עלינו להרים
עופר אבא של גלעד הגיע לביקור וחשבתי שזו תהיה הזדמנות טובה להחליף את הנוף, לשנות את הפלייליסט, לעלות לגבהים ולנשום יחד אוויר פסגות.
בוקטה היא עיירה הררית, ציורית וירוקה בגובה 1500 מטר מעל פני הים.
במרחק של ארבע שעות נסיעה מבוקס דל טורו, מגיעים לאיזור קריר ונעים, שבו העננים מכסים את ההרים, הנחלים זורמים בגאיות, הפרפרים נחים על העלים וציפורים כחולות מצייצות בין העצים.
בוקטה היא גן עדן לציפורים.
בבוקאס דל טורו ובקוסטה ריקה העצלנים הם כוכבי האיזור.
ברפובליקה הדומיניקנית הלווייתנים.
כאן בבוקטה, הציפורים.
ביערות וחוות הקפה של בוקטה אפשר למצוא את הקוצזאר הזוהר, מהציפורים הנדירות והיפות שראיתי בחיי. הנוצות שלו בצבע ירוק בוהק שמשתנה לגווני כחול, זהב וטורקיז, בהתאם לזווית פגיעת אור השמש
החזה שלו כמו סינר אדום בוהק והמקור שלו צהוב ובולט
הקוצזאר הוא סמל לחופש
כי הוא מסרב לחיות בכלוב. אם מכניסים אותו לשבי הוא שוקע בדיכאון, מפסיק לאכול ומת.
כל מהותו היא לחצות שמיים רחבים, חופשי ומשוחרר.
זו הפעם השנייה שלי בבוקטה. בכל פעם שאצטרך קצת חורף, בוקטה תהיה המפלט שלי.
כבר שבעה חודשים שאנחנו מפליגים הלוך ושוב מסאן בלאס לבוקאס דל טורו, מקומות בהם האקלים הוא חם, לח, צמיגי ודחוס
תמיד אני אומרת שאם בבוקאס דל טורו היה אקלים אחר, הייתי יכולה להישאר שם לתמיד.
אבל בשנה האחרונה הבנתי דבר מעניין על עצמי.
הבנתי שלכל אחד יש את ״קו הרוחב שלו״. לכל אחד יש את טווח המעלות על הגלובוס שבו הוא הכי משגשג.
אני מרגישה שככל שאני מתקרבת לקו המשווה, הידוע כאיזור חם ולח, כך אני פחות באיזור הנוחות שלי.
פנמה נמצאת בין 7-9 מעלות מעל קו המשווה (אקוודור)
ישראל נמצאת 29.5-33 מעלות מעל קו המשווה.
הייתי אומרת שקו הרוחב המועדף עליי הוא איזור איטליה (35.5-47 מעלות) שחולקת את קו הרוחב שלה עם מרבית מדינות דרום ומרכז אירופה. שם האקלים נוח ונעים. החורף מתון בזכות רכס הרי האלפים המשמשים חומה טבעית הבולמת את גלי הקור הארקטיים והסיבירים מלהגיע אל אגן ים התיכון.
באיזורי איטליה ושכנותיה, החורף נוכח. אפשר לשבת בחוץ עם מעיל פליז ותה ולהרגיש את הרוח הקרה זורמת אל הנחיריים ומכניסה משב של התחדשות.
הסתיו מנשיר עלים כתומים ומאפשר התקלפות, החורף מזמן התכנסות. באביב אפשר לחוש תנופה והתפרצות לקראת בואו של הקיץ.
בשנה האחרונה אני חווה קיץ ארוך ומתמשך. חילופי העונות ככ חסרים לי.
קיץ קיץ קיץ. סמיך, דביק ורטוב.
קיץ ועוד קצת קיץ. לפעמים פחות קיץ, בזכות ענני גשם המגנים מהשמש האלימה. לפעמים יותר קיץ. כשמרבדי העננים נעלמים והשמש יוקדת, ואין מנוס. אין שום נתיב מילוט. גם בתוך הסירה, עם מאוורר ותריסים מוגפים, ממש אפשר לשמוע את השמש מרביצה את תורתה.
כשחיים בקו הרוחב הזה, קרוב לקו המשווה, לומדים להתיידד עם הלחות. זיעה הופכת לחלק מהגוף כמו שכבה דקה ונוצצת שנתפרה על העור
אין אפילו טעם לנגב אותה
לומדים לנוע איתה ודרכה
וכל מגע רוח קל מרגיש כמו חסד, כמו אוורור, כמו פתיחת כפתור מחליפת הזיעה ההדוקה והקבועה שנתפרה על הגוף .
ערב אחד בישלתי במטבח בבית חב״ד עם להבות הכיריים ללא מזגן.
ואחת העובדות המקומיות, בזמן שעמדה ושטפה כלים, פשוט נטפה כולה זיעה. אי אפשר היה להבחין אם היא יצאה מהים רטובה או שפשוט הזיעה.
בהיתי בה דקות ארוכות וחיכיתי לתנועת הניגוב מהמצח המטפטף
התנועה לא הגיעה
הייתה שם התמסרות מלאה לאריג העדין הרטוב והמלוח שהתווסף על גופה. היא פשוט לא נלחמה.
זה אפילו לא נראה שזה הפריע לה. ואחד הישראלים שהיה לידי אמר לי ״תסתכלי עליה, בא לי להביא מגבת לנגב אותה״
ואז חשבתי לעצמי. היא פשוט מתמסרת.
אנחנו בישראל כל כך מפחדים מלהזיע
אנחנו בורחים למזגן כי אצלנו זיעה מתקשרת לסירחון וחוסר הגיינה. כאן זה פשוט מובן מאליו. כמו שאנשים הולכים עם שיער על הראש ונועלים נעליים, כך גם החולצות רטובות והמצח מבריק.
אז החלטתי גם אני לנסות להתמסר לזיעה. להתמסר ליתרונות שבה. להסתכל עליה כניקיון, כהסרת קליפות ישנות והשלת נשל שגופי מבקש לשחרר. להתמסר ללחות הלופתת ולחום הצמיגי שברחובות, להתמסר לאקלים הטרופי ולחפש בו סימנים של התחלפות.
כי ככה זה כאן בפנמה, קרוב לקו המשווה. ובפנמה תהיי פנמנית.
וכשמשהו בי מבקש שינוי, אני עולה לבוקטה הגבוהה והקרירה.
אני שותה בירה קרה מול ההרים הירוקים והסבוכים שמזכירים לי את הר הכרמל
מריחה את העשן שעולה מארובות הקמין מתוך גגות הרעפים
טובלת בנהרות השוצפים והגועשים ומרגישה את העצמות שקופאות מתחת לעור כמו אבנים ירושלמיות בלילות של דצמבר.
בוקטה שוכנת למרגלות הר געש ״בארו״, הנישא לגובה 3474 מטר
אחד מהמקומות היחידים בעולם שבהם אפשר לעמוד בנקודה אחת ולראות בו זמנית גם את האוקיאנוס האטלנטי וגם את האוקיאנוס השקט. זה פשוט בלתי נתפס שקיים מקום כזה בעולם. הארץ הארוכה פרוסה ומפותלת כמו נחש בין שני אוקיאנוסים, בפסגה אפשר לראות איפה השמש תזרח ואיפה היא תשקע מבלי הצורך לנוע, כמו לראות את ההתחלה והסוף של הסיפור, את החושך והאור.
כאילו כל החיים מתנקזים שם לנקודה הזו שמחלקת את העולם לשניים.
טוב לי המרחק מהים. קצת להתגעגע לדבר שהפך קבוע ובלתי משתנה בחיינו
טוב לי ללכת ביערות העננים, בתוך הערפל , לספר לילדים שאנחנו יכולים לקחת ביס מהענן. לראות אותם פותחים את הפה וטועמים את רסיסי העננים, כאילו היו צמר גפן מתוק.
מדי פעם אני מזכירה לגלעד שאנחנו בפנמה. צובטת את עצמי ומזכירה שוב ושוב, אנחנו בפנמה.
פנמה, שמכילה בתוכה את איי סאן בלאס האינדיאנים עם עצי הקוקוס והחול הלבן, את בוקס דל טורו ארכיפלג קריבי פראי וצבעוני עם מרבדי המנגרובים שפזורים כמו חלקי פאזל. פנמה סיטי המערבית והמסודרת עם בניינים נוגסי התכלת, סנטה קטלינה המלאה בעושר ימי וטבע פראי, פלאיה ונאו שנחשבת למרכז וולנס אחד גדול, גן עדן לגולשים ובית לישראלים. ועוד ועוד ועוד. אך קצר המפרש מלהכיל..
פנמה היא כמו אישה שאין סוף לגיוון שבה, שאי אפשר להכניס אותה לשום תבנית, לשום מגירה. חשבת שכבר הבנת, שפיצחת, שהכרת, שידעת. ואז את מגלה שלא הבנת כלום. שיש עוד איזה הר, עוד אי, עוד שבט, עוד חוות קפה ריחנית, עוד מעיינות חמים בשולי העיר, עוד ציפור שמזמרת שיר מושלם, עוד גווני ירוק שעינייך לא פגשו מעולם.
היום בסוף שיעור היוגה ירד גשם חזק והנהר שצף מתחת לפרקט עליו שכבנו להרפייה.
חשבתי לעצמי כמה אושר ושפע אדם יכול להרוויח ממגע רב יותר עם עולם הטבע.
זה מביא איתו גמול שאי שאפשר לקבל בעולם האנושי.
אין דבר בעיני שיכול לנצח קיום של מגע עמוק וממושך עם הטבע. אין דבר שאני מכירה שיכול להיות מתגמל יותר עבורי.
בספר שאני קוראת עכשיו, הסופר כתב- ״כשאתה חי בעולם שנברא כולו על ידי בני אדם, כמו עיר, בסופו של דבר אתה מתחיל להתבלבל בין הבורא לבני אדם״
חשבתי לעומק על המשפט הזה בזמן ההרפייה בסוף השיעור
חשבתי שמאז שעברנו לחיות בסירה, בהתמזגות עם הטבע, אני יותר מאמינה .
יותר סומכת על הדרך.
קצת פחות מפחדת לחיות.
פחות מפחדת לחלות, פחות מפחדת למות.
פחות פחדת ממה יחשבו על הפעולות שלי, ואפילו על מה שאכתוב כאן עכשיו.
מבט בציפורים, בגלים באוקיאנוס, בכוכבים בלילה, בעצלנים שתלויים על העצים, בגאות והשפל, מזכיר לי שהעולם חזק. שהעולם תמיד שואף לאיזון. שפוטנציאל שואף להתממש.
שאני קטנה ולא חשובה בכלל.
שהכל חולף והכל נצחי.
ושאני חלק ממשהו כל כך גדול ויפה ושלם
ובשקט בשקט ביני לבין עצמי, מעזה להודות באמונה שאולי יש משהו, שמנצח על התזמורת הנפלאה הזו, שכל כולו עשוי אהבה.
להשאיר תגובה