שבוע בדומיניקה
אנחנו מבינים שצריכים להתקדם מהמקום האהוב עלינו בעולם.
מצופה לנו מפגש עם חברים בקריסמס ב Puerto Rico
לאחר מכן משפחה מגיעה בסוף ינואר לאיי בהאמה, ואז נפגוש חברים בפנמה.
יש יתרון גדול בכך שהשהייה באי תחומה, שיש יעד ואין את כל הזמן שבעולם.
תכנונים עתידיים מגדרים את תחושת החופש בגבולות בריאים.
הם מבטלים את ההתלבטות ואת הפומו.
הבחירה החופשית לפעמים מבלבלת ומטביעה בתוך מרק כזה של מאוויים, רצונות וחלומות
ובסוף את הופכת להיות סוג של עבד לחופש שלך.
לפעמים אני מדמיינת רכיבה על אופניים על הגג של עזריאלי, כמה קל וחופשי יותר לרכב כשהגג תחום בקירות.
גם כאן, על החול הלבן בין עצי הקוקוס
כל אחד מאיתנו מתמודד עם הכבלים שלו.
שאלות מסוג – לאיזה יעד נמשיך ומתי? יוצרות תחושות בלבול ומתח בדיוק כפי שהרגשנו כשעלו שאלות דומות בנושאים אחרים בארץ, בעבודה, בשגרה.
המחשבה שאנחנו האחראים הבלעדיים לבחירותינו לפעמים קשה מנשוא
כמו שסארטר הפילוסוף אמר ״האדם נידון להיות חופשי״.
את היומיים האחרונים בדומיניקה החלטנו לעשות בתחבורה ציבורית ובטרמפים
הבנו שלא משנה איפה נתקע ומה יקרה בדרך- כל עוד יש לנו תרמיל מפוצץ בפירות אז הכל יהיה בסדר.
הבוקר בסירה התחיל נוראי.
השבוע קראתי על מילה חדשה -״קקופוניה״- ההפך מהרמוניה, צירוף צלילים כאוטי וצורם.
זה בדיוק מה שהיה בסירה.
קקופוניה. או ליתר דיוק קקיפוניה.
כל ילד צרח בתורו ולפעמים גם לא בתורו
״אמאאאא , אבאאאא , יש לי קקי, אני רעב, הוא הרביץ לי, היא לקחה לי, הוא מציק לייייי״
דיי.
ברגעים כאלה אני תמיד מכריזה בחוסר סבלנות: ״כשחרא צריך להיות בתנועה״
ותוך שתי דק כולם על הדינגי.
הגענו לרציף, עברנו דרך השוק וכבר הרגשנו את הכפר מאיר לנו פנים ומרים את מצב התודעה.
הילדים קבלו בננות מהמוכרות החמודות בשוק והתקדמנו אל עבר תחנת המיניבוסים.
החלטנו לעלות על כל אחד שיבוא , בלי יעד.
היעד הוא לנסוע בתחבורה ציבורית.
אני חולמת על הרגע הזה כבר מאז שהגענו לכאן.
בעיני זו דרך מדהימה לצלול אל תוך תרבות ולהכיר את האי.
עלינו על מיניבוס שבור עם מוזיקה בפול ווליום.
יש משהו מוזר במוזיקה הקריבית- תמיד מגיע צליל של סירנה, אזעקה, באיזשהו שלב בשיר.
זה מאוד מטרגר ודבר ראשון אני מחפשת ממד ואז נזכרת שאני באיים הקריבים.
גלעד אומר שכל השירים כאן מאוד מזכירים לו מחאה. התנגדות. תנועה חזקה של עמידה על מקומם ומלחמה בעבדות.
אולי משם האזעקות במנגינה.. אני עוד אחקור את זה בהמשך.
בכל אופן אנחנו יושבים במיניבוס שמוביל למקום שכוח אל, לכיוון דרום, אולי משם נוכל לקחת טרמפים ולהגיע למפלים.
פתאום הרגשנו שאפשר לנוח, אפשר לשחרר. אפשר פשוט לא לעשות כלום במשך שעות ורק להביט על הנוף המתחלף בחלון.
נראה לי שבשביל גלעד זה היה רגע מדהים.
סוף סוף יש לנו 4 ידיים להחזיק את הילדים שלנו.
קיקו ונעמי מיד נרדמו והרגשנו שמחלחלת לתוכנו תחושת הנוודות המרגשת.
תחושה של חופש.
מולנו יושבות נשים עם ערב רב של תסרוקות. מספר התסרוקות כמספר הנשים הקריביות.
קוקיות ביסלי גריל, קבבים ארוזים בחצי גולגול, עשרות נחשים אסופים לצמה, שתי עגבניות, יער טרופי עם עגילי חישוק גדולים, קרחת, תלתלים שעברו פאן והפכו למקלות, ראסטות עם חרוזים
והכי אני אוהבת- תסרוקת סטייל אלישה קיז , כשמדביקים בג׳ל על צד המצח את השבונצים הקטנים שלא נכנסים לקוקו.
וכולן כל כך יפות עם עור פנים מושלם ושפתיים עבות.
גיליתי שיש יותר חנויות לתסרוקות מחנויות מזון. זה ממש עולם רחב ועמוק והן מתייחסות לשיער כמו שמלות יפות שאפשר להחליף ולגוון בכל יום.
ירדנו מהמיניבוס והתחלנו ללכת ברגל. לקח אותנו טרמפ מאמן כדורגל של קבוצת הנוער בדומיניקה, היו לו ראסטות ארוכות וחיוך מקסים. הוריד אותנו במקום שיהיה לנו נח לעצור עוד טרמפים ואולי להגיע למפל יפה בהרים.
ואז המשכנו עם אמריקאי שגר כבר שנים בדומיניקה, הוא פתח בית ספר ללימודי מוזיקה לילדים ממשפחות מעוטות יכולת ואמר שעלי פרקה הגיטריסט האפריקאי הוא ההשראה שלו בעולם.
באיזשהו שלב הגענו לכפר ששום רכב לא עבר בו שעות. הלכנו והלכנו והיינו כל כך מותשים ושמחים.
עברנו דרך שדות קני סוכר בגובה 7 מטר צהובים וורודים שרקדו עם הרוח.
וג׳ונגלים עם אלפי סוגי ירוק מלאים בתוכים ויונקי דבש.
אחרי הליכה מרובה התחיל לרדת מבול, מצאנו מחסה וגלעד פתח לנו קוקוסים שאספנו.
המשכנו ללכת והילדים היו מדהימים בעיקר אחרי הקוקוס המעורר.
הרכב הבא שעצר לנו שאל אותנו לאן? ביקשנו למקום יפה. לא יודעים לאן.
הם היו זוג מעורב, הוא אמריקאי והיא דומיניקנית, נסעו לשדה התעופה לפגוש בפעם הראשונה את הנכדה שלהם שנולדה.
הם הורידו אותנו בכביש שמוביל למפל יפיפה. הגשם לא הפסיק לרדת כאילו התבלבלו בסצנה מסרט והורידו את המבול ברגע הלא נכון.
האוויר היה קר, אנחנו בהרים. זה כבר לא המזג אוויר הלח והחם שהתרגלנו אליו בחוף. אנחנו עם בגדים קצרים ומגבת אחת בתיק.
הגענו אל המפל המרהיב וההתרגשות הייתה בשיאה.
הנחנו את התרמיל ובקושי הצלחנו להתאפק ולהוריד קודם את הבגדים לפני הקפיצה למים.
המים היו כל כך קרים. סוף סוף קור!
העצמות רקדו מתחת לעור וזרימת הדם געשה בתוך הגוף.
לקראת השקיעה, בדרך חזרה הצלחנו לעלות על שני מיניבוסים שהורידו אותנו בדיוק על יד הרציף.
חזרנו לסירה מוארים ודלוקים, הרגשנו שהבנו את כל החיים ברגע אחד. כאילו הרכיבו לנו משקפיים ופתאום גילינו שכל הזמן הזה ראינו מטושטש.
היה לנו יום פשוט מושלם.
זה היה כל כך משחרר להסתובב באי ללא התלות ברכב.
כשאת שוכרת רכב את צריכה לחזור אליו בסוף הטיול. למלא דלק, לשמור עליו . ויותר מכל, תמיד יש אחד מאיתנו שצריך לדאוג לילדים בזמנים שהשני נוהג.
לאורך כל היום הרגשנו ביחד. חופשיים. תוהים ותועים . אפשר ללכת לאיבוד.
עכשיו הגיע הזמן להמשיך הלאה. זו פעם ראשונה שחווינו קושי אמיתי לעזוב מקום שהיה כל כך טוב אלינו.
המשכנו את דרכנו ל Guadeloupe .
אי יפיפה שכמו מרטיניק, שייך לצרפת, כעשרות מיילים מדומיניקה.
השינוי היה חד ומטלטל.
כמה שהאי הזה חיוור וכבוי לעומת דומיניקה הצבעונית והמהפנטת.
פתאום לא יכולנו להכיל יותר את התרבות האירופאיות שרמסה את התרבות הקריבית.
הכל היה כל כך מתויר ומלוקק ומתאמץ.
הרגשנו שכל אבן ברחוב מנסה לרצות את התייר.
בברים הופיעו ילידי המקום עם כלים ותלבושות מסורתיים.
פתאום לא יכולתי להכיל את המראה של האדם השחור מבדר את האדם הלבן שמחפש חוויה אקזוטית ואותנטית.
הכל הרגיש מזויף ומכעיס.
לא הפסקנו לפזר ביקורת בכל פסע ברחוב הראשי המפוצץ בחנויות ובתיירים צרפתים בלבד.
ואף אחד לא יודע מילה באנגלית! ואפילו לא מנסה להבין אותך.
לפחות אכלנו גלידה טעימה.
לקח לנו יומיים בערך להתגבר על הפרידה מדומיניקה.
בערב השני באי כבר נפתח לנו הלב והבנו שבכל מקום נוכל למצוא את מה שאנחנו מחפשים.
הלכנו למסעדה מפנקת בערב, התפנקנו במוחיטו ונשארנו לרקוד בבר שליד.
הילדים כבשו את הבמה והשתגעו להם באמצע הרחבה .
דומיניקה גלתה לנו מה אנחנו באמת רוצים וצריכים.
ומעכשיו כנראה שהנפש שלנו תמיד תשאף לשם.
נמשיך מחר.
לילה טוב
Sailing family 
כתוב תגובה לשיר לבטל