Dominica

דמינו אישה ששמה דומיניקה

איך הייתם מדמיינים אותה

רק השם החושני והמפתה שלה מצליח לארוז בתוכו את כל מהותה באריזה אדומה ומבריקה.

יש לי כל כך הרבה לכתוב על המקום הזה

הלוואי ויכולתי לכתוב ספר שלם על הימים שעברו עלינו השבוע.

אתמקד ביום הראשון והשני ואין לי ספק שיתמלאו עוד דפים רבים.

הגענו לפני חמישה ימים ממרטיניק האירופאית והמהודקת היישר אל תוך הפרא הירוק והלא מרוסן של דומיניקה.

בסהכ 40 מייל מפרידים בין שתי הפלנטות האלה.

רוב הסירות מדלגות על האי הזה

ידוע שהחופים כאן שונים מאוד מהחופים הלבנים והמים הצלולים שהתרגלנו לראות עד כה

התיירות כאן דלה, הכלכלה לא מפותחת, אפילו אין כאן שדה תעופה בינלאומי.

מקום שבור. בקיצור.

ההפלגה לכאן הייתה ברוח חזקה ומפרשים מצומצמים, עם גלי אוקיאנוס שעוד לא יצא לי לחוות.

ביום השני להפלגה אני כבר מבינה שהסירה יודעת איך לטפס על הגל ולגלוש עליו מטה בדרך אל הגל הבא.

וההבנה הזו מחליפה את הפחד בהתרגשות.

מהרגע שהגענו ועגנו, הלב שלנו נפתח וידענו שלא נזוז מכאן בקרוב.

לא יודעת מה הסיבה לכך שככל שאנחנו עולים צפונה אני יותר ויותר מתאהבת.

אולי כי משהו בי משתחרר ונכנס לקצב הקאריבי.

כשירדנו לחוף קשרנו את הדינגי ונכנסנו לקנות כמה דברים באי

הרגשתי שהגענו לתחנה המרכזית הישנה

גלעד עוד התעסק בנעילת השרשרת של הדינגי ובינתיים נכנסתי עם הילדים למבנה מקורה ובתוכו נשים מוכרות פירות וירקות. בסביבתן ישבו כמה גברים צעירים שיכורים עם Jbl ענק בפול ווליום שותים ובוהים בחבר שלהם עם ראסטות עבות וארוכות שר ורוקד

“Yeah, she said she wants a real man

Uh, one who opens up the door, hold her hand”

צועק בקול עם הזמר, מלא בכוונה ותשוקה ומגזים בתנועות ידיים

מתאר את המצוקה והכאב שאצור בגוף שלו שהוא לא מצליח להיות הגבר הזה לאישה שלו !

המוכרות זזות להן על הכיסא בקצב המוזיקה ומזמזמות real man.. real man..

אי אפשר היה להמשיך ללכת בצעדים של בני אדם רגילים לנוכח הרגע הזה. מהרגע שהוא קלט אותי נכנסת עם הילדים הוא לקח את היד שלי והתחיל לשיר לי את השיר כאילו אני הבחורה הזו שרוצה גבר אמיתי !

ואז צלע לכיווננו חבר שלו שנישא לגובה שני מטרים ובקש להרים את קיקו

גם אם קיקו היה עולה על כף של טרקטור הוא לא היה מרגיש כל כך קרוב לשמיים כמו שהרגיש על השיכור הארוך והחסון הזה.

קיקו התרגש וחייך בהלם טוטאלי מאיך שהעולם נראה מהקו רוחב הזה. התלמא בריח של רום מהנשיקה של השיכור וכבר שלושה ימים שהריח בנה לו משכן על הלחי ולא מתכוון לעזוב.

אני הולכת בעולם בתחושה שהמראה של אישה עם שלושה ילדים קטנים הוא כמו שריון או כוח על ששומר עליי מכל סכנה.

ילדים פותחים את הלב ומשכיחים את הכעסים והאמונות והעקרונות .

אני באמת מרגישה שאף אחד כאן לעולם לא יפגע בי ובילדים שלי, ושתמיד יהיה מישהו שיעזור לי.

פתאום גלעד נכנס מחויך למראה שלנו רוקדים בין הצבעים והריחות של הפירות, הירקות, התבלינים והרום

ואותו שיכור שרקד איתי ניגש ואמר לגלעד ״איך אני מקנא בך גבר. יש לך משפחה. יש לך כל מה שגבר צריך.״

יצאנו משם וענבר שאל אותי ״אמא למה כולם פה שיכורים?״

הרגשנו את הגוף שלנו בוער מסקרנות על האי

המטורלל הזה

גלעד נתן לי את המבט שאומר ״הגעתי הביתה״

הכל הרגיש לנו תוסס וזז ונע ונועז וחי ומפוצץ ברום שזורם בעורקים ומרקיד את הגוף גם באמצע השוק

והצבעיםםם כמה צבעים, כל מבט רגעי בקירות של הבתים או בשמלה של אישה כולל בתוכו את גווני המפל והקשת והשקיעה וההרים.

והדייג שעובר עם הלוקוסים וזורק לנו אחד, והנשים בשוק שמעניקות לילדים אשכול בננות כאילו זו המנחה היקרה בעולם

הרגשנו מהרגע הראשון שהמקום כל כך נדיב כלפינו.

ירדנו לחוף ויצאתי לרוץ

תוך כדי הריצה אני בהלם מכמה שהחוף מכוער ולא מזמין.

הוא כמו פרצוף שכל תו בפנים שלו גס ולא סימטרי אבל ביחד הוא מושלם ומושך.

החול אפור ומלוכלך, תרנגולות עוברות וכלבים משוטטים

בקבוק בירה שבור, ריח של מדורה שורפת פלסטיק, רציף קטן ורעוע מעץ שפעם היו עוגנות בו סירות דייגים.

אני רצה ומתאהבת בכיעור הזה

מסניפה את חוסר השלמות.

מתאהבת בכל האמיתות של החיים שנפרשות מולי ומבינה תוך כדי מה בדיוק מושך אותי בכיעור הזה.

המקום הזה לא מתחנף. הוא לא רוצה ולא מחפש אותך התיירת עם מכנסי ה North Face ומצלמת ה Nikon

המקום הזה לא מוכן שתסתכלי על אנשיו כמו על גימיק אקזוטי ותספרי עליו אחכ לחברים שלך בבלוג.

הוא מכריח אותך להשתלב באמת ולהשאיר את הגינונים שלך בסירה.

אני עוברת ליד מבנה נטוש על החוף שכתוב בו על הקיר “please don’t shit here!”

לא הבנתי אם זה מיועד לכלבים או לבני אדם כי כלבים לא יודעים לקרוא

ממשיכה לרוץ, ועוברת דרך בר קטן וצהוב עם מלא קונכיות וציורים על הקיר. מוזיקת רגאי חזקה בוקעת מתוכו ושלוש היפיות צרפתיות יושבות עם בעלי המקום שהראסטות והג׳ויינטים שלהם בעובי של קבב.

עכשיו אני רוצה להבהיר משהו. כשאני אומרת את המילים – יושב, עומד, הולך

הכוונה היא שאת כל הפעולות האלה הם עושים תוך כדי ריקוד.

אין כזה דבר לשבת סטטי ולאכול עם סכין ומזלג

או פשוט לעמוד עם בירה ולדבר עם מישהו ולהנהן.

הכל מלווה בחיבור למוזיקה שתמיד מתנגנת בדימר על המקסימום.

תוך כדי שיחה אפשר לקלוט על הבן אדם את כל תפיסת החיים שלו, את כל הכאב והשמחה והאהבה בתנועות הכתפיים העגולות או בצעדים הקטנים בקצב הbeat

בwave שנוצר בחזה ובאגן שנע במעגליות מעלה מעלה דרך הבטן לכיוון הצוואר עד השפתיים ומשם העשן של הג׳ויינט נפלט בנשיפה.

העיניים תמיד עצומות כדי שהניגון יקלט בתאים של הגוף.

אף פעם לא הרגשתי מוזיקה וקצב כמו שאני חווה כאן בקריבים. בעיקר באיים שנשאר בהם מעט מהפרא והאותנטיות שהקולוניאליזם לא הצליח להרוס .

מסופר על דומיניקה שהספרדים לא הצליחו להקים בה ישוב קבע כי המקומיים היו חזקים מדי בהתנגדות ובנחישות שלהם. ואז צרפת שוב נסתה לפני 400 שנה ושוב הייתה מוכרחה לנטוש.

בסוף אחרי הסכמים שנחתמו עברה להיות בשליטת בריטניה.

אני ממש יכולה לדמיין את הדומיניקנים נלחמים בהם בחניטות ובצעדי ריקוד.

אני ממשיכה לרוץ ועוברת מול אישה שבדיוק חזרה מדיג. מסתכלת עליי במבט בוחן וקשוח עם וסט מעל חולצתה וידיים מלאות דגים.

היא עוצרת אותי ואנחנו מתחילות לדבר וברגע שמבינה שאני מישראל המבט הקשוח מתחלף בחיוך עדין שחושף את הילדה שהייתה.

עוד לא יצא לי לראות דייגת.

שמה קיש, ועוד מעט אגלה שהיא מחזיקה את הכפר על שרירי הטרפז החזקים שלה.

הבית שלה דקה מהחוף. הזמינה אותנו לעשות אצלה על האש דגים בערב.

יצאנו אליה בשקיעה עם דג טונה ביד וגשם שוטף.

כשהגענו למקום ישבה שם K , אמריקאית שגרה כבר שלוש שנים בדומיניקה. ברחה מהעבודה שלה כנהגת משאית ויוצאת עם דומיניקני חסון שצעיר ממנה ב25 שנה

היו לה צמות צבעוניות וקעקועים של שלדים ולבבות

וכל הערב ספרה בדיחות בניגון של חוואית מטקסס ותיארה כמה משוגע המקום הזה.

קיש הקשוחה הרימה ארוחה מדהימה

הדליקה את האש, צרבה את הדגים בקארי ולימון

מזגה לנו רום עם ג׳ינג׳ר ששרף לי את האברים ופתח את המעברים של הנשימה.

עוד ועוד גברים ונשים זרמו מהרחוב אל השולחן

כל אחד קיבל צלחת עם דג, אורז ומלפפונים בשום ולימון. כשהצענו לשלם היא סירבה עם המבט הקשוח שלה שכבר הספקתי להתאהב בו.

גלעד טוען שמאותו רגע כל דג שיאכל יהיה תפל ועלוב.

יום למחרת שכרנו רכב וחרשנו את האי

ידענו שנקח את הרכב רק ליום אחד כי היה מעל ומעבר לתקציב שלנו.

ירדנו מהרכב והתחלנו ללכת אל תוך הג׳ונגל לכיוון המעיינות החמים.

עם קוקוסים שאספנו מפלסים את דרכנו בסבכים ירוקים שמעלינו סימפוניות של תוכים ויונקי דבש

מעיינות חמים בהרים הקרירים

כמה זמן שלא הרגשנו את הקור מרקיד את העצמות מתחת לעור

זה היה כל כך נפלא.

בכל מקום מפלים ומעיינות

מים מתוקים

שבילים ירוקים ארוגים כולם בחוטי מים

נהרות זורמים לכל עבר ומתפצלים

עוקבת בדמיון אחר הנהרות ומדמיינת אותם כמו עורקים שמזינים את איברי האי.

חוטים של מים נובעים מהמעיינות והנהרות, עוברים בנחל ונכנסים דרך שורשי עץ הקוקוס והגויאבה ממשיכים דרך הפירות שנסחטים והופכים למשקה שחודר אל הפה ואל הלב ומופיע כשמחה וצחוק ילדים.

בערב חזרנו לדינגי וקלטנו שהמבנה המקורה שאתמול רקדו בו שיכורים- הפך למקום שתכף יקרה בו משהו חשוב ורציני.

שומרים עמדו מחוץ למבנה שבתוכו סודרו כיסאות ושולחנות עם בירות ורום שממתינים להמזג.

שאלתי את השומר מה קורה שם? הוא אמר שראש הממשלה מגיע לנאום לתושבים.

מההההה?

ברצינות?

ראש הממשלה של המדינה שהכתרתי כאהובה עליי בכל הגלובוס.

אני נשארת לכנס

גלעד צוחק עליי ועולה לסירה עם הילדים לארוחת ערב.

אני לוקחת את הדינגי ומחברת ועט וחוזרת לרציף

מאות אנשים לבושים באדום מחכים לשמוע את דברי רזוולט סקריט שמסתבר שמכהן בתפקיד כבר 20 שנה!

מאז גיל 30 !!

הוא חובש כובע מצחייה אדום ומתחיל את הכנס בברכה ללורד גאד.

״תודה על האוכל שעל השולחן. על המים. על שפע, על צחוק הילדים״

כולם מריעים אמן

אני מצטמררת מהאנרגיה הקולקטיבית ומקנאה באמונה ובהתמסרות שלהם.

הכל היה הזוי כל כך. כאילו הגעתי למפגש בבית העם במושב בהנחיית יושב ראש הועד.

אחרי שהוא מתרברב בהשגים הקודמים ומבטיח הבטחות עתידיות לבחירות הבאות הוא נותן זמן מיקרופון למי שרוצה מהקהל.

הוא מבקש מכל מי שמקבל את המיקרופון שיגיד את שמו ומאיפה הוא .

הראשון שעולה לדבר הוא בחור בעל מוגבלות. מביט בו נרגש ומרעיף עליו מילות אהבה.

אישה צעירה מבקשת לדאוג יותר לזקנים הבודדים

בחור רציני אחד אומר שצריך להשקיע בכלכלת התיירות ושבעצם חוץ מהקרוזים אף תייר לא מגיע לאי בגלל מחסור במלונות.

ואז קרה דבר מטורף

אדם מבוגר לוקח את המיקרופון ומתחיל לשיר ראפ מול כולם

כן כן

לרגע חשבתי שאני חולמת

וששון פול נמצא בקהל

במשך דקה נתן קטע ראפ כאילו תכנן את זה שנים

״Jump to the left, jump to the right ״

וקופץ מצד לצד

כל הקהל מצטרף אליו במחיאות כפיים ובתרועות

וראש הממשלה צוחק.

למזלי הצלחתי לצלם סרטון של הרגע הזה כי ידעתי שגלעד פשוט לא יאמין לי.

כשחזרתי לסירה קיקו שאל אותי ״אמא, באמת פגשת את ראש המשאלה?

ובאמת יש לו רק ראש?״

דומיניקה הדליקה לנו מחדש את ניצוץ הנדודים

אחרי כמה ימים שהגחלים קצת דעכו ולחשו לנו שהגיע הזמן לצלול לתוך תרבות חדשה . להשאיר את הסירה לחכות לנו בים ולהניח תרמיל על הגב מפוצץ בפירות, בסבלנות וסקרנות.

התגעגענו לאדמה

הג׳ונגלים קוראים לנו לבוא.

לילה טוב