Sailing family

אבא ואמא עזבו

ועכשיו צריך לכייל את המצפן מחדש.

בשבועיים שהיו כאן זכו לחוות את כל החיים שלנו במיקרוקוסמוס. כמו הגשנו להם בכפית של אוקיאנוס את הזריחות והשקיעות, הפלגות ועגינות, לילה במפרץ בודד אחרי הפלגה קשוחה, צבי הים, ארוחת לובסטרים, מפגשים עם משפחות שחיות על סירות

ואפילו הופעת קאנטרי על גג של סירה כשכל הקרוזרים צפו מהדינגי ומהחוף עם בירה אחת יותר מדיי.

כבר מהרגע הראשון שעלו לסיפון, אבא חבש את הכובע של נעמי, הכריז על עצמו כסגן קפטן והתחיל לשאול שאלות.

איך עובד מערך המפרשים ואיך מורידים את העוגן, איך יודעים שהוא נתפס? באיזו זווית הסירה מפליגה הכי טוב ומה הן רוחות הסחר ?

פעם חשבתי שאבא וסירה זה כמו עץ אורן בלב האוקיאנוס. 

אבא ירושלמי שתמיד נתן לים הרבה כבוד. לימד אותי שחשוב לגשת אליו בצניעות גדולה.

הוא מאוד אוהב את הים אבל בעיקר לצפות בו מרחוק, מהבית קפה של החוף בהרצליה.

לא דמיינתי שיכנס ככ מהר לאצטדיון של הגדולים ובטח שלא ירד מהיציע ויבקש להשתתף במשחק.

הרגשתי איך מהרגע שעלה לסירה כמו השיל מעצמו את חומות העיר העתיקה והפך להיות גמיש, מובילי, סקרן וחופשי כמו ילד.

כפות רגליו היחפות נפרשו והתרחבו בכל צעד שפסע בדרך לחרטום כמו בסיס יציב של מגדל מתנדנד.

יצאנו מאקזומה לכיוון צפון, אבא ואמא רצו לעשות איתנו לילה על הסירה באמצע שום מקום.

הגענו לאמצע הדרך והים היה גבוה והרוח חזקה והיה רגע שהצעתי שנחזור אבל שניהם אמרו ״ברור שממשיכים״

אמא הסתכלה אל האופק והתמודדה בגבורה עם מחלת הים שאיימה להכריע אותה.

חשבתי לעצמי שלפעמים בחיים אנחנו עוברים מזירה אחת לזירה אחרת אבל הלך רוחנו עוד לא התאים את עצמו אל הזירה החדשה

הרגשתי שההורים גייסו את כל משאביהם כדי להתאים למידותיה של זירת הים הזרה והמאתגרת.

זירת הפרא, הבתוליות, אי הודאות והבדידות מול עוצמותיו של הטבע.

הזירה החדשה הזו התאימה להם כמו חליפה ושמלת נשף שנתפרו במיוחד על גופם.

הבנתי שאני צריכה להפסיק לגונן עליהם מפני האתגרים הכרוכים בחיינו על הסירה ולסמוך עליהם שהם באמת מסכימים ורוצים להכנס למים העמוקים ולהשתתף בחוויה הזו בכל העוצמה.

מהרגע שנחתו בג׳ורג׳ טאון, שניהם השילו מגופם את המעיל האורבני והחליטו להתמסר למגע של כפות הרגליים בחול הרך.

הערצתי אותם על כך.

הגענו לאי בודד ולידנו עגנה סירה אחת קטנה.

השמש החלה לרדת אל הים ובאי התאסף לו פרלמנט של חזירים שחורים וגדולים שכנראה תהו על פשר השכנה החדשה שהגיעה לשכונה שלהם ללא התראה.

אמא בקשה לרדת לחוף בטענה המובנת שהיא ״מאוד אוהבת חזירים״ וכמובן שגלעד והילדים ישר קפצו לדינגי. 

אבא נשאר בסירה אחרי שנתן את התירוץ המושלם: ״לא מפקירים סירה לבד.. ״

וכמובן אם אבא נשאר אני נשארת איתו.

אחרי שעה הם עלו למעלה עם סיפורי מור״ק על ליטופי חזירים ומה שהכי ריגש אותי היה כשגלעד סיפר לי בערב אחרי שכולם הלכו לישון, איך אמא רצה בחוף מצחקקת, מצלמת, מתרגשת כמו ילדה קטנה וברגע הזה הבין כמה שתינו דומות.

בערב ישבנו רק שתינו בירכתיים והסתכלנו על הדמדומים.

דברנו על הילדות שלה 

על הילדות שלי

ברגע של שקט שבין המילים חשבתי לעצמי איך כל שבילי החיים היו כמו הכנה לרגע הזה, בו את יושבת עם אמא שלך על הירכתיים

ושתיכן מביטות בשמיים אדומים.

בבוקר יצאנו בחזרה לג׳ורג׳ טאון והתמקמנו במעגן מלא בסירות .

יש קטע כזה מתוק בבאהמס באקזומה שבכל בוקר ב8 אחד היאכטונרים עולה בקשר בערוץ 72 ומספר על כל הדברים שיקרו היום ומזמין את אנשי הסירות.

שיעורי יוגה על החוף, כדור עף, מדורה, מסיבת ולנטיין, הופעה, טיול בשמורה לילדים

והכל הכל בחינם.

הלכתי לשיעור יוגה בשישי בבוקר אחרי הריצה הקבועה על החוף.

עשרות אנשים התאספו עם מזרני יוגה ונשכבו במעגל על החול הרך.

בזמן הcat stretch יכולתי לראות את הפרצופים השזופים והמתענגים של אותם שייטים שהגיעו מהפלגה ארוכה וזוקפי הגב שלהם מתחננים להתארך.

חשבתי לעצמי כמה השתנתי ביחס שלי לפעילות פיזית, למאמץ.

הייתה לי הבנה לאחרונה שהדבר שהכי נכון לי בשגרה החדשה, זו פעילות מתונה אבל קבועה ורציפה.

בכל בוקר שעה ריצה קלה, יוגה רכה, שחייה איטית עם שנורקל במים הצלולים.

אני כבר לא מגיעה למצב בו אני סובלת באימון, נשרפת, מתעוררת מכווצת וצולעת מרוב המאמץ של האימון מאתמול.

בזמן האחרון אני רק רוצה להזרים תנועה, לעורר אנדורפינים, להצית את השרירים, להרחיב כלי דם, לפתוח, להאריך, למתוח, לסנכרן נשימה עם התנועה. יכול להיות שבעתיד ארצה יותר אתגר ולהגיע לכאב .לא יודעת אם זה יתאים לי תמיד. אבל זה מתאים לי עכשיו.

אבא אמר לי שמדהים אותו לצפות במבוגרים שחיים שנים על הסירות,

הגוף הצעיר שלהם, היציבה, הזקיפות והחוזק הפנימי שנובע מהעובדה שהם כל הזמן פעילים.

קופצים לדינגי, חותרים בקיאק, עולים לסירה, מפליגים שעות וימים בגב זקוף וכפות רגליים רחבות

וכל הזמן מנסים לשמור על שיווי משקל.

החיים בסירה לא מאפשרים לך להתנוון לרגע. פיזית ונפשית. את דרוכה, טוחנת אפשרויות, מחשבת גאות ושפל ורוחות, מנהלת סיכונים, בודקת את העוגן, מתקנת תקלות, מאלתרת פתרונות.

והסירה כל הזמן בתנועה! כל הזמן מתנדנדת.

בכל צעד, פתיחת מפרשים, ירידה לשירותים

בכל רגע הסירה מחפשת איזון

גם כשהיא עוגנת.

וגם את.

ובלי לשים לב ב8 בערב את רק רוצה ללכת לישון

ושואלת את עצמך ״למה אני עייפה, מה עשיתי כל היום?״

בדיוק את זה- ניסית למצוא איזון.

בילינו ימים קסומים על החוף בשיחות עם אנשים מהעולם

אבא ואמא שמרו על סקרנות ולב פתוח כמו שני ילדים בטיול אחרי צבא.

ענבר אסף את אבא בקיאק ושט איתו לאורך החוף, אמא נידנדה את קיקו ונעמי בנדנדות שבמים..

אחר צהריים אחד ירדנו אל החוף, משפחות מהסירות הגיעו עם הדינגי ובזמן שהילדים גלשו באומגות שנמתחו מהעצים, ההורים ישבו על החול וקשקשו.

רובם היו מארהב, כנראה חוו כבר זמן ממושך יחד כקבוצה גדולה והילדים היו מחוברים ומאושרים.

ענבר עמד בצד וקלטנו אותו מנסה להבין איך להשתלב בקבוצה של ילדים שמדברים רק אנגלית.

כל כך רציתי לעזור לו ולגשת לדבר עם הילדים

אבל גלעד אמר לי לסמוך עליו אז שחררתי אבל המשכתי לכסוס ציפורניים בלחץ.

יש רגעים שכל כך בא לי להתערב ולעזור לו, למנוע ממנו את הבושה והפחד אבל אני יודעת שזה רק יזיק לו בטווח הרחוק והוא חייב למצוא את הדרך בעצמו.

באיזשהו שלב שלוש בנות בערך בנות 9 נגשו אלי ואל האמהות שלהן בזמן שדברתי איתן ושאלו באיזו שפה ענבר מדבר ואם אני יכולה ללמד אותן כמה משפטים בעברית.

הן חזרו אחריי במלוא הרצינות, ממש ניסו בכל כוחן לבטא את הח׳ והכ׳ ואי אפשר היה שלא להתפוצץ מצחוק.

בכל דקה חזרו אליי עם בקשת תרגום למשפט חדש וענבר מאוד נהנה מתשומת הלב של שלושת הבלונדיניות.

אחר כך עברו לתופסת חיות ובשלב זה כל הילדים הצטרפו. ענבי הראה להם איך הוא מטפס על העץ הכי גבוה וזה היה כמו לראות מהצד את הילד שלך בקפיצת גדילה.

השמש כבר שקעה ושמעתי את האמהות מדברות בניהן בשקט שכבר מאוחר והגיע הזמן לארוחת ערב, אבל הן לא רוצות להרוס את הרגע המיוחד בו כולם משחקים עם ענבי.

התרגשתי בטירוף וידעתי שלא אשכח להן את זה.

כשכולם התפזרו נגשתי אל הילדות, חיבקתי אותן והודתי להן. 

האמהות אמרו שילדים שגרים על סירות זוכרים את הרגע שהתקשו להשתלב

ותמיד זוכרים את האחד שעזר להם. 

הם משחזרים את זה אחר כך עם כל ילד חדש שעומד בצד.

עוזרים לו , כמו שעזרו להם.

וכך נוצרות להן מלא אדוות יפות של ילדים על החוף עם עיניים טובות שמדברים את שפת הלב.

הגיע הזמן להפרד מאבא ואמא.

הפרידה הייתה קשה משדמיינתי

היה לנו כל כך טוב יחד. איך נפרדים שוב בלי לדעת מתי נפגש ?

חזרנו לסירה בעצב גדול ומועקה בלב

גלעד אמר שאנחנו צריכים לשמוח על קושי הפרידה כי זה רק משקף את גודל האהבה.

בכיתי עם הילדים וקיקו אמר שממש עוד רגע המטוס שלהם יגיע אלינו שוב.

גלעד קרא לי לצאת מהר החוצה, דולפינה והגורה שלה באו לבקר!

המים היו צלולים

והן היו שחורות ומבריקות

קפצתי עם שנורקל והתקרבתי הכי שאפשר

פתאום קלטתי אותן תחתי

האמא הייתה עצומה, אם הייתי מבינה את גודלה מהסירה כנראה שהייתי מפחדת לקפוץ.

הן שחו תחתיי ועלו מהקרקעית וקפצו והתלפפו אחת בשניה בספירלות כלפי מעלה כמו עלי שלכת ברוחות הסתיו

ותוך כדי שאני המומה ומסונוורת אני מרימה מבט וקולטת ילד קטן עם שנורקל לידי

לוקח לי רגע להבין שזה ענבר

עושה תנועות מהירות ונרגשות ברגליים

ומתקרב אליהן הכי שאפשר.

רציתי לצעוק לגלעד מאושר אבל פחדתי להבריח אותן 

שנינו שוחים איתן לאופק 

אני והבן שלי

דולפינה והגורה שלה

בזמן שאבא ואמא עולים על מטוס לצד השני של העולם

תכף השמש תרד. זוהי שעת הזהב

העצב התלפף בשמחה והחלל שנפער הפך למרחב של גדילה.

תנועות של שינוי

זרמים תת קרקעיים

ספירלות של מעגלי חיים.

כל שקיעה היא זריחה במקום אחר.

נתראה בהמשך הדרך

לילה טוב