Sailing family

יוצאים מג׳מייקה לכיוון פנמה 

700 מיילים לפנינו.

כשאדם רוצה לכתוב על הגשם 

הוא מחכה שהגשם יפסק כדי שהמחברת שלו לא תתרטב

כשאישה חוצה את הים הקריבי בסירה

היא רוצה להגיע לחוף מבטחים ורק אז לכתוב על מה שעברה. 

חמישה ימים מלאים בים

גלים שהגיעו ל4 מטר 

אין וויפי 

רק אנחנו מול השמיים 

מול הכחול והשחור 

מחשבות קשות על עצמי

גלעד יושב על הכיסא ליד ההגה ומקשיב לי

סיפר לי סיפור על לוייתנים

שיש להם עור מחורץ ומקומט ובזמן שהוא שוחים בלוטים קטנים שחיים בתוך קונכיות אוהבים לתפוס עליהם טרמפ ולהצמד לחריצים ולקפלים שבעור שלהם. וכך הם נהנים מנוזלים ומוגנים מטורפים. וכל זה על הגב של הלוויתן.

ללוויתנים זה לא מאוד כואב . אבל בהחלט מטריד.

מגרד, פוצע ,מגביר את החיכוך שלהם עם המים ומעט את קצב השחייה שלהם.

הבלוטים גורמים להם להתאמץ יותר. להשקיע יותר אנרגיה בשביל להתקדם במים .

יכול להיות שהלוויתן אפילו לא מודע לזה שבלוט התיישב לו על הגב

ורק אחרי שהם יורדים מהעור שלו, פתאום הלוויתן מבין שמשהו עיכב אותו . משהו פגע בשחייה החופשית שלו בעולם.

יש שאומרים שהקפיצות המרהיבות שלהם במים בין היתר נועדו כי להטיח את עצמם בעוצמה וכך להיפטר מהבלוטים

וחשבתי על אותן מחשבות שחוזרות על עצמן שתופסות אותי ברגעי חולשה , כמו הבלוטים

מתיישבות עליי. מעכבות אותי . מעמיסות עליי ומכבידות על התנועה שלי בעולם.

אני יכולה לחיות איתן שנים מבלי להבין את כובד משקלן על הגוף שלי.

הן לא מזיקות מספיק בשביל שהעולם יעצר ואעשה שינוי. אבל הן חזקות מספיק כדי שארגיש אותן מגרדות ופוצעות.

וזה תמיד אותן מחשבות. אותם בלוטים

שנזונים ממני. וגם אני כנראה ניזונה מהם.

סיפרתי לגלעד כל הלילה על בלוטי המחשבות שלי

גלעד מקשיב 

חושב

מביט על השמיים

על הגלים

ואז עליי

ומה עם קצת חמלה עצמית? הוא שואל אותי.

חשבתי לעצמי שגלעד הוא קצת כמו המצ׳טה שמורידה לי את הבלוטים מהעור.

ענבר תפס בערב דג בחכה שלו

לא סתם דג. 

מקרל!!! הידוע בכינויו ״מלך הדגים״

אנחנו מאושרים

הגיעה שעתי לישון אחרי משמרת לילה ארוכה ואני לא מצליחה להרדם מההתרגשות.

אי אפשר להסביר מה זה לתפוס ביום הראשון של ההפלגה דג ששוקל 8 ק״ג.

נושא האוכל הוא אחד המטרדים הגדולים בהפלגות ארוכות. 

והנה , פתרנו אותו . יש לנו דג לכל השבוע. שמן ועסיסי ומפוצץ ברזל ואומגה שלוש ואפשר לסמן וי על הבטחון התזונתי שלנו לימים הקרובים.

אני זורחת מאושר . 

אם ענבר היה יכול הוא היה ישן עם הדג מחובק בתוך המקרר.

השעות עוברות והזמן נוזל כמו השעון בציור של דאלי ורק השמש והירח מספרים על ההתחלפות של הימים.

הגלים עצומים והרוח קבועה ולא משתנה ואנחנו לא נוגעים במפרשים 

זה עושה לנו שקט בלב . לפחות הרוח לא מסתובבת

לפחות יש עקביות 

היום השני הוא הכי קשה

ההתרגשות מההתחלה ירדה וחוסר השינה מתחיל להדהד בנו

החלפנו זירה אבל עוד לא התרגלנו לזירה הנוכחית שהיא לב הים.

גלעד ואני כבר לא מחליפים מילה

כל אחד מנסה לשמור על שרידות מנטאלית בשקט שלו. 

כל ארבע שעות אחד מאיתנו הולך לנוח 

אי אפשר לישון

דריכות הפכה לאורחת קבע בגוף שלנו

הגלים נדפקים בדפנות של הסירה ומדי פעם מגיע גל שנשמע כמו הסוף.

השמיים עצומים ויפים ופתאום אני מגלה שבכל לילה הירח מאחר בזריחה שלו ב50 דק 

כל לילה ב2 מחליפה את גלעד במשמרת ומחכה לירח. הוא הנחמה המתוקה שלי

מציץ בי מבעד לעננים

זורח כתום וביישן

הילדים מדהימים מבינים את המצב ומקלים עלינו

למדתי בסירה שתמיד כל אחד יקח את התפקיד שישאר לו 

ואם ההורים עייפים ומותשים אז לילדים אין ברירה אלא להתאים את עצמם

כי אי אפשר שיהיה כאוס מוחלט , המשוואה חייבת להתאזן.

ענבר מכין להם חביתות בבוקר

קיקו מלמד את נעמי בחוברת 

בערב הם רואים סרט שהורידו 

והמון מהשעות הם פשוט ישנים.

איכשהו הגלים לא מפריעים להם לישון. אפילו להפך.

אולי מהסיבה שלא מזמן היו בעצמם ברחם והנדנוד של הסירה כמו זכרון מתוק וקרוב בשבילם.

או אולי כי אין להם אחריות והם יכולים פשוט לשחרר ולהיעלם אל תיהום השינה.

אני מזמן לא הייתי ברחם.

ואני לא יכולה לשחרר 

אולי בסוף הגוף יהיה חזק מהראש ויצליח לקרוס ולהרדם.

בכל הימים אנחנו מכינים וריאציות לדג

מקרל סשימי עם סויה, סטייקים של מקרל על המחבת , מקרל בקארי, מקרל בחמאת בוטנים וקרם קוקוס , סושי מקרל

והכי טעים המקרל בתנור.

הגלים מתגברים וגלעד אומר שזה הכי גבוה שיצא לנו לחוות.

והנה הגענו ליום השלישי והגל מתנפץ לנו בירכתיים 

הילדים צוחקים. גלעד בשוק 

ואני למטה בקבינה אדישה.

כבר שלושה ימים שלא נגענו במפרשים

הסירה טסה. הגלים שואגים מתנפצים על הדפנות

והסירה כמוני אדישה . ממשיכה קדימה.

היא כמו ירח שלא מתרגש מכמה כלבים שנובחים עליו.

חושבת לעצמי מה עדיף, ללדת או לעשות את החצייה הזו?

מה קשה יותר

אם עכשיו אומרים לי ״מור, או שעכשיו את יולדת בלי אפידורל , או שאת עושה חצייה של 5 ימים בגלים 4 מטר״.

בטח שיולדת. פעמיים.

אני הכי עייפה שהייתי בחיים 

קמה שוב ב2 בלילה למשמרת . 

ארבע שעות של בהייה באוקיאנוס לפניי

אני לא מצליחה להחזיק את עצמי ערה

המפרשים מכוונים והרוח אינה משתנה וכל מה שנותר לי זה לשבת ולהביט בשמיים ולחכות .

אני שוטפת פנים ומרגישה שזה חזק ממני, אני צריכה לישון 

אבל גלעד צריך לישון אפילו יותר . כי הוא חיפה עליי בערות ובתפקוד כל היום הקודם כשהיו לי בחילות מהגלים הגבוהים ולא יכולתי לזוז מהספה

אנחנו לבד באוקיאנוס, לא ראינו סירה כבר שלושה ימים

השמיים בהירים והכוכבים זוהרים ואני יודעת שמור של עוד שבוע תתגעגע לרגע הזה שלה יושבת על החרטום בלילה וחווה את הצבע של השמיים ושל המים ואת השקט והניתוק הזה, רק הסאונד של הגלים  

אבל כרגע התודעה חשוכה ועייפה וכמעט ולא אכלתי כלום כי אי אפשר לאכול .

וברגע זה אני יודעת שהזכרון יהיה יפה יותר מההווה.

יודעת שההווה הוא גביש והזכרון יהפוך אותו ליהלום.

הזכרון לא זוכר כמה עייפה ורעבה היית.

הוא זוכר שראית זריחה באמצע האוקיאנוס כשהמפרשים מעלייך פתוחים דוהרים כמו סוסי פרא לבנים ויפים 

אבל האמת היא שקשה לי. העייפות משחירה את נקודת המבט על החיים.

בבוקר יום רביעי להפלגה התעוררתי אם אפשר לקרוא להתעוררות מחסור שינה התעוררות.

הלכתי להתקלח או יותר נכון הוטחתי להתקלח

השתוקקתי להרגיש לרגע בת אדם נורמלית בעולם

שטפתי פנים עם סבון פנים ומרחתי סרום שקבלתי במשלוח מחברות מהארץ

מרחתי קרמים שקבלתי מאמא

והריח והתחושה היו ממש פיזיים והציתו בי געגועים והכרת תודה על מי שאוהב אותי שם אלפי מיילים ממני.

משמרת לילה רביעית

הורדתי לפני החצייה אלבום של John Martyn והוא כל מה שיש לי כרגע .

אני נאחזת בכל שיר כמו משוגעת שגילתה אמונה חדשה.

מקשיבה לו פורט ומכה באגרופים קטנים על תיבת התהודה. 

בונה שכבות של פריטות שנערמות זו על זו כמו מרבדי עננים

האצבעות שלו כאילו בקושי נוגעות במיתרים

כמו רוח שעוברת דרך סדקים 

או חרקים קטנים שמהלכים על פני המים.

כמה זמן לא הקשבתי כך לאלבום

הכוכבים מפוזרים מעליי והפלנגטונים נסחפים ונוצצים תחתיי

והאלבום שבאוזניות והירח שזרח הם לרגע כמו שער במרבד אטום וחשוך של העולם שנפתח בפני.

אנחנו מנותקים מוויפי.

זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.

אני עוד לא מבינה את זה באותו הרגע.

כדי לנחם את עצמי אני כל הזמן מדמיינת את מור של העתיד כותבת למור של ההווה שזה הדבר הכי טוב שיקרה לה.

אין לי מושג מה קורה בעולם

יכול לקרות דבר נורא ודבר הכי משמח ואני לא אדע.

וביום הראשון לא הבנתי איך אוכל לשחרר את הפחד מחוסר הודאות

הרגשתי כמו נרקמונית בקריז

תביאו לי כבר את הוואטספ 

תביאו לי ווינט 

תביאו לי קורטיזול לעורקים 

בהתחלה הייתי סתם עוברת בסירה ליד הטלפון שעל השולחן ניווט ומקישה על המסך

והמסך מת. חשוך. 

זה הרגיש כמו ללטף חיית מחמד מפוחלצת

פתאום אני קולטת כמה זה כבר מעבר לשימוש הפונקציונלי 

כמה השימוש בטלפון הפך לחלק ממערכת העצבים שלי.

לאט לאט ככל שעברו הימים שכחתי ממנו שם למטה בקבינה ורק רציתי להשאר בעולם בו הוא לא קיים.

עולם בו זה רק אני 

גלעד

הילדים 

השמיים

הפחד מהגלים

הפחד מהמחשבות

ההתרגלות לגלים

התמוססות המחשבות.

חשבתי על כך שהתמכרות זה כשהחומר שנצרך הוא לא בשביל העונג, אלא כדי להקל על החוסר .

עוד רגע אנחנו בפנמה, לפתוח את הוויפי הרגיש כמו להדליק פנס בחושך אחרי שהתרגלת לראות כל כוכב וכל פלנגטון בבירור ובהירות

הפנס לא באמת עוזר לך לראות את העולם. הוא רק מצמצם את נקודת המבט.

הימים בים למדו אותי שאפשר ליצור זמנים של ניתוק.

העולם מסתדר בלעדי. ואני הסתדרתי בלעדיו.

ההרים נשארו הרים והאוקיאנוס נשאר אוקיאנוס.

עננים צפופים אוהבים להיאסף מעל איים 

הם תמיד הסימן שעוד רגע נגיע.

תכף נעגון מול עצי הקוקוס ונקפוץ לטבילה במים הצלולים

נייבש את רסיסי הגלים ונרגיש את העור חלק מבלוטים שנפרדו מגופנו

הגענו לארץ חדשה.