Bahamas- שיר אהבה לטבע

הגיעה הזמן להיפרד מLuperon.

לפנינו הפלגה ארוכה וקשה לכיוון הבאהמס

אמנם הרוח גבית, מגיעה מאחורינו

אבל הגלים כל כך גבוהים.

כתבתי הרבה על הסוואל של האוקיאנוס

אבל 3 מטר גל!! במשך יומיים שלמים!! זה היה חדש לי.

בשעות הראשונות זה מפחיד , ולאט לאט את מבינה שהסירה יודעת לעלות עם הגל ולרדת ממנו. מי שהיה באנקונדה בלונה פארק מכיר את התחושה.

בכל פעם כשאת מביטה קדימה את מרגישה שאת מאבדת כמה דקות מהחיים.

את נשענת אחורה, מחזיקה במעקה בשתי ידייך. הלב צונח.

את עולה השמיימה, יורדת לתהום

וכל כך בא לך לפלוט צעקה

בדיוק כמו בירידה הגדולה ברכבת הרים.

את רואה סירה באופק, פתאום היא נעלמת, ושוב מופיעה. ואז את מבינה שזה לא שהיא טבעה. היא פשוט ירדה מגל .

כדי להתמודד עם חרדת הגלים, כל הדרך משחקת עם עצמי משחקי מילים

״האם מתישהו מִתְרַגְּלִים לגלים? איך מְתַרְגְּלִים הסתגלות לגלים? כשאת בפיק של הגל האם את בגלות? כשאת במרגלותיו האם את מרגישה ״על הגל״ ? גלה לי גלעד, האם ימשיכו הגלים לעד? גלו לי, גלים. איך מִתְרַגְּלִים? ״

בדיוק בזמן בו אני חשה מור נחמן ביאליק, אנחנו נשטפים במכתזית ומגלים שהבלורית של הגל התנפצה לנו על הירכתיים!

זה הרגיש כאילו נשברו עלינו עשרות צלחות חרסינה לבנות.

הסתכלנו על רסיסי הגל שהציפו את הירכתיים והיינו המומים.

גלעד חייך אל הרצפה הרטובה ואמר ״היי גל, אתה לא היית אמור להגיע לכאן!״

מסתבר שכשהגלים קצרים (מעט זמן בין גל לגל, בלי קשר לגובה שלהם) הגל לא מספיק להיכנס תחת הסירה ולהרים אותה לפני הגל הבא והוא עשוי להתנפץ בתוך בסירה. זה רגע מלחיץ מאוד ויכול להיות מסוכן במידה וקורה שוב ושוב כי הסירה יכולה להתמלא מים ולשקוע.

למזלנו זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה.

ביום הראשון של ההפלגה הייתי עם פרצוף זועף. כעסתי על גלעד שיצאנו ברוח כזו, בגלים כאלה.

הוא אמר לי שאי אפשר לחכות למזג אוויר מושלם. שהוא ״חייב לתרגל גם ים כזה״, חייב להתנסות, לצבור בטחון.. ובעיקר אמר שהוא סומך על עצמו ועל הסירה ומבחינתו זה לא ים מסוכן אלא פשוט לא נעים.

נזכרתי במשפט ששמעתי פעם משאמאן שאני מאוד אוהבת להקשיב לו

״כדאי שנתרגל קשיים בחיים, זה יפחית לנו את החרדה מפניהם בעתיד״.

כשגלעד אמר לי שהוא חייב להתנסות ולקבל בטחון בעצמו ובסירה חשבתי על המשפט הזה, זה בעצם מה שהוא עושה, מתרגל קושי, במודע. כאילו הלך לחדר כושר לפתח שריר, או נכנס לאמבטיית קרח כדי לחזק את המערכת החיסונית.

אי אפשר להמנע מסיכונים, כי אז את מסתכנת בלפספס אפשרויות של צמיחה וגדילה, של הרחבת ה״אני״ שלך.

פתאום הבנתי אותו.

מצד שני את לא רוצה להכניס את עצמך ובטח שלא את ילדייך למצב שיכול לסכן אותם.

אני מגלה שהגבול שם דק

וצריך ללמוד את הגבול הזה

זה כמו לכוון את המיתר של הגיטרה עד שיוציא את הצליל המושלם, או לדייק מנח ביוגה.

כמה אני מוכנה ללכת רחוק עם האומץ שלי למתוח את הגבול של הכאב, של הטווחים. וכמה אני נמנעת מהחשש לפגוע בעצמי.

לרוב אנחנו פשוט לא יודעים מה הגבול שלנו. לא מכירים מספיק את הגוף, את השריר, את הכלי. אבל איך נכיר אם לא נמתח? אם לא כמעט נפצע? או אולי אפילו נפצע.

אולי רק כשנפצע נכיר את הגבול באמת? כמו הרגע הזה שעלינו על השרטון. זה היה הרגע שהכרנו לעומק את הסירה שלנו. והתאהבנו בה יותר.

אני באמת באמת סומכת על גלעד שהוא מכיר את הכלי הנושא אותו ומבין את הרוח ברמה עמוקה שכנראה אני לא אבין לעולם.

מחשבות כבדות, גלים גבוהים. ועודנו שטים.

הגענו לRagged island בלילה השני להפלגה.

תמיד מרגש לקום בבוקר ולעלות בזריחה לחרטום ולגלות לאן נשטפנו.

גלעד ואני יושבים עכשיו בערב, כמעט שבועיים אחרי הרגע הזה שהגענו לאותו אי קסום.

אוכלים פופקורן ושותים רום

שאלתי אותו איך תגדיר את Ragged island?

והתחושה היא שכל מילה שתאמר תלכוד את התחושה כמו רשת שלוכדת דג.

מילים רק יהרסו את המשמעות ויצמצמו אותה לאוסף של אותיות ועיצורים שטחיים.

שום מילה לא תוכל לעטוף ולהעביר את עומק הקסם שהרגשנו שם.

אי בודד, אין מכולת, אין מכוניות רק חמש סירות עוגנות לידנו והן יהפכו לקהילה הקטנה שלנו לשבוע הקרוב.

מים בצבע טורקיז, חול לבן כמו בצק חם ורך שלשו ולשו ומוכן לאפייה, קונכיות בגודל של מנגו ובצבע של דמדומי שקיעה

כשהשמש ירדה הרגשתי שמכחול עבה מושך ורוד וארגמן על שמיים אינסופיים. והמים שקטים ושקופים ומרחוק ניתן לראות את האצות מרקדות ומתלטפות עם הסלעים.

בצד החוף יש סככה שנקראת ״מועדון היאכטונרים״. הסככה עשויה כפות של דקלים ומתוכה נשפכים עשרות שלטים של שמות של סירות, שיצרו שייטים שביקרו באי הזה והשאירו מזכרת מתוקה.

המועדון הזכיר לנו חושה בראס אבו גאלום רק כשכאן היינו לבד . בחיים שלי לא הרגשתי כל כך רחוקה מציליוויזציה.

היו שם כמה כיסאות, ציוד לדיג, מדורת קונכיות, מטקות עם כדור, ברבקיו , חפצים שהתגלגלו במשך דורות ועדיין ממתינים לשימוש כמו נעליים על יד הדלת.

והכל שם בשבילך. למענן. שתשתמשי, תהני, ובסוף תחזירי בדיוק למקום שהיה כדי שהבאים אחרייך יהנו גם הם.

התחברנו לזוג קנדים עם ילדה בת שלוש ששמה סאוואנה (עוד נעבור איתם דרך) העברנו שקיעות ומדורות בשיחות עם אנשים בני 70 פלוס שפעם היו בדיוק כמונו, יצאו למסע עם קטנטנים בסירה קטנה. בלי לדעת לאן ומתי ואיך.

רק ה״למה״ היה ידוע , ועכשיו ממרום חייהם, ה״למה״ התחזק והתבהר והיה מאוד מרגש להקשיב ל״למה״ שלהם.

דברנו על כרישים, על הלובסטרים, על מקומות לחקור בבאהמס. ועל הקונצנזוס לגבי האי הספציפי הזה. שהוא המקום היפה בעולם.

כמעט הסכמנו איתם, אבל לא יכולנו שלא לציין .. ״לא הייתם בסיני.״

כבר מהיום השני הודעתי לכולם בסירה שהחלום שלי זה לאכול באי הזה לובסטר על הגריל.

ענבר קם בבוקר למחרת והצהיר בפני ״אמא , היום אני ואבא נגשים לך חלום״

בצהריים הם יצאו שניהם עם הדינגי, גלעד מצוייד בסנפירים, שנורקל וחנית, בזמן שענבר יושב בדינגי והתפקיד שלו זה לצעוק לגלעד כשמגיע כריש.

האי הזה ידוע במימיו הצלולים, לובסטרים שמנמנים שמתחבאים בין הסלעים בריף, כוכבי ים, קונצ׳ים (קונכיות עצומות למאכל) וכרישים. המון כרישים!ולא רק החמודים האלה שאנחנו מכירים מחדרה.

ולא משנה כמה יגידו לי שהם לא תוקפנים וסתם סקרנים ושכל עוד אני לא מחזיקה דג מדמם בין שתי ידיי אז הם לא יעשו לי כלום.. אותי זה לא שכנע. אני רוצה לפגוש את הבן אדם שהתקרב אליו כריש בזמן שהוא שנרקל והגיב בנונשלנט.

כך גלעד וענבר העבירו את שעות הצהריים שלהם.

גלעד צולל צלילה חופשית, מוצא לובסטר שמנמן וורדרד, ענבר מסמן לו באיזשהי דרך שקבעו בניהם כשמגיע כריש, גלעד טס למעלה ועולה בחזרה לדינגי

יורד שוב, מצליח לנעוץ בלובסטר את החנית

ומצליח לעלות מהר לפני שיגיע כריש נוסף.

לקראת השקיעה הם חזרו שניהם עם חיוך שזרח כמו הקרניים של השמש.

״אמא, הבאנו לך חלום״ , ענבר צעק לי מהדינגי

גלעד הרים את החנית עם הלובסטר כאילו הדליק משואה.

5 לובסטרים יפים על הצלחת

הזמנו את איתיאן וקארי ובתם סאוואנה לארוחת הערב

קארי בישלה פסטה וגלעד צרב על הגריל את הלובסרטים עם מלא חמאה, שום ולימון

הטעם של הלובסטר היה עדין, בשרני ומתקתק

שילוב של סרטן ושרימפס ועם החמאה והשום קיבל ארומה של ים.

העובדה שגלעד וענבר דגו אותם רק הוסיפה לחוויה החושית.

פירקנו את הלובסטרים וגירדנו כל שארית שנשארה בקליפה!

החיבור עם איתיאן וקארי היה זורם ומדויק מהרגע הראשון. יש איזו פתיחות כזו בין אנשי הסירות. החיבורים זורמים וקלילים, התאהבויות מהירות וסוחפות. אולי מהסיבה הפשוטה שכולנו חולקים במשותף דבר כל כך ענק. וכולנו מאוד רוצים להרגיש חלק מקהילה, בעיקר למען ילדינו.

איתיאן הוא מהנדס מכונות שמכייל מנועים של מכוניות מירוץ

וקארי מהנדסת בניין וכותבת ספר ילדים על חתול ששט באוקיאנוס בסירה.

יש להם סירה נמוכה ומהירה בטירוף והם מתחרים להנהתם במירוצי סירות בקנדה.

המפגש הראשון שלי עם קארי היה בחוף כשהיא ספרה לי שברקודה הסתכל והתקרב אליה בזמן ששנרקלה והיא התחילה לקלל אותו “go the fuck away”! ועשתה חיקויים של הפרצוף המכוער של הברקודה ברגע שראה אותה (זה באמת הדג הכי מכוער שקיים בעיני)

מהרגע הזה ועד רגע הפרידה לא הפסקנו לצחוק מזוג הגאונים הזה.

באיזשהו שלב בשיחה נתקענו זמן רב על העובדה שיש לנו ממ״ד בבית, ושבכל בניה חדשה בישראל לפי התקן חייבים לבנות ממ״ד.

הם פשוט לא הצליחו לעכל את העבודה הזו ולא הפסיקו לשאול שאלות על החיים בישראל.

זו הייתה הפעם הראשונה שממש הרגשתי שאנשים מוכנים ורוצים לצלול איתנו לעומק המורכבות של החיים בישראל ובאמת נותנים לנו תחושה שהם לא יודעים כלום ורק רוצים להקשיב וללמוד.

חלקנו איתם את האהבה שלנו למקום המורכב והמשוגע שממנו באנו

שאין יפה כמוהו בכל הגלובוס.

געגועים הביתה נחשפו והופיעו כמו הכוכבים בליל ירח חסר.

ערב נפלא הסתיים לו, מחר נכין שלט למועדון היאכטונרים ונשים את פעמנו אל האי הבא להמשך זמנים מדהימים עם איתיאן, קארי וסאוואנה

נמשיך מחר

לילה טוב