Sailing family

"אדם צריך לשנוא ולאהוב בבת אחת,

באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק

באותן ידיים לזרוק אבנים

ובאותן ידיים לאסוף אותן,

לעשות אהבה במלחמה ומלחמה באהבה.

ולשנוא ולסלוח ולזכור ולשכוח

ולסדר ולבלבל ולאכול ולעכל

את מה שהיסטוריה ארוכה

עושה בשנים רבות מאוד." יהודה עמיחי

ירח מלא זוהר מעליי

שוכבת על הרשת של החרטום ומקשיבה באוזניות למילים של עמיחי בביצוע של דניאלה תורג׳מן

״באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק..״

מנסה להחזיק את הגם וגם

להכיל את המורכבות

להבין את ההגדרות והגדרות. להבחין בגדר

לזרוק אבנים, לאסוף אותן

לשבור את הכלים, ללקט את הרסיסים

לבנות זהות , לפרק אותה

לשזור אמונות, לפרום אותן

לריב עם העבר, להשלים איתו

להתמסר ללילה, לירח, לדממה, לבדידות

להתמסר לזיעה ולשטוף אותה

לפחד מסערה , להפליג איתה.

אני מחבקת את הרגע הזה עכשיו כמו משוגע שאוחז באמונה חדשה

אין פה כלום חוץ מטבע . אין נפש חיה על האי

רק כמה סירות שעוגנות במפרץ 

ההרים הירוקים מולי מלאים בעצים שנראים כמו נשים יפות ועירומות

עצים שההוריקן הפשיט תוך שעות בודדות והותיר בודדים ומחכים להתכסות

השקט כאן הוא כל מה שיש. הוא כמו מסלול אל אמת פנימית

כל הרעשים שבתוכי מתגודדים, מתכנסים, מדברים מקשקשים, מבררים

עד שנרגעים ונחים

ואז נותר ריק . אפס קדמוני

בדיוק מה שבאתי לחפש כאן.

חיים דקים ועדינים זורמים בתוך רשת עורקים

גרמי השמיים מחבקים את הפצעים

הירח מחייך אל העבר ומאיר אותו באור אחר.

אנחנו על אי בודד ששולל את הבודד

בוראים עולם משותף שמורכב מסיפורים ומסעות שהגיעו מנרווגיה והמשיכו דרך כף ורדה וחצו את האטלנטי ועלו עד לקובה.

מרבדי קסמים עמוסי סיפורים נישאים על גבי רוחות הסחר.

מסעדה קטנה שהייתה על החוף נמחקה כליל מההוריקן בשנה שעברה

במקומה הוקמה יריעה גדולה ותחתיה כמה שולחנות לבנים

פיליפ בעל המקום מוזג לנו מיץ פפאיה מפוצץ ברום ולילדים מוזג מיץ תפוחים.

קונכיות ובקבוקים מלאים בגרילנדות מפוזרים על החולות

השקיעה היפה מגבירה את השפעת הרום 

הילדים נעלמים לעולמם, נותנים למבוגרים להינות ולצחוק אחרי שעות ארוכות של הפלגה

יריעת הניילון המאולתרת מכילה תחתיה פסיפס יפייפה ומסקרן של צבעים וצחקוקים בשפות שונות.

החוף כאן משובץ בניסים

הניסים מבצבצים בין הקונכיות והסרטנים. 

גרמנים שרופים מהשמש מבקשים סבב שלישי למשקה, נורווגית ג׳יפסית עם שתי צמות מספרת לי שמור בנרווגית זה ״אמא״

אנגלי חסר שיניים מומחה בדיג מזמין את גלעד לדינגי ומחלק לו מתנות מהציוד שלו, 

חבורה של צרפתים שחצו את האוקיאנוס

זוג אמריקאים שיצא מקטלוג

ואנחנו, זוג הורים עם שלושה ילדים שמתגלגלים על החול וצוחקים בעברית.

ריחות של חמאה ושום אופפים אותנו 

פירות ים שנצרבו על גזייה מוגשים על שולחות

פיליפ בעל המסעדה מביט מהצד ומחייך חיוך לבן וזוהר.

עור פניו בצבע שוקולדי מושלם, חרוש בתלמי חיים

עיניו הצוחקות והטובות מביעות תקומה והתחדשות.

הסופה עברה , זה הזמן לבנות.

ושוב העצים מתחילים להתכסות

בדי עלים נתפרים על גופם

בעלי הסירות ממשיכים להגיע

והרום ממשיך להמזג

״אדם בחייו אין לו זמן. 

כשהוא מאבד הוא מחפש

כשהוא מוצא הוא שוכח,

כשהוא שוכח הוא אוהב״

שנשכח את הסופה

ונזכר באהבה 

לילה טוב