סיפור על המפרש שהתגעגע לרוח

שישי אחר הצהריים

עוד מעט יורדת שקיעה של שבת

יושבת על הדק של בית חב״ד בוקס דל טורו

ורוצה לכתוב על הדרך שעברנו עד לכאן.

הרמנו עוגן ביום שבת אחר הצהריים מאיי סאן בלאס.

כבר הפלגנו לבוקס מסאן בלאס בעבר ושיערנו שיקח לנו בין 30-40 שעות ונגיע מתישהו ביום שני באיזור הבוקר המאוחר.

ההפלגה לבוקס היא בערך 200 מייל ידועים לשמצה, על אף שבפעם הקודמת במקרה נפלנו על חלון מזג אוויר נדיר ומדהים מבלי שידענו בכלל על אותן שמועות קשות .

אנשים חשבו שאנחנו משוגעים שאנחנו מפליגים לבוקס דל טורו בעונה זו שהזרמים הנגדיים כל כך חזקים אבל אנחנו כבר מכירים הפחדות וחווינו ספויילרים של אימה כשחצינו מפורטו ריקו לרפובליקה הדומיניקנית ולמדנו לא להקשיב לשמועות ופשוט להרגיש את הים ולעולם לא לבסס החלטות על סמך חרדות של אחרים.

בכל זאת יצאנו כי לא הייתה לנו ברירה, בעוד שבועיים משפחתי מגיעה ורצינו לחגוג את ראש השנה בבית חב״ד שאנחנו כל כך אוהבים .

התחלנו את ההפלגה עם מפרשים פתוחים, רוח מלאה והתקדמות יפה של 6-7 מייל לשעה.

אני וקיקו הרגשנו נורא.

בעבר היינו מפליגים הפלגות ארוכות בכל כמה ימים, וזו הפעם הראשונה שנשארנו במקום אחד ככ הרבה זמן. המערכת הווסטיבולרית שלנו כבר לא רגילה להפלגות אז הרגשנו פשוט נורא.

ביומיים הראשונים של ההפלגה קיקו ואני לא מכניסים דבר לפה. לא מים ולא מזון. הדבר היחיד שעושה לנו טוב זה לשכב בקבינה עם מאוורר וחלונות פתוחים.

הייתי בחוסר תפקוד מוחלט. גלעד היה במאתיים אחוז תפקוד כי לא הייתה לו ברירה

העברתי שעות רבות בקבינה עם אלבומי מוזיקה שהורדתי ורק הגלים שבחלון והמוזיקה שבאוזניות הצליחו לרומם את רוחי

בין 2-6 בלילה זו תמיד המשמרת שלי

אני אוהבת לראות את הירח זורח ועולה ומתגלגל ושוקע ובלילות שאין ירח, השמיים נוצצים מכוכבים שגם במדבר, מההר הכי גבוה, אי אפשר לראות.

ופלנקטונים שוחים עם הזרם, דגים זוהרים נעים באוקיאנוס כמו גחליליות שמרחפות במעמקים .

במשמרת לילה סוף סוף הרגשתי טוב ,

תחושה של חופש הפיחה בי חיים חדשים.

המפרשים כמו סוסים לבנים הדוהרים אל תוך החושך

הירח, שאתמול היה מלא וגלוי לחלוטין, התחיל לסגת צעד אחד אחורה לתוך החשכה

ולמרות החתיכה החסרה, עדיין האיר את העולם כמו מגדלור.

סגרתי את המוזיקה, הסרתי את האוזניות

ורציתי להקשיב לים

הים בלילה רחוק מלהיות שקט

הסירה מנצחת על תזמורת המנגנת דפיקות של גלים בחרטום ורוח שנושבת במפרש החלוץ, בעבוע הקצף בירכתיים ושריקות הרוח בוונטות שמחזיקות את התורן, דולפינים נושפים וקופצים, מכות החבלים נגד התורן החלול

והכי הכי יפה זה הצליל של המפרש כשהרוח נשמטת ממנו לרגע

המפרש מתמלא ומתרוקן כמו הירח שמעלי

וכשהוא מתרוקן מהרוח

הוא קורא לה למלא אותו שוב.

הוא מתגעגע אליה

כמו שאני מתגעגעת לאמא ואבא עכשיו.

שקעתי אל הצלילים של הלילה ואחרי כמה שעות הייתי צריכה לרדת לעשות פיפי (עוד תופעה שמגלים בחיים על הסירה, בזמן הפלגה יש המון פיפי! בגלל הלחץ והתנועה המתמדת נגרמת תזוזה של נוזלים וכלי דם לכיוון החזה במקום לשקוע לגפיים והמערכת הפיזיולוגית מפרשת את זה כמצב של הצפה ולכן רוצה לפנות נוזלים)

כידוע, לרדת לשירותים זה מהאתגרים הגדולים ביותר בהפלגה. כל חדר השירותים והמקלחת מלא באחיזות מעץ וספסלים שבנו וכל מה שהיה אפשר לשים כדי שיהיה במה לאחוז.

מקנאה בגברים שיכולים להטיל את מימיהם היישר לאוקיינוס דרך רשת הסירה ולא לעבור את מסע הייסורים שבירידה במדרגות אל תוך חדר השירותים הסגור

ובזמן שאת מלאה בבחילות את גם נחבטת מצד לצד ומשקיעה את כל כוחותייך בלהיות מאוזנת וכל זה בזמן שזו המשמרת שלך! אז את צריכה גם לתצפת תוך כדי ולמהר לעלות בחזרה למושב הקברניט.

הצלחתי להגיע לשירותים ופתאום הרגשתי את המעמקים של המעיים שלי מתחילים להסתחרר בתוכי כמו גל ענק ועכור שמסרב לשקוע

אחרי כמה דק כבר כולם בסירה התעוררו מסאונד הקאות קורע לב.

הפלגות הן דבר כל כך מעייף. את בקושי ישנה, וגם כשאת ישנה הגלים חובטים בחלונך כמו שק חול כבד שנזרק עלייך

אבל מעבר לזה, את כל הזמן עייפה מהסיבה שאפילו בלי לשים לב את מגייסת את כל כוחותייך כדי לא ליפול.

בדרך לשתות כוס מים, בירידה למטה, בעלייה למעלה, למקרר, לילדים, הגוף שלך עושה הכל כדי להמשיך לעמוד, לשם הוא מגייס את כל המשאבים.

היתרון בעייפות הוא שהילדים ישנים המון שעות בצהריים, נרדמים ב7 וקמים אחרי 12 שעות.

זה מקל עלינו ואנחנו כמעט לא מתעסקים בהם בזמן ההפלגות.

ענבר לרוב מכין לקטנים אוכל ומקלח אותם, הם מוצאים במה לשחק ובעיקר מבינים שאין להם ברירה אלא להניח לנו פשוט להפליג .

אחרי לינטון ביי, בערך 12 שעות מתחילת ההפלגה התחלנו להרגיש את הזרמים

בהתחלה הזרמים הנגדיים היו יחסית עדינים, אבל אז ירדה הרוח הגבית והחלה לנשוב רוח קדמית.

מצאנו את עצמנו מתקדמים בין 1-2 מייל לשעה.

הרגשנו כמו ציפור שמנסה לעוף לתוך מאוורר תעשייתי

או כמו סרדין ששוחה בתוך צנצנת דבש עצומה.

ההתנגדות הייתה צמיגית, רציפה וכבדה ורק בזכות שני מנועים שעבדו ללא הפסקה הצלחנו להתקדם את המעט שיכולנו.

באיזשהו שלב מד הרוח התקלקל.

לא יכולנו לדעת את עוצמת הרוח ולא את הכיוון.

גלעד התחיל לדאוג ואמר שזו בפער ההפלגה הכי קשה שהייתה לנו. ראיתי את המחשבות שלו מתחילות לרוץ והראש שלו מתחיל לטחון אפשרויות כמו לעלות לתורן לתקן את המד רוח, או לעצור באיזה מפרץ לאורך החוף.

אי אפשר ששני הורים ידאגו ויכנסו לחרדה, לכן משהו במנגנון הפנימי שלי ישר הפך לקול המרגיע.

גלעד ירד מוטרד להתייעץ ולהבין איתי איך נמשיך להפליג בלי מד רוח ומה אם תכנס סערה???? ואני שכבתי בקבינה רגל על רגל, אדישה ויהירה, אמרתי לו שאנחנו לא צריכים מד רוח, אנחנו מרגישים את הרוח בנפשנו.

ושאני ממש מרגישה בליבי ששום סערה לא מתקרבת, להיפך, אני מרגישה שרק נהיה רגוע יותר. ואם אני ממש מרגישה משהו אז סימן שהוא נכון.

ואם נרגיש שהרוח משתנה פשוט נהיה ערניים וננסה להרגיש מתוך האינטואציה שלנו מתי לצמצם מפרשים

הוא הסתכל עליי בשוק טוטאלי מהנאום המנותק מציאות שלי, כאילו פגש בן אדם בהתקף פסיכוטי.

הנהן במבט שאומר ״את לא מבינה את גודל האירוע״ ועלה למעלה מודאג יותר ממה שהיה קודם.

המשכנו להפליג בקצב צב שלנו

התקדמנו כמו כלבה זקנה ועייפה ושמנה במעלה ההר

וכל הזמן נישאת תפילה בליבנו ״רק שלא יגמר הדלק ונגיע ליעד״.

התחלתי להרגיש טוב. מערכת שיווי המשקל שלי הלכה והתייצבה

נכנסה בי רוח קינון כמו של ציפור לפני הטלת ביצים שבתוכן גוזלים קטנים.

התקלחתי במים קרים, שתיתי קפה שחור, העמדתי בסיר לחץ מרק קוסקוס עשיר ומשובח.

נזכרתי שבר אמרה לי לפני ההפלגה שחשוב שיהיו לי סירים במקרר לפני היציאה לדרך.

הבטחתי לעצמי שאקשיב לה וכמובן ששכחתי.

פשוט אין בי את המנגנון הזה. אין בי את הגֵּן האמהי שמכין מראש ומשרה ומתסיס ושומר בצנצנות ובקופסאות ומכין בעוד מועד גרנולה וקרקרים.

הבעיה היא שגם גלעד לא כזה

אז שנינו מוצאים את עצמנו באוקיאנוס כיאוטי מלא באילתורים.

נראה לי שענבר מזהה את החיסרון הזה שלנו וזה מכניס בו הרבה סדר וארגון.

משמרת לילה שלישית שלי. אנחנו לא מגיעים. הפלגה של יומיים מתארכת לארבעה

אני יושבת מול החושך וחושבת על הזרמים שמעכבים אותנו

נזכרתי בתובנה שיואב סיפר פעם בזמן הפלגה שהייתו לו-

״בשולי כל זרם יש זרם נגדי, באמצע אתה נסחף״

והעמקתי בתובנה הזו שלו

כשאת בלב הזרם, השליטה שלך במסלול קטנה מאוד. אין צורך להתאמץ, גם לא לחשוב מחדש. התנועה החזקה פשוט נושאת אותך איתה. באמצע אין מרחב לשאלות או למחשבה עצמאית, כל כוחך מושקע רק בהישארות בתוך הזרימה.

אבל כדי לדעת שנסחפת, היית חייבת להתרחק לשוליים. רק מעבר לתחום הסחף יכולת לקבל מחדש את יכולת הבחירה

דווקא שם, בקצוות, משהו במחשבה נפתח. החיכוך עם הזרמים החוזרים והמערבולות מפגיש אותנו עם גבולות חדשים, נפלטים לרגע מהאוטומט, ונוצרת התבוננות חדשה. משהו משתנה.

החיים בים הם קלישאה אחת גדולה

ממפגש קטן עם זרם או צליל של גל מתנפץ על דופן הסירה, אפשר לכתוב שיר או סיפור

ממבט בציפור ששולה דג מן המים אפשר להבין מעגלים של חיים.

הגיעה הזריחה והשמש לאט פילסה את דרכה מבין העננים כמו אחת שמבקשת לעלות לבמה לשאת דברים.

חשבתי לעצמי שמעניין אם הזריחה מקנאה בשקיעה כי פשוט השקיעה היא תמיד הרבה יותר יפה ומרשימה.

התחלתי לזהות את המנגרובים האופיניים לבוקס דל טורו

מתוך המים ביצבצו שיחים פראיים ירוקים כהים שגדלים בתוך מים מלוחים

השורשים שלהם הם כמו יער תת ימי שמשמש מסתור לדגים וסרטנים.

לאט לאט התקרבנו לדק של הבית חב״ד, מוכנים עם חבלים להיקשר לרציף

הילדים חיכו על הדק והיה אפשר לזהות את נפנופי הידיים שלהם מקילומטרים

כשהתקרבנו שלומי צעק לנו שהוא כבר שלושה ימים עומד על הדק ומחכה לנו.

תכף תכנס שבת והריח של החריימה מסתחרר במרחבים והחלות חמות מוכנות לטבילה בסלט חצילים