21 בערב, יושבת בקוקפיט עם מרק ירקות שחיממתי אחרי מקלחת חוץ קרה על הסיפון.
מתוך החושך אני מצליחה לזהות מולי קיאק קטן מעץ ובתוכו דייג צולל עם פנס ועולה מדי פעם עם דג בחניתו, כמו לוויתן שעולה לשאוף אוויר.
אני אוהבת להביט בידיים הגסות והמחוספסות של הדייגים שבו זמנית הן עדינות כל כך ומדויקות בכל אשר נוגע למלאכות קטנות
איך אותן אצבעות עבות וחרוכות מתירות קשרים זעירים ומטפלות בקרסים החדים ואיך הן תופרות ומאחות רשתות קרועות ומסירות מהקרס חלקי דג רגישים מבלי לפגוע בבשר
בים גועש, ברוח חזקה, אפילו תוך כדי תנועה, האצבעות המחוספסות והמיובלות יודעות להרגיש כמה למתוח וכמה להתיר מבלי לקרוע ומבלי לחתוך את עצמן.
אולי אפשר להבין את כל הארץ הזו בזכות המבט על הדייגים
האיזון המדויק בין רוך לקושי
הניגוד הבלתי נתפס של כוח גס ויציבות, מול עדינות פואטית.
חזרתי עכשיו מריצה ארוכה וחתירה בקיאק בחזרה לסירה בגלים הגבוהים ועננים שחורים מאיימים מעליי
בסוף העננים ריחמו והחליטו לעבור ממזרח ולפסוח עליי קטנה ונחושה בקיאק הכתום, חותרת בטירוף, רטובה כולי, נגד הגלים והזרמים.
אני אוהבת אחרי ריצה לקפוץ למים בחושך המוחלט ולדמיין מה קורה שם למטה מתחתי ואיזה חיים מתעוררים להם שם בלילה באוקיאנוס.
מדהים איך שריצה מרימה אותי.
המשפחה שלי עזבה לפני יומיים והיום זה נפל עליי.
תחושת הריקנות והבור שנפער שגם קוקטייל בשקיעה או חתירה בקיאק או נוף הכי יפה לא יוכלו למלא .
הרגשתי איך כבר יומיים אני בורחת מהתחושות הכבדות ופתאום עכשיו, עוד עם שאריות אנדרופינים מהריצה, בזמן שצפתי באוקיאנוס בחושך והסתכלתי על הכוכבים זה נפל עליי.
הם כל כך רחוקים עכשיו
אוקיאנוס חוצה בנינו
אני לא יודעת מתי אראה אותם שוב
מעולם לא אהבתי אותם יותר מעכשיו
מעולם לא הרגשתי כך את הגוף שלי מוצף באהבה והכרת תודה.
הנה עברה לה כבר שנה ואבא ואמא מבינים שהתוכנית לנסוע לשנה כבר מזמנה התיישנה.
ואנחנו פה וכל כך טוב לנו וכל עוד ימשיך להיות טוב נרצה להישאר. וכשנרגיש מיצוי נרים עוגן ונפליג מערבה אל עבר מקומות חדשים, העיקר שנמשיך לישון בסירה מתנדנדת ונקום בבוקר לקפה מול שקנאים רוקדים לצלילי הזריחה .
החיים בסירה ממכרים
כמו ריצה, כמו תזונה בריאה, כמו חברות אמיתית ועמוקה. גילית כי טוב ואת רוצה מזה עוד ועוד .
אבא ואמא חוצים את האוקיאנוס כבר פעם שנייה כדי לראות אותנו . שלוש טיסות ושני לילות בשמיים ובמעברים וקונקשנים של שעות ארוכות ומתישות.
והפעם זכינו להיות כולנו יחד, עם אחי ואחותי והמשפחות והילדים שלהם, שאת חלקם אפילו עוד לא פגשתי
לראות אותם עולים לסירה ולקלוט את המבט שלהם כשהם מבינים שכאן אני חיה. ממש כך אני חיה
והשאלות שעולות כמו איך את מכבסת ואיזה מים שותים וכמה מים יש ואיך את מסתדרת בלי מים חמים במקלחת???
והמבט שפוגש את ״המטבח״ שבעקרון מסתכם בקרש חיתוך מעל כיור ועוד כיריים שלוקח עשר דק להדליק , והמקרר הקטן עם הידית המאולתרת שגלעד בנה, והירידה לחדרים הקטנים והרגע שמבינים שכאן, ממש כאן אנחנו ישנים.
וכל כך התרגלנו שזה נראה לנו פשוט נורמלי.
תמיד מפגש עם אורחים גורם לנו להסתכל מחדש על חיינו ולהבין כמה זה לא נורמלי.
כמה לא נורמלי שהדינגי זה הרכב שלנו ושענבר כבר נוסע בה לבד בלעדינו, וכמה לא נורמלי הדייג שעובר ליד הסירה וזורק לנו שני דגי מקרל ענקיים בחמישה דולר וענבר מנקה אותם בעצמו, ואז הם נכנסים לתנור ונטרפים קריספים ועסיסיים עד חתיכת הבשר האחרונה.
כמה לא נורמלי שנעמי עולה בזריחה לסיפון ופותחת את החלון מעל חדרי כדי לספר לי שראתה כוכב ים ישן בקרקעית
יום אחד לקחנו את כולם להפלגה בין המנגרובים הירוקים
השמיים היו יפים ופתוחים ומתחתינו עשרות כוכבי ים צהובים ואדומים פרוסים כמו סוכריות על הקרם בעוגת שוקולד
ובאמצע ההפלגה זרקנו עוגן וקפצנו ואבא אמר שמעולם הוא לא היה כל כך הרבה בים כמו בימים האלה. ושכל יום הוא מתחיל את הבוקר בים בהרצליה, אבל מביט בו מרחוק, תוך כדי ריצה, או בקפה של אחרי. אבל תמיד ממרחק . והפעם הוא כל כולו בפנים.
ואמא סיפרה על הילדות בתל אביב והנסיעות לים באופניים כל יום אחרי בית ספר כשהאוויר החם של יולי אוגוסט מלטף את הפנים וריח של החופש הגדול באוויר.
כל בוקר יצאנו לרוץ ביחד לאורך האי והתווכחנו תוך כדי ריצה את הויכוחים הרגילים שלנו שכ״כ התגעגעתי אליהם
הסברתי להם שדעתי השתנתה והבנתי שלא צריך להתאמץ ולהגזים ולקרוע את עצמנו באימונים. עמיר ורותם אישתו התנגדו וטענו שחשוב להביא את הגוף לקצה ואני התעקשתי שהכי בריא זו פעילות מתונה ועקבית. וכשעמיר ורותם תפסו קצב והחליטו להגזים ולהתרחק בספרינט ולהשאיר אבק, אבא עשה לי מחווה יפה ונשאר בקצב השאנטי שלי למרות שדגדג לו להגזים עם המגזימים.
מאז שאני זוכרת את עצמי אבא לוקח אותי לרוץ איתו. בהתחלה זה היה בהרי ירושלים
זוכרת אותנו יוצאים להר הרצל מאז שאני בת 8 עם גופייה ומכנסיים קצרים בחורף הירושלמי ואבא אומר ש״נתחמם תוך כדי״
והאוויר הקר מעורר ומחייה אותי ומעיף אותי קדימה.
כשנעלתי נעליים פחדתי כל כך וידעתי שבשעה הקרובה אני הולכת לסבול ולהתחנן שיגמר. אבל ראיתי כמה אושר זה מסב לאבא וידעתי שיש משהו שהוא יודע ושאני עוד לא מבינה
כמה הוא אהב לראות אותי נלחמת. מתנשפת בעליות ונשרפת מבפנים
כמה הוא אהב לראות את החיוכים של העוברים והשבים לנוכח אבא שרץ בהרים עם ילדה קטנה.
בריצות הוא היה אומר לי ״ריצה היא הפסיכולוגית שלי. היא מסדרת לי את המחשבות.״
עוד לא ידעתי מה זה פסיכולוגית ומה מרגישים כשהמחשבות לא מסודרות
אבל ראיתי אותו מאושר והרגשתי את התשוקה שלו. ותשוקה זה דבר ממגנט.
כשהייתי בת 12 עברנו לרעננה וגילינו את הים.
ילדים ירושלמים לא יודעים מה זה ים.
הים מבחינתם הוא משהו רחוק ולא נגיש ולא קשור ושייך לתל אביבים בלבד.
הם אפילו לא רואים בכך חסרון. הם השכילו להפוך את החוסר בים לאידיאולוגיה ולומר ״אנחנו לא אוהבים ים, יש לנו מעיינות. זה הרבה יותר שווה מהים״.
כשעברנו לרעננה המשכתי לרוץ עם אבא והפעם בשקיעות בחופי הרצליה
מולנו תמיד חלף בריצה אדם שאבא העריץ, וסיפר לי שהוא בן 70.
הוא אמר לי שיש לו חלום אחד בחיים וזה להיות כמו האיש הזה. לרוץ על החוף בגיל 70.
והחלום הזה מספר מי זה אבא שלי.
מספר על הפשטות שלו, על היכולת שלו למצוא אלוהות ועומק בדבר כל כך פשוט וטבעי כמו ריצה.
ולכל מקום שאליו נסע תמיד היו לו נעלי ריצה בתיק
״כך אני מגלה את המקום מבפנים״ היה אומר לי.
ומי היה מאמין שנרוץ כולנו בכל בוקר לאורך חופי בוקס דל טורו.
אני כבר לא ילדה ואבא לא רחוק מגיל 70.
לנצח אודה לו על האהבה שהחדיר בי לריצה,
על היכולת שהחדיר בי לשאת קושי ואי נוחות ולזכור שהתמורה תגיע אחר כך.
כי להתחיל לרוץ בגיל מאוחר זה מאוד לא קל.
זה מסוג הדברים כמו לימוד פסנתר או כינור או שפה חדשה
צריך להתחיל מוקדם כשעוד יש סבלנות לשאת תסכול וכאב
וצריך להתעלם מהכאב. זה לא אומר להתכחש אליו
זה אומר לשאת אותו כי את יודעת שהוא יוליד משהו .
תובנה או מחשבה או עוצמה או לחישת לב שרק את תוכלי לשמוע.
אחרי ריצות הבוקר באי היינו יושבים מול הים
שותים שייק וטובלים וחושבים על היום שיהיה ומדברים על היעד הבא שיבואו לבקר כי הרי חייבים לנעוץ ביומן תאריך ליעד חדש וכך להפחית את כאב הפרידה מהנכדים שתבוא בקרוב.
נסענו לשטח של חברים שגרים עמוק בתוך הג׳ונגל
יש להם שביל פרטי שמוביל לשלושה מפלים מרהיבים שיוצרים מעינות קרים קרים
אמא זרחה כמו הזוהר הצפוני
ליטפה את פרחי הלקוניה והזנגביל ועמדה נפעמת מול העצלנים התלויים והקופים הסקרנים והצפרדעים הקטנות והאדומות
לראות את אמא בג׳ונגל זה לראות אדם באלמנט שלו
כאילו חזרה הביתה
חזרה לצמחים הטרופיים וציוצי התוכנים וקולות האשד שיורד ופוגש את הסלעים
לא הכרתי אותה משוחררת ככה בטבע
הבנתי שאמא היא כמו ארץ שקבלתי אליה ויזה עכשיו ויש לי הזדמנות לטייל בה אחרי שכל כך הרבה שנים הכרתי רק חלקים קטנים בתוכה .
כשאנחנו ילדים אנחנו חושבים שכל המהות של האמהות היא לספק את הצרכים שלנו וכשאנחנו מתבגרים פתאום אנחנו לומדים להכיר את ההורים שלנו באמת
פתאום אנחנו מעזים לדבר איתם על העבר שלהם. על ההורים שלהם. על התשוקות והחרטות והפחדים והחלומות
ומבלי שזה יאיים ויערער אותנו.
פתאום כל רגע עם אבא ואמא מרגיש לי כמו שער אל עצמי. איך לא הבנתי את זה קודם.
איך לא ניצלתי כל דקה איתם כשיכולתי
איך לא נסעתי אליהם כל שבת ופשוט שכבתי שם על הספה בסלון עם שמיכת פליז כשהזמן עובר לאט ואבא צופה במשחקי טניס ואמא מכינה לי טוסט גבינה עם בצל ועגבניות .
כמה הזמנים קצרים וכמה הם יקרים וכמה המרחק מחדד אמיתות.
אבא ואמא שמחים על הדרך שלי
אני לא יודעת איך יכולתי להמשיך אם זה לא היה כך.
אני לא יודעת איך אפשר לצלוח את הנהר הזה שנקרא החיים כשאין השלמה וקבלה אמיתית בינינו לבין ההורים.
והם לא צריכים להיות נוכחים פיזית כדי לעשות שלום
לפעמים דווקא המרחק מאפשר את זה.
כשהיינו בסאן בלאס דברתי עם חברה שאמה כבר עשרות שנים לא בחיים, ורק היום כשהיא כבר תכף בת 70, היא השלימה איתה .
כשאת מביטה על התמונה ממרחק את מזהה יותר פרטים בה
את מגלה שכל פרט בתמונה היה הכרחי לדרך שלך
שההורים שלך, הילדות שלך, הם המגדלור שלך.
אף על פי שהמרחק קירב בנינו, המחיר בלהתרחק מהמשפחה והחברים הוא כבד
ורק עכשיו אני מבינה שזו הייתה השנה הקשה בחיי.
היא גם הייתה המדהימה והעוצמתית והמיוחדת והיפה בחיי
אבל גם קשה.
כמו שאומרים החברים על הסירות
“The high is high and the low is low”
כי המרחק מהשורשים תמיד מהדהד שם גם ברגעים הכי יפים. תמיד קיים החסרון בלחלוק את אותם רגעים עם אהובייך
את השקיעה באמצע האוקיאנוס והצחוק של ילדייך והמילים והתובנות שיוצאות מהם ולראות אותם גדלים ומשתנים.
וזה קשה כי בחרנו את זה. כשבוחרים משהו יש תחושה שאין באמת זכות להתלונן עליו. הרי בחרת.
אבל פה אני מתנסה בתחושה חדשה. במורכבות של לבחור במשהו ולאהוב את הבחירה ולכאוב את הבחירה בו זמנית.
וכל יום מחדש להמשיך לבחור ולבדוק האם זו עדיין הבחירה שלי
כל יום מחדש לבחור שלא לבחור בכל הדברים שיכולת לבחור בהם ולדמיין את חייך בנתיב הבחירה שלא בחרת ולשמוח על מה שכן.
בלילה אחרי שכולם עזבו, נשכבנו על רשת החרטום והסתכלנו על השמיים
ענבר אמר שכשהוא עצוב יש לו שיטה להחליף מחשבה עצובה במחשבה שמחה, בדיוק כמו שהוא מחליף דף בספר.
קיקו שאל אם סבתא וסבא כבר הגיעו לכוכב שלהם ומתי הם יחזרו לכוכב שלנו
סיפרתי לו בסוד שענבר ביקש טלסקופ ליום הולדת ואנחנו מתכוונים לקנות לו
ואז כל פעם שיעלה הגעגוע נביט בכוכבים
ונוכל לראות את הבית שמעולם לא עזבנו.
להשאיר תגובה