יצאתי לטיול לכיוון השקיעה
רחובות חדשים עדיין מרגשים אותי
כמו מפגש עם בן אדם שחצה אוקיאנוס
או ריח של ספר שעוד לא נפתח .
בוקס דל טורו היא מקום מפלט לאנשי חופש
בכל התקופה שלי כאן לא ראיתי אדם אחד שנראה כמו איש רציני
הספרדתית נשמעת כמו שיר אהבה נאיבי
כמו סדרת דרמה קלישאתית בנטפליקס שמעבירה את הזמן
שום דבר כאן פשוט לא רציני
ואני כל כך אוהבת את זה.
אני יכולה לקום עם מחשבה מעמיסה ואז ללכת לירקן ולדבר איתו ותוך רגע אני מסירה מעצמי קליפות כבדות
והמוכרות כאן קוראות לי mi amor
הדייג קורא לי amiga
וכבר יש לי את המאפייה שלי, הקצבייה שלי, התופרת שלי והדייג עם הקאנו מעץ שעובר מדי פעם וזורק לי איזה תמנון או סרטנים.
כמה נעים שבתוך האוקיאנוס החדש יש עוגנים מוכרים
אנשים שמזהים אותך ברחוב ומחייכים אלייך כי קנית מהם וסמכת עליהם פעם באיזשהו רגע.
נראה שכולם פה יצאו מסרט מתוק משנות ה80
רוכבים על אופניים מתפרקים ושרים שירי אהבה.
אפילו השוטרים הביישנים נראים כמו ילדים קטנים שהתחפשו במדים
אתמול בריצת בוקר מוקדם ראיתי שני שוטרים עוצרים איזה שיכור והם פשוט עשו מאמץ אדיר כדי למחוק את החיוך ולהיראות כמו אנשים עם סמכות.
המון אירופאים וקנדים עברו לגור כאן
אנשים שברחו מארצות הקור ורוצים לרכב על אופניים עם גלשן ביד וביקיני
פתאום אני מבינה כמה הגיל הפיזיולוגי שלך והגיל הכרונולוגי שלך יכולים להיות בחוסר הלימה מוחלט .
כולם נראים כל כך צעירים
זקן שמטייל עם הכלב שלו ברחובות תמיד יחבוש איזה כובע ורוד הפוך או חולצה מכופתרת עם עצי קוקוס צבעוניים.
הילדים התחילו ללכת למסגרת (!!!!!)
אני לא זוכרת מתי הייתי בלעדיהם ליותר משעה .
מתי הם היו בלעדינו
כבר שנה עברה, התרגלתי לנוכחות הילדים בכל שבריר של רגע ביום שלי
התרגלתי שמטפסים עליי ובוכים עליי ורטובים עליי ועייפים עליי
הפכנו להיות כמו תהליך אוסמוזי שנמשך שנה, שבו הממברנה האישית שלי איבדה את זהותה והמציאות שלהם פשוט מפעפעת לתוכי.
משהו בגבולות שלי ושל גלעד כאנשים בעולם הטשטש כמו מדינות שנכבשו
ופתאום, יום שלם בגן . מ8-15 הם לא כאן.
נפלטתי מדלת הגן כמו אדם ללא זהות
ועכשיו לכי תתחילי לחשוב מי את ומה הפכת להיות .
התיישבתי בבית קפה מול הים והתחלתי לכתוב.
סוף סוף יש לי זמן לכתוב, ולא רק בהפלגות הלילה הארוכות ברשימות בטלפון.
כל דבר שאכתוב עליו יראה יפה יותר בעיני
הכתיבה מלטשת את החוויה
היא לוכדת רגעים קטנים כמו צילום של צפרדע קטנה ואדומה שמתהלכת על הגזעים הלחים.
מישהו פעם אמר לי ״אין דבר כזה אין לי זמן, אלא אני לא עושה לזה זמן״
אז שלחנו את הילדים למסגרת
כדי לעשות לנו זמן
זמן לעבוד, זמן לכתוב, זמן להתאמן, זמן לחדש את הזהות שלנו כאנשים בעולם שהם לא רק אבא ואמא.
גלעד התחיל לשפץ סירה של היפית אוסטרלית.
הרחובות בעזה נראים כמו מנהטן ביחס למה שקורה שם בסירה המתפרקת שלה
פעמיים/ שלוש בשבוע הילדים יהיו במסגרת
זו מסגרת לימודים בתוך בית עץ קטן עם עליית גג וגינה
הכל שם קטן ומותאם לגודל גופם
עולם ילדים קטן בתוך בקתת עץ בג׳ונגל.
מדברים שם ספרדית, צרפתית ואנגלית
לומדים מוזיקה, מתמטיקה, היסטוריה, שפה, יוגה ועוד מגוון של תחומים שהילדים יבחרו.
אני אוהבת לזרוק אותם למים. אוהבת לראות שהם מסתדרים
אף אחד שם לא מדבר בשפתם, נעמי מעולם לא הייתה במסגרת בעבר.. אבל אני מרגישה ביטחון כי יש להם אחד את השניה
יש להם את ענבר שלמד משפטים באנגלית וספרדתית מראש שיגיד למורה, במידה ונעמי או קיקו יצטרכו משהו, וכבר שנה שהם התרגלו לפגוש ילדים מכל העולם ולתקשר בשפה של ציפורים נודדות.
ילדים לא צריכים שפה כדי להתחבר . הם מתקשרים עם הגוף ומבינים את הכל.
התיישבתי בבית קפה ממול ופתחתי את אפליקציית לימוד ספרדתית שלי
אני רוצה לדבר ספרדתית
אני מרגישה שכדי להבין את המקום לעומקו
אני מוכרחה להבין את השפה המדוברת בו
אני רוצה לכתוב ספר.
אני רוצה להתחיל לגלוש כאן.
אני רוצה בעתיד לחצות אוקיאנוס
אני רוצה להפסיק להגיד ״אני חולמת״ ולהתחיל להגיד ״אני רוצה״
כי כל אותם דברים שאי פעם ״חלמתי אותם״ נשארו להם במחסן בכרם מהרל, מלאים באבק ועובש.
רק כשהתחלתי להגיד ״אני רוצה לגור בסירה״
זה באמת קרה.
לפני כמה חודשים פגשנו את קארי ומשפחתה בבאהמס
היא הייתה אחת מהנשים שהכי אהבתי לאורך המסע הזה
יש לה הומור שנון וחוכמת לב
היא ספרה לנו שהיא חולמת לכתוב ספר ילדים לבת שלה
שנקרא “Cat and Maran’s”
כפרפראזה לCatamaran
קארי, בעלה איתיין וסאוונה בתם הקטנה, מפליגים בסירה יחידה במינה ומתחרים עם הסירה במירוצים באיזור קנדה.
שמרנו על קשר לאורך השנה ולפני כמה שבועות היא כתבה לי שרוצה לשלוח לנו מתנה.
הגיעה אלינו חבילה לבוקס
הייתי בטוחה שמדובר במשלוח מייפל שהקנדים ככ אוהבים להתגאות בו.. פתחתי את החבילה וגילית ספר ילדים ובובה של חתול עם חליפת הצלה!!!! וואו.. השמחה שהייתה בסירה
אני לא יכולה לתאר במילים כמה התרגשתי.
הבחורה הזו, שזרקה לי רעיון על ספר ילדים באגביות כזו לפני חצי שנה, אשכרה הלכה וכתבה וערכה וציירה והוציאה ספר ילדים ומוצר של בובה שנמכר עכשיו באמאזון ! הזרע הזה שנבט לו שם בבאהמס הפך להיות עץ מרהיב עם שורשים עמוקים
וזה לא סתם ספר על חתול שמתחרה בסירה,
זה ספר על חתול שהכלב שהתחרה מולו בסירה אחרת טבע בים, והוא עצר את המירוץ וקפץ להציל אותו.
הבחורה הזו אשכרה המירה חלום ברצון בכזו אגביות אלגנטית.. חלום שעכשיו בזכותה אני רק מעזה להתחיל לרצות באמת.
אנשים כמו קארי, שהרצונות שלהם גדולים מהפחדים, כדאי לשמור קרוב ללב.
מאחלת שבשנה הקרובה
נהפוך את החלומות לרצונות אמיתיים
שיתממשו ויזרחו אל מול הפחדים המחווירים.
כתיבת תגובה