Fernweh

יצאתי בערב לבד לטייל בהרים,

לכיוון הבתים הקטנים שמפוזרים כמו חרוזים צבעוניים בין העצים הגבוהים

קשרתי את הדינגי לרציף בכפר הדייגים עם מחברת קטנה ועט בכיס

לרשום ולא לשכוח את כל היופי שעיני רואות

לזכור את הריחות, את מרבדי העננים, את השבילים המפותלים מלאי הבורות והסדקים

העולם נפתח לקראתי

כמו ריח של ספר חדש

כמו בקבוק עם מכתב מגולגל שנסחף מארץ רחוקה

כמו עור רך של תינוק שרק נולד .

יש מילה בגרמנית Fernweh

היא מתארת כמיהה לנדודים

געגוע למקום שעדיין לא הכרת.

כמיהה ללכת לאיבוד עם הגוף

ללכת לאיבוד עם תכלית, עם כוונה. עם ידיעה שיש לך אותך.

לצאת עם תרמיל, לאסוף שקיעות לכיסים

לחזור מהמרחקים, לשבת עם תה בלילה בסירה

ולהמשיך לכתוב על כל מה שראיתי.

נדמה לי שאיבדתי את הרצון להכות שורש, לזרוע זרעים

לנטוע עץ

לבנות יסודות

השורשים שלי כרגע רדודים ושטחיים

כל משב רוח יכול לעקור אותם בקלות

ולשנות את כיוון המפרשים.

אני ניזונה מתנועה , מהשתנות .

הדלק שלי זה הדרכים

התנועה העדינה של הגלים גם כשהיא לא מורגשת.

השבוע, אחרי ליל הסדר בבית חב״ד, ישנו בבית שעמד דומם על אדמה.

לא הצלחתי להרדם כל הלילה .

כאילו שלפו אותי מהרחם מבלי שהייתי מוכנה

לא הפסקתי לחשוב על הנדנוד העדין של הסירה.

ממשיכה בדרכי מעלה לכפר שבהרים

הצבעים מתערבבים עם השמיים

אין כאן סדר, שום דפוס, תכנון, חוקיות

הכל נראה כמו טעות בהקלדה.

כל טעות מושלמת. מכוונת.

כמו גחמה של ההווה, ספונטניות מתפרצת, כמו הלימה עם הרגע הזה. בלי עבר בלי עתיד. רק עכשיו.

פתאום קירות צהובים מתקלפים, קרשים ירוקים, גגות שטוחים לצד גגות רעפים, הנה בקתה מעצים בהירים, את החלונות מכסים וילונות עם ציורי פרפרים.

הכל כמו שפע זרעי פרחים שנשפכו באקראי משקים שונים אל שדה ירוק ורחב

והפרחים מלבלבים בעונתם. וגם אלו שזו לא עונתם, מלבלבים.

ציוץ הציפורים מהדהד למרחקים

אבנים נהפכות למדרגות שמובילות לבתי עץ רעועים , מונחים בשלווה על מדרונות תלולים.

הלוואי והיו לי עוד מילים שיעטפו רגשות ומחשבות

הלב שלי ער כמו אחרי בוסט של קפה ג׳מייקני שנקטף ונטחן בBlue mountains

מכל מקום סאונד של מים במפגש שלהם עם האבנים החלקות שמוליכות אותם מטה לכיוון הים.

בין הסבכים בגדים נחים על מתלי כביסה שנמתחים בין העצים

טפטופים מהבגדים הרטובים מתמזגים עם הנחלים הקטנים שהותירו הגשמים

הכביסה התלויה מגלה לי סוד על החיים שמתהווים להם בין הקירות

מי חי שם? לאן הלך? האם הוא שיחק כדורגל היום, או עבד בבנייה? אולי בישל עוף עם שעועית חריפה, או הלך לבית ספר במדים המהודרים?

אפשר לשמוע את הרעש של קרקוש המזלגות והסכינים סביב שולחן עץ במטבח קטן עם חלון לעמק.

מחכה שירד הלילה

שיתחדדו כל האמיתות

שיתקלפו כל השכבות המנומסות

שהכנות תצרח מהרחובות

מוזיקה בוקעת כמו רוח שנושבת

מוזיקה ברעש, מוזיקה בשקט

המוזיקה טבעית כמו ציוץ הציפורים, כמו תזוזת הענפים מהרוח

כמו קרן שמש שמסתננת מבעד לעלים

מוזיקה מהמכוניות, מהבתים, מחנות משקאות בצד הכביש

מוזיקה מרעידה עמקים, מזיזה לוחות טקטוניים

מגביהה הרים

מוזיקה בג׳מייקה זה עניין של מה בכך. זו לא תוספת או קישוט על הקירות או ניסיון ליצור אווירה.

המוזיקה כאן היא דרך חיים, היסודות של הבניין. הרמקולים העצומים ברחובות הופכים אותה לממש פיזית. מרעידה עצמות, מרחיבה לבבות, משקשקת אגנים, מפנה עננים. והשמש יוקדת ורוקדת על הפנים.

הplay נלחץ לפני כמעט מאה שנה ולא מתכוון לשחרר אחיזתו. כי אם המוזיקה תחדל, האי יחדל יחד איתה.

אנשים עם ראסטות וכובעי צמר צבעוניים יושבים בצד הדרך, מברכים אותי לשלום

Ya man! God bless you!

מוכר מנגו עובר מולי ומציע לי שקית מלאה בפרי

אמרתי לו שאין לי מזומן

והוא אמר שהוא אוהב אותי בכל זאת, ושום שטר לא יפריד בנינו.

מחייך חיוך חסר שיניים ומושיט אגרוף לאגרוף.

הייתי רוצה לחיות פה שנים.

ללכת ברחובות עם הילדים בצעדי ריקוד ולעשות שאזאם על השירים שבוקעים מתוך הבתים

להמשיך לכתוב על כל פיסה מהרגע הזה

לכתוב על העצים וההרים, על הריחות של הרום והעוף במעשנות. על צהוב אדום ירוק שמתמזגים עם השקיעות

ועל האנשים לכתוב הכי הרבה