי או לפתוח את המקרר ושיהיו שם גבינות ויין לבן איכותי.

הרגעים האלה יורדים משמעותית בכל יום שעובר כאן על הסירה.

כי השמיים כל כך יפים והאוקיאנוס מלא באוצרות מהקרקעית ועד פני המים.

תוהה לעצמי האם אפשר לשמר הרגלים, האם אצליח להחזיק את הכלי הקטן בתוכי שלא נדרש הרבה כדי למלא ולספק אותו.

נזכרת במחשבה שהייתה לי פעם

שברגע שחלון צריכה יסגר , יפתח לו חלון אחר 

וכל החיים האלה הם לופ של סגירות ופתיחות חלונות צרכים.

והאם ישנה אפשרות פשוט לצאת מהבית הזה שכולו חלונות צרכים ולעבור לגור עם האינדיאנים בבית במבוק קטן על החוף עם ערסלים ותקרה שהיא השמיים זרועי הכוכבים? 

ואולי אפשר להחזיק את הגם וגם?

להינות מהשפע הגשמי מבלי שיכסה את השפע הרוחני 

חושבת על המילה poor באנגלית

שזה גם עני וגם מסכן

ושכאן העשיר הוא לא זה שיש לו הכי הרבה

אלא זה שצריך הכי מעט . 

מביטה בשמיים ומרגישה שאני כבר לא יודעת כלום. כל המשטחים עליהם הושתת עולמי מתפוררים ומתפזרים כאבק כוכבים.

לרגעים זה מפחיד

ואז נזכרת שזו בדיוק הסיבה שבאתי לכאן.

רציתי להשתנות

להחליף פלייליסט

לשכוח 

להיזכר

ושוב לשכוח.

בקשתי לצאת מהאוטומט . להתבלבל. להישבר. להיסדק. להניח את הזהות שלי על קו החוף ולחכות לגאות ולשפל.

ורק אז, מתוך הבלבול והכאוס תנבט ההבנה. תצמח הבחירה.

ועכשיו זה קורה, אז את נלחצת?

כל מה שבקשת פשוט קרה.

עכשיו הגיע הזמן להחליף את החרדה בחידה.

לילה טוב חמודה.