המפגש ♥️- Bahamas

סבתא וסבא הגיעו.

אי אפשר לתאר את הרגע בו סירת הדינגי הקטנה הטיסה אותנו לכיוון רציף המלון שלהם בבוקר יום חמישי

אחרי כמעט חצי שנה שלא נפגשנו!

רבע מזמן החיים של נעמי

שניהם עומדים שם על הרציף ומנופפים לנו לשלום

אמא בוכה ואבא מצלם את הרגע שיצרב לנו בארדיסק לכל החיים.

כשנפרדנו מהם בספטמבר בכרתים, לא יכולנו לתת אף תשובה לגבי המסע שלנו מלבד התשובה לשאלה ״איפה אתם מתחילים?״

לא עד מתי ולא לאן ולא מה עם מסגרות לילדים ופרנסה ומתי תחזרו לחיים האמיתיים.

לא ידענו כלום.

רק ידענו שיש סירה שמחכה לנו אי שם באיים הקאריבים

ומעבר לזה אנחנו רוצים לא לדעת.

רוצים אי סדר, כאוס. רוצים לשבור, לבלגן ולבלבל.

רוצים לקחת את הדבר המגובש הזה שהפך להיות המשפחה שלנו והזהות שלנו ולגלף אותו כמו את המעטפת של הקוקוס לאט לאט, שכבה שכבה, עד שאת מגיעה לגלעין ומחוררת את החורים עם סכין קטנה או עם צרור מפתחות ושותה את המיץ ומטיחה את הגלעין על אבן ומתחילה לגרד את השכבות השומניות שעושות חשק לעוד.

כל שרצינו היה להתרחב, לפתוח.

לאתגר את התודעה בהשתנות.

לא לשחזר תבניות, לא להתגבש ולהיות לנוקשה אלא להזרים יותר חיים ופתיחות לתוך המבנה הזה שהלך והתקשה והתרגל להתקשות.

החוסר ודאות לא היה קל להורים שלי שמחוברים כל כך לנכדים ולנו . ולא פעם תהיתי האם מצופה מאישה בבגרותה להחזיר להורים שלה על כך שנתנו לה חיים.

שמעתי על חברים בסביבתי שלא יוצאים מהחשש להיות רחוקים מההורים.

בחרנו לטוס לצד השני של העולם כשהם בדיוק נכנסו לשלב בו הדבר הכי יקר עבורם הוא הנכדים.

אבל ההורים היו הראשונים שאמרו ״נתגעגע, יהיה לנו קשה, אבל תטוסו. חיים פעם אחת. לנו לא הייתה את היכולת. לכם יש . תקחו את זה בשתי ידיים. אנחנו הגב שלכם.״

ותוך כדי שאני כותבת יורדות לי דמעות כי פתאום אני מבינה כמה לא מובן מאליו לשמוע משפטים כאלה מאנשים שכל האינטרס שלהם בחיים זה שתישארי קרובה אליהם. ובכל זאת תומכים בהחלטה שלך ומצליחים לעשות את ההפרדה בין טובתך לטובתם.

אז ברגע שהם עמדו ברציף ונופפו לנו בדמעות,

פתאום כל העבר שלנו חלף מול עיני ופשוט רציתי לחבק אותם .

אמא ואבא הם המחוג של המצפן

ולא הייתי יכולה לצאת ללא התמיכה שלהם. הם היו כמו אינפוזיה שטפטפה לי לוריד את התחושה שאני יכולה לעשות מה שארצה בחיים האלה.

כשנכנסו אליהם לחדר אמא התחילה לשלוף מתנות לילדים. היא ידעה שלא הבאתי להם כמעט משחקים מהארץ. בעיקר היה חשוב לה שיהיו להם משחקים וחוברות שיפתחו אותם. כמו לגו, פאזלים, חוברות יצירה, צבעים. והמון חוברות של כיתה א׳ לענבר.

יום למחרת יצאנו לטייל בג׳ורג׳ טאון. העיירה המרכזית באקזומה שבבאהמס.

מבחינתי איי הבאהמס הם סתירה אחת גדולה.

הפער בין מה שקורה במים וביבשה הוא מאוד קיצוני.

העוני בכפרים הדלוחים והעלובים אל מול העושר והשפע שבמים והסירות של האמריקאים העשירים שבאים לכמה חודשים כדי להתחמק מהקור שבארה״ב.

החסה עולה 14 דולר בסופר אליו נכנסים אנשי הכפר שלא ברור איך חיים כאן.

המים, כפי שניתן לראות בתמונות הם בצבע טורקיז, בהירים שקופים צלולים ואפשר לראות את צבע העיניים של הדגים או של חתול הים או הכריש ששוחה מתחת לסירה.

ענבר קם בוקר אחד ואמר לי ״אמא תראי, השמיים והמים התחברו״

כוכבי ים, קונקים, אלמוגים, כרישים, דולפינים

חתולי ים ענקיים באים להתלטף עם ענבר על שפת הים.

בכל ערב בשקיעה, בדיוק ברגע בו השמש נעלמת אל תוך הים, כל אנשי הסירות יוצאים עם קונק ענקי לחרטום ותוקעים בו כמו בשופר(קונק זו קונכייה ורדרדה שמתוכה מוציאים את הרכיכה וחותכים לסלט)

הסאונד שיוצא מהקונקים בין הסירות נשמע כמו דיאלוגים בין להקות של שופרים והשמיים נפתחים.

והחול רך כמו קמח לבן

בכל צעד הגוף מקבל זרם שעולה עד המוח ומשדר שאפשר להרפות את הכתפיים, להרחיב צעדים ולתת לרוח לקחת אותך.

האטרקציה הכי גדולה הייתה כשהילדים הלכו לישון אצל סבא וסבתא במלון.

אחר הצהריים ענבר היה מכין שקיות עם בגדים לכולם ומברשות שיניים.

הם היו מגיעים למלון, מורידים בגדי ים ועומדים שלושתם בערך שעה מתחת לזרם החם והעוצמתי שירד מהדוש המפנק

הילדים הביטו למעלה על הדוש והנקבים הגדולים נראו להם כמו עיניים שבוכות עליהם מים חמים.

בסירה הילדים יודעים שאין דבר כזה מים זורמים ליותר מכמה שניות. ומים חמים יש רק במידה והמנוע הופעל. ובימים כאלה ללא הרמת עוגן, המנוע לא מופעל.

כשמתקלחים, כששותפים כלים, מדליקים לרגע, סוגרים, מסבנים ושוב פותחים כדי להסיר את הסבון.

והילדים שמגיעים אלינו לסירות פועלים באותה צורה. בין אם יש להם water maker ובין אם לא , כולם יודעים שמים מתוקים זה מצרך מאוד יקר בסירה.

אחרי המקלחת סבא מסרק אותם אחורה כמו אריסטוקרטים ומרגיש סיפוק לפתוח קשרים ולהשיל מהם את כל אבק הדרכים.

ואז הם נשכבים מתחת לפוך עם פופקורן וחטיפים, מולם מסך ענק ונטפליקס דולק עד הלילה.

שמחים מאוד לתת לנו את ברכתם, ממש כמעט הודפים אותנו שנלך משם, ויאללה ביי יצאנו לבר קוקטיילים !

הלילה מעמיק ומחדד את הסתירות בבאהמס.

דמיינו עיירה קטנה ושבורה בלי מדרכות עם בתים מתפוררים, שיכורים מדדים ברחוב ומחייכים ללא שיניים

ופתאום מסעדה ממש פאנסית, ומועדון יאכטונרים כחול עם גרילנדות וצחוק בוקע מתערבב עם המוזיקה.

ובר קוקטיילים היפסטרי עם מלא תמונות פסיכדדליות ומוזיקת soul כשמעבר לבר עומד ברמן גדול ממדים וכריזמטי עם ראסטות דקות עד הישבן, חולצת פלאנל מכופתרת ושרשרת עם אבן קריסטל, משקשק את השייקר בקצב הסמבה

צ׳ה צ׳ה צ׳ה

המותן, הכתפיים, הידיים, הראסטות מתפזרות במרחב כמו עשרות שרשראות חרוזים.

וצליל הקרח פוגע בדפנות המתכת נשמע כמו כלי הקשה בקרנבל בברזיל.

גלעד הזמין קוקטייל חריף ואני הזמנתי רום חמוץ מתוק ופתאום קלטנו שהגמר של הסופר בול משודר במסך ענק מולנו.

האמן Bad bunny נתן את השואו של חייו כשסביבו מסיבה לטינית צבעונית וסליזית ואי אפשר היה להמשיך לשבת ולא להצטרף לקסם הזה שהוקרן במסך, בעיקר כשהאמן מפורטו ריקו והרגע היינו שם!

הרגשנו חיבור וגאווה שבטוח לא יכולנו להרגיש לפני חודשיים.

ובסיום המופע bad bunny התחיל לצעוק את כל שמות המדינות באמריקה כדי שיהיה ברור לכל העולם שאמריקה לא שייכת רק לאמריקאים.

זה היה רגע מצמרר אפילו מבלי שהבנו כמה עמוק היה האקט של לתת את במת מחצית הסופר בול לזמר פורטוריקני, כשכל ההופעה בספרדית, ואיזו סערה ציבורית התעוררה בעקבות הבחירה הזו.

רק יומיים אחר כך, כשפקדנו את בר הקוקטיילים בפעם הנוספת הבנו את גודל הדרמה.

פגשנו זוג אמריקאים והנכד שלהם בן 19

התחלנו לדבר על ישראל ועל פוליטיקה ועל הגזענות בארהב.

הם ספרו לנו שאחד הזוגות בסירה לידם הקרינו על מסך גדול את גמר הסופר בול, אבל לא היו מוכנים לשדר את המחצית בגלל שמופיע שם פורטו ריקני. ולכן אותם זוג והנכד הלכו לראות את המשחק במקום אחר.

היינו בשוק והתחלנו לשאול מלא שאלות כמו למה לעזאזאל יפריע לאמריקאים מופע של פורטו ריקני?

ובמשך שעה הם שטפו אותנו בהיסטוריה, בגזענות, בקיטוב והפילוג שקיימים בארה״ב, בשמרנות הקיצונית ובתנועה הפרוגרסיבית ההפוכה שנוצרת כתוצאה מזה.

אפשר היה להבין מיד שהנכד אייזיק בן ה19 שכרגע לומד פסיכולוגיה באוניברסיטה, הכי נפגע מהסיטואציה ומדבר על המצב בארה״ב בהמון כאב וזעם.

פתאום קלטנו שאנחנו כל כך בתוך הקלחת המבעבעת של המדינה שלנו ולא שמנו לב שגם אצל האמריקאים האדמה בוערת

וכמה שמחתי באותו רגע על הבורות והתמימות שלי ועל כך שנחסך ממני כל המידע הזה עד עכשיו.

אחרי שיחה ארוכה ורוויית רום, נותרנו נבערים והדיוטות כשהיינו, ויצאנו בדילוגים מהבר חזרה לסירה.

כשישבנו בירכתיים בחושך פתאום לבד, רק שנינו,

הרגשנו את השקט בסירה מחלחל ומותיר ריק בתוכנו.

ממש הרגשנו את הגעגוע אל הילדים.

זו הפעם הראשונה שהם לא איתנו מאז ספטמבר.

לא הייתה דקה שהיו בלי אחד מאיתנו.

פתאום קלטנו והפנמנו.