Luperon

מצאתי את המקום שארצה להזדקן בו.

מקום קטן. כפר דייגים בצפון הרפובליקה הדומיניקנית .

זה פשוט לא אמיתי מה שקורה כאן.

את חיה בתוך סצנה שנקראת כרם מהרל. את חיה את החיים שלך, מלמדת שיעורי בבוקר , יושבת לקפה עם חברה, סידורים, אוספת את הילדים מהגן, עוד שיעור בערב.. חברים באים לארוחת שישי, פיקניק על האש בשבת. ים, הר געש, החברות באות לג׳קוזי. את בסהכ מאוד אוהבת את הסצנה הזו בסרט של חייך.

ואז פתאום את מגלה שיש עוד סצנה. כאילו החיים מלאים בסצנות מסרטים אחרים שאין לך מושג שמתרחשים!

סצנה ממשית ואמיתית שמתרחשת 7000 מיילים מהסרט שחיית בו, בכפר דייגים קטן ברפובליקה הדומיניקנית , כפר שהתלבשו עליו כמה יאכטונרים מאז שנות ה80 שהלכו והתרבו והפכו אותו ליעד נחשק ותוסס שיכתבו עליו עוד ספרים רבים.

הכפר ממוקם בציר מרכזי שבין ארהב לקאריבים, דבר שמאפשר הגנה מפני הוריקנים בעונה, מקום זול וטוב להתארגן בו לפני המעבר היקר לקאריבים ובעיקר קהילה תוססת וגועשת שנשארת לשנים .

הגענו ממפרץ Samana, בדרום הרפובליקה, ההפלגה הייתה ארוכה וקשה, האי הזה פשוט עצום.

בכניסה ללופרון ראינו מפרץ מפוצץ סירות ישנות האוצרות בתוכן סיפורים עתיקים הנישאים על גבי רוחות הסחר.

החלטנו לעגון במפרץ קטן ושקט לידו. היו בו רק שלוש סירות. על אחת מהן עמלה יום וליל אישה צעירה בשם מריאנה יחד עם עוד שלושה מקומיים חרוצים והכלב הקטן שלה.

ליטשה, ריתכה, צבעה, הבריגה, ניסרה

בכובע מצחייה ירוק וגופיה דקה

צמה בלונדינית, שרירי דו ראשי מפוארים ועור שחום שהשמש העמיקה בו.

היא ליטשה את דופן הסירה בעדינות, ריכוז, בחרדת קודש ממש

כאילו היה היהלום היקר ביותר בטבע.

רק לא לפצוע, לשרוט, לחרוץ סדקים.

גלעד ואני היינו בוהים בה עם הקפה של הבוקר

עקבנו אחר הפעולות שלה כמו ילדים שמסתכלים על אש בוערת.

יום אחד כשעברה לידי עם הדינגי, עצרה להגיד שלום

היא הייתה הרבה פחות קשוחה ממה שנראתה לי מרחוק. חייכה והתנצלה על הרעש של הקידוחים.

רציתי לשאול אותה כל כך הרבה שאלות

מי היא, מה הסיפור שלה, מאיפה היא יודעת לשפץ סירות, מי לימד אותה?

איך היא בכלל העזה לנסות ולגעת בדבר המקודש הזה שהוא בית צף על המים. מאיפה הביטחון?

אבל מריאנה לא ידעה מילה באנגלית.

נופפה לשלום וצחקקה בחינניות, המשיכה אל עבר מלאכת השיפוץ עם הדינגי המקרטעת שלה. ואני נשארתי בוהה ומוקסמת.

אחר הצהריים יצאנו לסיבוב בכפר. המקומיים היו מקסימים ושוב נחשפתי לגילוי שלי כאן במסע הזה, שילדים הם פשוט השגרירים הכי טובים שלך, הם כמו חוט של זהב שמחבר אותך אל המקומות שתגיעי אליהם. הם ישר ממיסים כל שכבה של רצינות וחשדנות, מעוררים חמלה ופותחים את הלב גם לאדם שהכי שונה ממך.

כי הרי גם הוא אבא. גם היא אמא. הם מבינים אותך בצורה עמוקה שחוצה גבולות ותרבויות.

התערבבנו עם החברה מהסירות וספרו לנו שיש קבוצת וואטסאפ שבה ניתן להתעדכן על הכל.

היה כל כך מיוחד לגלות שבתוך כפר דייגים ניתן להשתמש באינסוף שירותים שמוצעים ליאכטונרים-

תפירת מפרשים, מכבסות, תיקונים, ריפודים לספות. ברבקיו באמצע הרחוב, אישה זקנה מפצחת קוקוס במצ׳טה ומביאה לנעמי. חנות ביצים. חנות שרוכים. נגר, דייג. וכל מיני חנויות מאוד ספיציפיות של אנשים שהשקיעו את כל חייהם למומחיות מסויימת.

והכל כל כך זול. סוף סוף הגענו למקום זול.

עד שהגענו לשם הרגשנו חנוקים. חרדים על כל דולר קאריבי או יורו או פסו.

ופתאום אפשר לנשום לרווחה, לשחרר את הפחד מהרגע הזה בסופר שהקופאית אומרת את התשלום. אפשר להשאר כאן כל החיים.

חיי הקהילה בלופרון תוססים, מלאי גוונים וחיים.

הרוב המוחלט פנסיונרים, בתוכם כמה צעירים בודדים, שכמונו רוצים להיות בחברת המבוגרים.

לדלות מהם כל סוד, לאסוף מרגליהם את אבק הדרכים, לשמוע אגדות על המסעות, על הסערות, על השרטונות, על המקומות שאליהם היו חולמים לחזור.

הרי הם כבר הלכו את הדרך. הם יודעים את כל הסודות על הדגים, על האוקיאנוס ועל חיים פשוטים.

ובעיקר הם הפסיקו לדפוק חשבון. וזה בשבילי השיעור הכי חשוב ללמוד מהם.

הלוואי ויכולתי לתאר כאן בכתב כמה כולם שם יפים.

אנשים יורדים מהדינגי ובשלווה הולכים לכפר עם מיכלי מים או דלק למלא.

עושים סאפ בבוקר וטיול עם הכלב.

העור שלהם בצבע ערמונים, כפות רגליים מחוספסות כמו חרובים שיבשו על העץ

משהו באוויר של המקום, במים, במקומיים שמקבלים אותם. בבירה שזורמת להם במהירות בעורקים. הכפר הזה הוא סוג של בית הבראה. הזמן נעצר בו. אנשים בני 60 פלוס מתהלכים עליזים בדרך לכפר ונראים כמו בני 16 בדרך לפאב של הקיבוץ בחופש הגדול.

אנחנו עוברים ליד מועדון היאכטונרים ורואים בו עשרות אנשים משחקים בריג׳ ושותים. כל הזמן שותים.

צחוק גדול ומשולח רסן בוקע מגרונות מחוספסים .

וכל הזמן גלעד ואני חוזרים על המשפט ״כאן אנחנו נזדקן״.

בקבוצת האווטסאפ עבר פלאייר עם מפה של הכפר וכל הפעילויות והתכנים שיתרחשו בו השבוע.

ראיתי שמחר, בשישי בבוקר יש יוגה ב8:30, בחינם, במועדון היאכטונרים הישן.

קמתי נרגשת, סוף סוף יש לי לוז!! ויצאתי מהסירה עם קפה ב7, מטיילת עם הדינגי בין הסירות המתעוררות לאיטן , מבררת עם אנשים איפה נמצא המועדון.

עגנתי את הדינגי בצד השני של הכפר ולפי ההסברים הלכתי 20 דק בצעדים כבדים בתוך שבילים שהבוץ בהם הגיע לי עד אמצע השוקיים.

הייתי בטוחה שהלכתי לאיבוד ואחפש לי מקום יפה להניח בו את המזרן, לשטוף את הרגליים בים ולהתאמן.

ופתאום אני שומעת מישהי קוראת לי במבטא צרפתי, הסתובבתי וגיליתי 8 חברה נמרצים מתכוננים לשיעור.

פרסנו מזרנים בריזורט ישן ונטוש הצופה על המפרץ בו כל הסירות עוגנות.

למורה קראו נטליה , במקור מצ׳ילה, כבר חמש שנים מפליגה עם בן זוגה והכלב שלהם.

בשיעור נכחה גם כריס, מאוסטרליה, שגרה כבר 15 שנה במפרץ עם הסירה שלה , ומלמדת בקביעות יוגה שלוש פעמים בשבוע בחינם, באותו מקום, את הקהילה של הסירות ועוד מקומיים שהצטרפו.

מדי פעם מי שרוצה מלמד במקומה , כמו נטליה היום.

היא התחילה את השיעור עם מוזיקת תופים ללא מילים, טפחנו על הגוף כדי להזרים את הדם ופשוט רקדנו בחופשיות והתחממנו

התיישבנו למדיטציה

נטליה דברה בספרדית מהולה באנגלית ונשמעה כמו מנגינה יפה ורכה.

״הירח תכף נעלם, ימים ספורים לפני הירח החדש

זה הזמן לעצור, להאט, להפנות בעדינות את המבט פנימה.

החודש אנחנו במזל גדי, הוא מזכיר לנו אחריות, משמעת ומיקוד, לא מתוך לחץ ושליטה, אלא מתוך מחויבות למה שבאמת חשוב.

שלב זה של הירח מזמין אותנו להביא סדר פנימה, להרהר בבחירות שלנו, לשחרר את מה שכבר שירת את מטרתו.. בדיוק כמו עץ שמשחרר את ענפיו היבשים.

שחרור אינו אובדן

שחרור הוא יצירת מקום. מקום לבהירות, ליציבות, לצעדים מקורקעים קדימה״….

המילים שלה רגשו אותי. נגעו לי בשכבות העמוקות שמתחת לשרירי החזה.

דמעות נקוו בעיני

פתאום הבנתי שאני יכולה לשעה אחת לשחרר. להיות מובלת. להקשיב להוראות. להתמסר.

פתאום לא פחדתי שהעוגן לא נתפס או מהגלים הגבוהים ושהרוח מתחזקת.

לא הייתי עסוקה בלסדר את הסירה, לנקות, לדאוג שהילדים בטוחים ושמחים.

כל תנוחה בתרגול דרשה יציבות, השתרשות, איתנות. תכונות שאנחנו כל כך רוצים להרגיש בסירה

הדבר היחיד שקבוע אצלנו כרגע הוא ההשתנות, האי ודאות, התנודות, הטלטולים של הגלים, הניענוע המוכר שהפך להיות רגיל כמו הרעש של המקרר בלילה או צרצור הצרצרים.

ופתאום לעמוד, על אדמה יציבה, להשתרש. להתפרס. כאילו ידעה להתאים את התרגול הזה בדיוק לנו, אנשים ששכחו יציבות מה היא.

כשסיימנו את התרגול ונשכבנו לשאווסנה, פתאום הציצו בביישנות מאחורי הגבעה ינשופה קטנה וחומה והגוזל הקטנטן שלה.

כולנו התמוגגנו. זה היה רגע כל כך יפה.

כשיצאנו מהשיעור מריה לוותה אותי הליכה ארוכה עד לדינגי.

פתאום קלטתי שבכפר הזה גרים גם הרבה אנשים בבית דירות לבן וגדול , שבעבר היו גרים על סירה, וכבר מזמן לא שטים. ועכשיו פשוט גרים שם. כי נטמעו והתאהבו במקום.

״ אני אף פעם לא לבד כאן״ אמרה לי מריה, קנדתית שמתגוררת שם כבר 8 שנים.

“וכשבא לי לצאת קצת מהאי אני מצטרפת לחברה מהמפרץ בתור צוות.. שטה איתם לכמה שבועות.. לג׳מייקה, או קובה, או באהמס..

וחוזרת לכאן יחד איתם. כאן זה הבית שלנו.. בקנדה קר וקודר״.

הזמינה אותי לערב קריוקי בפאב שבכפר, ונפרדנו בחיבוק.

את כל הדמויות מהיוגה ראינו בערב בפאב

עם שמלות ושיער פזור.

עשרות אנשים עליזים נכנסו עם ריח של ים מהול בשמפו.

דמויות מסקרנות ומפתיעות

הגשם התחיל לרדת והקוקטיילים זרמו לשולחנו.

במדפים היו משחקי קלפים, משחקי קופסא, ועשרות ספרים על דגים, מפות עתיקות של דרכים באוקיאנוס , צללנו לתוכם ונדהמנו מהדרך בה היו מפליגים פעם, ללא אפליקציות וGPS

הילדים ישבו על כסיאות בר מול חלון גדול שצפה לרחוב.

מולם ישבה משפחה מקומית, מחוץ לביתה וצפתה בנו.

הדלת והחלונות היו פתוחים וזה הרגיש כמו לקבל ויזה למדינה שכנראה הייתי מגיעה אליה רק עם המחשבות שלי.

שישי בערב, וילונות צבעוניים וכהים, הילדים כנראה התארגנו לבילוי, האמא ישבה על כיסא פלסטיק בחוץ עייפה ובוהה בהתרחשות הרחוב.

אנשים מהרחוב יוצאים ונכנסים, שתי בנותיה מצחקקות במרפסת. הבן הגדול מול המראה לבוש כמו טו פאק ומתרגל תנועות היפהופ כנראה לפני מסיבה שיוצא אליה.

ואנחנו , בתוך הפאב, שותים ושרים עם מקרופונים שירי קאנטרי ורוק כבד

והנה כריס המורה ליוגה עולה לשיר ורוקדת וצורחת במיקרופון וכולם מצטרפים וצוחקים.

ובעל הפאב עולה ושר “father and son”

של cat stevens . השיר האהוב על גלעד.

וזוג בני 21 עלה לשיר Takila

שבכל השיר יש רק מילה אחת! ובשאר הזמן הם רקדו וכולם הצטרפו.

ואנשים נגשים אלינו, שואלים על חיינו, משתפים. הרצון לחיבור תמיד כל כך עמוק. אנשי הסירות מביטים אחד על השני כמו על ספר חדש בסטימצקי או אלבום חדש של אמן אהוב.

ומישהי צוחקת איתי על כך שאנשים נתקעים פה שנים. “Lupron becomes your apron”

וגלעד אומר לי ״נו כבר תעלי לשיר!״ ואני לא העזתי.

כמה מטופשת היא הבושה.

בסוף הערב החברה מהפאב המשיכו את החגיגה במסיבת רחוב של המקומיים עם מוזיקת היפהופ שבקעה מJBL בגודל מקרר והרבה בשר על האש.

הרגשתי שהמקומיים והחברה עם הסירות גרים שם בהרמוניה מופלאה. בהפרייה הדדית. על אף הבדלי התרבות

אני לעיתים נוטה לעשות רומנטיזציה לדברים. אז העמקתי כדי להבין ולגלות איך האנשים שם חווים את המיזוג הזה.

התחושה מהצד היא שהזרים לא מבקשים לכפות את זרותם. לא בקשו לשנות את פני המקום, להבליט ולמזוג אל תוך הכפר את המערביות שלהם.

הם בקשו להיטמע. הם למדו ספרדית. הם עובדים יחד, שותים ורוקדים יחד בסוף היום.

והזרים שהצטרפו, בנו שם חיים מלאים ועשירים בתרבות, בקהילה , בטבע נפלא, בפשטות. בכבוד גדול למקומיים.

פתאום הרצתי את החיים 30 שנה קדימה וראיתי אותי ואת גלעד, עם שיער לבן, חרושים תלמים יושבים בפאב ושרים שירי קאנטרי ישנים

וברגע אחד חוזרים להיות כמו ילדים.

יש מקומות שנכנסו לי כל כך חזק ללב