Sailing family

San blas

כבר שבועיים לא כתבתי

הרגשתי שהסיפורים מהזמן האחרון נערמו להם כמו בגדים חדשים בארון שמרוב הבלאגן והעומס לא הצלחתי למצוא וללבוש 

הכתיבה והספורט בשבילי הם לא רק תחביבים. הם כמו מפות ניווט בלב האוקיאנוס ואם אזניח פשוט אאבד את הדרך.

יש מדינות שאני מאוהבת בהן עוד לפני שנפגשנו .

כמו ג׳מייקה למשל. החלטתי שאני אוהבת אותה עוד לפני שהגענו ועגנו.

לא כך היה עם פנמה . למעשה כעסתי עליה 

כי היא הייתה כמו בחור שמתחיל איתי אחרי שאהוב ליבי עזב.

הרגשתי שאי אפשר להמשיך לשום מקום יותר אחרי ג׳מייקה. וכל מקום שאגיע אליו ירגיש כמו פשרה.

אבל אז גיליתי שאפשר לאהוב שני מקומות בעת ובעונה אחת

כמו שלא מאמינים שאפשר לאהוב עוד ילד שנולד אחרי הילד הראשון

כל מקום חדש הוא עוד חדר שנוסף בלב.

אחרי חמישה ימי הפלגה שישנו בממוצע אולי שלוש שעות שלמות, הגענו לSan blas

כך בדיוק דמיינתי בעבר את האיים הקאריבים. 

בא לי לכתוב ״שומר מסך״ או ״ציור״ או ״גלויה״

ואז אני חושבת לעצמי כמה מעליב להחמיא לטבע כל כך עוצמתי באמצעות תיאור סינטטי.

עגנו מול אי קטן , עצי קוקוס מתפרצים בירוק זוהר 

חול לבן כמו שכבה של אבקת סוכר על עננים שנחתו על האי.

הבנתי שמה שאני רואה מאוד יפה , אבל העייפות היא כמו וילון דק שחוסם את האור שבוקע מתוך היופי .

קבלנו מחברים את הטלפון של לירן. בחור שגר בSan blas המון שנים

בחלק מהזמן מארח צ׳ארטרים על הסירה שלו ובעונה הרטובה גר בפנמה סיטי עם משפחתו.

לירן שמח לשמוע שיש ישראלים בסאן בלאס ומיד רצה לפגוש אותנו . אמרנו לו שאין לנו כלום במקרר, אין לנו מזומן, לא עשינו צ׳ק אין ואנחנו חייבים להגיע למקום מרכזי כדי להתארגן

הוא אמר שנעזוב הכל ונבוא להפליג ולעגון לידו. דאג לנו לאוכל ולמזומנים וסוף סוף בזכותו יכולנו לשחרר ולהרגע וגם להתרגש לקראת מקום חדש .

הגענו אחר הצהריים לכפר שנקרא tuwala .

בזמן ההפלגה ניסיתי לנוח וברגע שהגענו גלעד צעק לי שאני חייבת לעלות ולראות מה הולך כאן.

הבנתי ישר שלירן החליט לחשוף בפנינו את הקלף הכי שווה בחפיסה והביא אותנו למקום מיוחד ולא מתויר וכנראה בחיים לא היינו מגיעים אליו בלעדיו כי אין שם אף סירה באפליקציה .

לאט לאט נכנסנו למעגן עם הסירה ונחשף בפנינו אי קטן שעומדים בו עשרות בתים של שבט אינדיאני הGuna.

הקירות עשויים מקני סוף ובמבוקים עם מרווחים שמאפשרים לאוויר הקריבי לזרום פנימה ולצנן

הגגות מורכבים מעלי דקל שזורים צפופים ואטומים שמצד אחד מונעים מהגשם לחדור אבל מאפשרים מבט על השמיים בין הסדקים והמרווחים.

הריצפה היא החול של הים והמיטות הן ערסלים צבעוניים.

מסביבנו חגו סירות קאנו קטנות מעץ שנכרת הישר מהג׳ונגלים של פנמה, בתוכן חתרו ילדים ששחקו בצדפים או דייגים שחזרו מהמרחקים.

התורן עשוי מענף ישר וחזק של עץ קשיח והחבלים של המפרש עשויים מצמחים מטפסים חזקים וגמישים.

השמש ירדה והסירות שטו סביבנו כמו פרפרים חופשיים ופתאום הגיעו מלא ילדים אינדיאנים ועלו על הסירה שלנו.

ענבר התלהב וישר קשר חבל לתורן והתחיל לעשות להם את תצוגת היכולות של טרזן.

נעמי קבלה צמידים ותסרוקות וקיקו הזמין אותם לחדר שלו לשחק בטרקטורים וכל כמה רגעים נפלה עליי ההבנה שיש לי 20 ילדים אינדיאנים על הסירה.

יום למחרת ירדנו אל הכפר עם הקיאק וזה לא שיש שם מדרכות ושבילים. ההליכה בכפר היא הליכה בתוך הבתים שלהם ולא ידעתי אם זה נהוג או דבר הגיוני לעשות

אבל הרגשנו רצויים ובני הגונה התרגשו וצחקקו כאילו מעולם לא ראו אדם לבן בכפר שלהם.

הנשים כל כך יפות 

שיער שחור פחם, עיניים מלוכסנות ועור בצבע של אגוז לוז 

לובשות טופים ובדים שעטופים לחצאית ותינוקות מטפסים כמו קופיפים קטנים לינוק מהפטמה.

הגברים חזקים ושריריים, עובדים עד רדת החמה.

הילדים מתרוצצים עירומים בין הבתים ואפרוחי התרנגולות אחריהם.

אפילו לזקנים ביותר אין שערה אחת לבנה על הראש וזו תעלומה שכבר שבועיים אני לא מצליחה לפתור .

במרכז הכפר עמד לו ״בית הספר״

הצצתי בחלון וראיתי עשרות תלמידים יושבים בחולצות מכופתרות בכיתה קטנה עם מורה מהודר ומחויט וחשבתי לעצמי כמה מיוחד זה בקאריבים תמיד לראות את התלמידים ברחובות השבורים והסדוקים חוזרים מבית הספר במדים מסודרים ומטוקטקים בתוך הנוף הפראי והכאוטי הזה.

כאילו הם הבינו שדווקא בתוך העולם הפראי, המשוגע והבלתי מרוסן חשוב לשמור על סדר ומשמעת וניקיון .

השמש ירדה והשמיים היו ורודים וסגולים וזו הייתה השקיעה הראשונה שלי בסאן בלאס

ידעתי באותו הרגע שכאן אני רוצה להיות.

לירן מכיר את סאן בלאס כמו אמא שמכירה את הנקודות חן שלך התינוק שלה

הוא יודע איפה לעגון באיזה חודש ומתי מגיעים הברקים ואיפה לא כדאי להיות בגלל הרוח שתבוא מדרום ותסחוף אותנו על הריף ואיזה יתושים יש ומתי ואיזה דג לדוג באיזה מפרץ ואיך בדיוק לתבל אותו.

הוא מעיין נובע של ידע ובכל ערב גלעד הלך לשבת איתו בסירה כדי לשמוע סיפורים.

יום אחד הוא לקח אותי איתו בנהר לג׳ונגל כדי לכרות עם כמה אינדיאנים עץ שנפל ולהכין ממנו שולחנות ושידות.

הסתובבנו שעות בג׳ונגל בין קולות הציפורים והעצים נראו כמו נשים עירומות שמתעטפות בבדי העלים 

מששנו את העצים והרחנו אותם ודמיינו את השורשים שלהם מזרימים מים אחד לשני מתחת לאדמה והמים עולים לצמרות כמו מעליות שמזרימות צינורות עד קצוות העלים.

אינדיאני ששמו ליאו התחיל לנסר את העץ לסלייסים בריכוז ודיוק של מנתח מוח 

הרגשנו את כל הג׳ונגל מתמלא בריח מתוק של אדמה לחה וקרם וניל.

הייתי רוצה שריח השיער שלי יהיה כמו הריח של העץ הזה.

העץ נקרא dipteryx 

הליבה שלו אדמדמה חומה עם שוליים בהירים.

חזרנו בערב דרך הנהר והייתי דלוקה ומאושרת וענבר שאל למה אני כל כך שמחה ואמרתי לו שהיום הכרתי עץ מבפנים.

יום למחרת התעוררנו ב6 בבוקר מצוידים בלחמניות חמות שקנינו בכפר ויצאנו עם לירן ועוד שני חבריו המקומיים, לקהילת ״מנדיאלה״ שמתגוררת עמוק בג׳ונגל.

שטנו 3 שעות בנהר 

הרבה זמן לא היו גשמים והנהר היה רדוד אז לרגעים מסוימים היינו צריכים לצאת כולנו מהסירה ולדחוף אותה בידינו.

מדי פעם קפצנו ושחינו בנהר והתבוננו בציפורים ובסבכים הירוקים שהפכו להיות הקירות והשמיים שלנו.

והנה קרוקודיל שוחה לו והנה תוכי מתיישב על ענף רחב שחוצה את השמיים.

פתאום ראינו בגדות הנהר חבורה של ילדים רודפים אחרי איגואנה ובבת אחת רצו וטיפסו על גבעה תלולה וחולית 

אמרתי ללירן ״תראה איזה חזקים הילדים האלה״

והוא אמר ״כאן אין ילדים, כאן יש אנשים קטנים״.

הדבר שהכי הפליא אותי , יותר מהנהר והעצים והציפורים 

היה הגוף של האינדיאנים.

בחיים שלי לא ראיתי יכולות פיזיות כאלה

מילדות. הם מטפסים וקופצים ורצים וחותרים שעות בגלים של האוקיאנוס ובנהרות הרחבים.

השרירים והגידים בגופם נראו שזורים ולפותים סביב העצמות כמו חבלי המפרש המהודקים לתורן .

קשרנו את סירת הדייגים ועלינו בגבעה קטנה אל הכפר.

ישבה שם משפחה גדולה שמאוד שמחה לפגוש אותנו

הילדים ישבו בערסלים עם מחברות וצעצועים , וכמה נשים האכילו בבקבוק תינוק בן כמה ימים. 

היה ניכר שכולן אוהבות ודואגות לו אבל אף אחת לא נראתה כמו כמו אמא שלו.

שאלתי את הנשים donde esta mama?

וכולן אמרו את אותה מילה שלא הצלחתי להבין, במבט רך ושלו שלא מרמז על כלום

בנהר מתחתינו רחצו עשרות ילדים קטנים עם תינוקות בידיהם 

צחוק הילדים נמהל עם ציוצי הציפורים והרוח לחשה בין העלים את סודות הכפר.

לירן הפגיש אותנו עם השאמאן של הכפר שמטפל בצמחים

הוא לבש חולצה כתומה מפלאנל וכובע עם נוצות והראה לנו פסלים קטנים שגילף מענפי העץ.

עלינו לגבעה הכי גבוהה וקרירה של הכפר ופגשנו חבורת ילדים שמנסים להשיג קליטה סלולרית

לירן קרא לה ״גבעת התקשורת״ וסיפר ששם נמצא החוט היחיד שמקשר אותם לציוויליזציה.

זקנים בני 90 עלו לגבעה בדרך לביתם ופתאום הבנתי את הסיבה שאנשים שם חיים עד גילאים כאלה בגוף כל כך צעיר.

אספנו קוקוסים וקני סוכר ואחר הצהריים התיישבנו לארוחה חגיגית עם אנשי הכפר.

לקראת השקיעה ירדנו אל סירת הדייגים כדי לעשות את דרכנו הארוכה בנהר בחזרה לסירה שלנו.

שאלתי את לירן איפה אמא של התינוק שהיה מוקף בנשים?

הוא סיפר לי בעצב שהיא מתה בלידה

ושהיא הייתה האישה עם החיוך הכי יפה בכפר.

באיזשהו מקום הוקל לי שלא הבנתי את הנשים בבוקר כששאלתי אותן. אחרת ההבנה על מותה הייתה מחשיכה לי את כל היום הנפלא הזה

אבל כל הדרך חזרה, כשהסירה גלשה בנהר על המים השקטים, לא הפסקתי לחשוב על התינוק המתוק .

הוא יצא לאוויר העולם קטן וחדש וחסר ישע.

אפילו לא זכה להתנחם לרגע אחד על החזה העירום של אמו.

הוא איבד את אימו אבל זכה בעשרות נשים שמטפלות בו ואוהבות אותו כאילו נולד מרחמן.

בכל רגע שעברתי ליד הבית ראיתי אותו שוכב מעורסל על אישה או ילדה אחרת מהכפר,

שתפסו את תפקיד אמו.

נזכרתי במאמר שקראתי פעם על חוקרת מאנגליה שעברה לגור באמזונס עם בעלה ושני ילדיה כדי ללמוד על בני שבט הפידהאן

היא סיפרה שהתינוקות בשבט נישאים במנשא עם הפנים כלפי חוץ, אל העולם. ולא לכיוון חזה האם.

התפיסה שעומדת מאחורי זה היא שתינוק צריך להיות חלק פעיל מהחברה ומהסביבה מרגע לידתו.

שראיית העולם ״כפי שהוא״ עוזרת לתינוק לפתח עצמאות, חוסן וקשר פתוח וקרוב עם העולם כולו.

אני אוהבת להעביר את נעמי לידיים המושטות והחמות של האנדינאנים

בהתחלה תמיד נעמי מתביישת ונבוכה ואחכ מתמסרת.

אני כל כך אוהבת את רגע הזה שהמבט החשוד והמובך שלה משתנה למבט רגוע של אמון, אחדות ואהבה.

למבט של הבנה שהעולם הוא ביתה

שתמיד יהיה מי שידאג לה ויאהב אותה

וגם אם אמא לא תהיה לידה, היא לעולם לא תרגיש לבד.

לילה טוב