הרפובליקה הדומיניקנית
אני לא יודעת מאיפה להתחיל
כל יום באי הזה דורש פוסט בפני עצמו, אם לא ספר קטן.
אולי אתחיל מההגעה לSamana אחרי ארבעה ימי הפלגה
באמצע הלילה האחרון לפני שהגענו, גלעד העיר אותי לצפות בלהקת דולפינים שליוו ושמרו עלינו וגלשו על הגלים שהחרטומים יצרו. אני לא זוכרת הרבה מהרגע הזה, הייתי הכי עייפה שהייתי בחיים.
זוכרת בעיקר את העיניים הדלוקות של גלעד והעיניים הזוהרות והחדות של הדולפינים ואת הגוף החופשי שטס בזרם קדימה אל תוך האוקיאנוס השחור.
כשהגענו לרפובליקה ראינו במפרץ Samana לוויתני גבנון עצומים שבאו להניק את הגורים שלהם.
מסתבר שזו תופעה ידועה שמתרחשת בין ינואר למרץ. הגענו בלי ידיעה ובלי הציפיה והתרגשנו עד דמעות.
בהתחלה קלטתי אחד 50 מטר ממני והייתי בטוחה שזה פאטה מורגנה או שאני מדמיינת מרוב העייפות שהצטברה מחוסר השינה בלילות האחרונים אז אפילו לא הטרחתי אף אחד בלהביט ולחפש ולהתאכזב.
ואז פתאום אני רואה עוד אחד, וצורחת בסירה וכולם באים "איפה איפה" וזה כמו כוכב נופל שמיועד למבט אחד ופוף נעלם ונשארת לבד עם הפריים שהפך להיות חלום רחוק ואולי מדומיין.
ואז עוד אחד. ורק אני קולטת. גלעד אומר שיש לי רדאר חיות ים.
והפעם כולם צופים יחד איתי והחוויה שלי הופכת אמיתית .
הרצפה של הסירה הפכה לטרמפולינה והילדים קפצו עד השמיים ואני כמובן בכיתי
הרגשתי שזה אולי הרגע הטוב בחיי ומעכשיו כל הרגעים יהיו טובים כי גיליתי מה הדבר הכי טוב.
בחיים לא ראיתי חיה כל כך עצומה במים. היא הייתה בגודל של מכונית או אולי משאית או לא יודעת איך לאמוד את זה בכלל.
הסאונד של המים ברגע שהלויתנית יוצאת ונכנסת בחזרה, והגוף הכהה והחלק שגורם למים להחליק כמו מפל על אבנים קרות ולחות.
והזנב סנפיר שיוצא החוצה כשהראש והחזה נכנסים בחזרה
נראה לי שכשאלוהים פיסל את הזנב סנפיר של הלויתן הוא חשב על המילה ״חופש״.
והרסס הזה שנוצר כשהוא יוצא לנשום
מפל שטס לשמים מתוך הריאות דרך הזרבובית שלו ומשאיר מליוני אדוות קטנות במים שתכף יבלעו בחזרה לתוכו יחד עם הדגיגונים שיאסוף לארוחת בוקר.
החוויה הזו השאירה אותנו מדושנים ומלאים והציתה בנו להבת התרגשות לקראת אי חדש.
כשהגענו למפרץ Samana עגנו ליד משפחה קנדית שמסתבר שיש להורים 15 ילדים !!!!!!
גילעד קלט מלא ראשים בלונדינים והלך לעשות לשם סיבוב עם הילדים בזמן שאני התאוששתי מההפלגה הארוכה והמתישה.
9 ילדים על הסירה, 6 מהילדים הגדולים נשארו בקנדה כדי להמשיך את העסק, חלקם כבר התחתנו ועשו ילדים שבגיל של האחים הקטנים שלהם.
הגדול בין 30, הקטנה בת 3. כל שנתיים אנה הביאה ילד. והיא רק בת 46!!
לצידם שטה סירה כבר כמה חודשים של זוג אמריקאים עם ילדתם בת ה12
שתי הסירות הפכו לבלתי נפרדות.
ג׳ון מהסירה האמריקאית שתה איתנו קפה באיזה בוקר וראה שחסרים לנו כמה פלסטיקים שמחזיקים את הוילונות אז הוא הדפיס לנו במדפסת תלת מימד חלקי פלסטיק שהתאימו בול לוילונות שלנו!!!!
הייתי המומה ושאלתי איך עשה זאת, הסביר לי שזה בדיוק כמו שאני מכינה עוגה ועשה תנועה של מיקסר קטן עם האצבעות(?????!!!!)
העברנו איתם שבוע מהיפים והמיוחדים שחווינו בחודשים האחרונים.
שטנו יחד לשמורת טבע ענקית ומדהימה שיש בה מערות עם חריטות של אינדיאנים על הקירות.
נשארנו בשמורה כמה לילות.
היינו שם רק אנחנו. שלוש סירות. רעש של דגים קופצים וילדים צוחקים.
ענבר כל בוקר לקח את הקיאק לסירה של הקנדים ונעלם לכל היום. מדי פעם חזר כדי להראות לנו את הדגים שדג ולקח את קיקו בקאיק יחד איתם לסיבוב דיג נוסף
הילדים לימדו את ענבר לעשות "ספיידרמן" על הסירה שלנו. משחק שהמציאו שתולים את הערסל בתורן וקופצים לים כמו בנג׳י והולכים הצידה על דופן הסירה קרוב למים.
הילדים ללא ספק יוצאי דופן. מנומסים, ומחונכים כל כך. רציתי שענבר ידבק במחוות הקטנות שלהם, בערכים ובכבוד לאורחים שכנראה מגיעים מעצם היותם מאוד דתיים, וביחס שלהם לסביבה ובעיקר לאחיהם הקטנים.
הם יודעים לדוג ולפלט, לצלות סרטנים, לנגן, לצייר לעשות סקי מים וויקבורד ובגיל 7 הם כבר שטים בדינגי כאילו זה אופני איזון בגן שעשועים.
העניין היחיד שלא הניח לי הוא שהם לא יודעים לקרוא ולכתוב . הגדולים ביניהם יודעים מעט ואומרים שהם ״עובדים על זה״
בהחלט הרגשתי שזו אבן נגף רצינית בסיפור שלהם. וחשבתי לעצמי שלמרות הכישרונות הרבים שלהם, אין דבר שבעיני חשוב יותר מהיכולת הבסיסית הזו.
אנה, אמא שלהם, כל היום מסתלבטת על הקוקפיט. נחה. תכלס אפשר להבין למה היא עייפה בסהכ..
כל שבוע זוג ילדים בתורנות על הסירה.
מבשל את כל הארוחות, מנקה ומסדר.
ביום האחרון שלנו יחד חגגנו לנעמי יום הולדת שנתיים.
כל הילדים הגיעו עם מתנות ונרות וצדפים שאספו והתלבטתי אם לשים את happy birthday של סטיבי וונדר שיותר מתאים לאווירה הקאריבית אבל פחות מתיישב בוייב עם המשפחה הקתולית, או לשים את happy birthay המוריד והמשמים שלא מתרומם לשום מקום אפילו לא בפזמון.
בסוף כמובן שסטיבי וונדר נבחר ועוגת השוקולד עם הקרם המושלם שגלעד הכין הסתיימה תוך דקה.
בכאב גדול הגיע הזמן להיפרד. קבלנו שקיות פופקורן כמתנת פרידה והבטחנו להפגש בהמשך.
המשכנו הלאה לחידוש דרכון לענבר בסנטו דומיניגו ולארוחת שישי בבית חבד שציפינו לה עוד מאז שהיינו בגרנדה .
הגענו לשם ב 20 בערב אחרי שלוש שעות נסיעה ויום מתיש שכלל שגרירות והמתנות ארוכות.
עוד מהדרך כבר הרחתי את החלה והטחינה והחריימה החריף שמחכים לי.
עברנו דרך ג'ונגלים שופעי סבכים ועצי קוקוס וירוק משולח רסן שזלג לכל הקצוות והסתיר חלקים מהשמיים ומהים.
עצרנו בדרך בפארק ענק שמקיף אגם. הכבישים בו סגורים משני הצדדים מה שיצר תחושת יום כיפור בדרך נמיר בתל אביב ועשרות אנשים רכבו על רולר בליידס עם אוזניות גדולות וטייצים ורודים ואדומים. הרגשנו בתוך סצנה קסומה מסרט באייטיז.
הלכנו חופשיים שלובי ידיים, והילדים רצו באושר.
אחרי הרבה זמן בסירה לומדים להעריך פעולה פשוטה שכבר לא מובנת מאליה – הליכה.
קיקו הוביל אותנו לשביל שמוביל לתצפית אל הים.
מעליו נחו הבתים של סנטו דומיניגו.
מאות גגות לבנים עם חבלי כביסה נפרשו תחתנו כמו מדרגות רחבות אל הים
השמים היו כהים מהשקיעה שמשכה אותם לים, סמיכים, קרובים, מונחים ממש מעלינו.
חבלי הכביסה חתכו את השמיים ואת הרחובות לעשרות חלקים וילדים שחקו על הגגות באבנים וצחקו בספרדית מתגלגלת.
הזמנים של כניסת שבת חלחלו לליבנו כמו מנגינה מתוקה
ובבטן התחילו לרקד הפרפרים בצפייה לארוחת שישי בבית חב"ד
חשבתי לעצמי שמעולם לא ציפיתי ככה לארוחת ערב עם אנשים שאיני מכירה.
כשהגענו קבלה אותנו מיכל היפה עם עיניה הכחולות והעור החלק והמושלם שלה
מעל השולחן מנורת שנדליר מפוארת וסתווניות סגולות באגרטל זכוכית.
קידשנו ושרנו ונגבנו סלטים עם החלה שהזכירו לי ארוחות שישי אצל סבתא אלגרה בקריית יובל בירושלים.
זרמים זרמים של שיחות סביב השולחן בין אנשים שהדבר היחיד המשותף להם הוא היותם יהודים וצמאים להכרויות חדשות ומרגשות.
ולרגע את שטה על זרם שיחה ואז נסחפת אל עבר זרם אחר שקצת יותר חזק ומושך עבורך ברגע זה
וככה את מתערבלת בזרמים מתוקים ונעימים של שיחות ושל עיניים פעורות ורצון אמיתי למפגש חדש קרוב.
מהצד אני קולטת את גלעד ויעקב מברוקלין נסחפים לתוך שיחה קולחת ומתוכה שומעת את יעקב אומר בלהט לגלעד ״6 שעות מסך ממוצע ביום, אתה קולט אחי?״
ואני ישר נדלקת ומצטרפת ״מה מה מה 6 שעות?״
״כן מה שאת שומעת! יותר גרוע מהרואין המכשיר הזה״
וגלעד מתפוצץ מצחוק ואומר לו ״אתה ? על מה ? איך, אבל אתה חרדי? באיזה קטע אתה 6 שעות במסך ביום?״
ואני בתוכי צוחקת מבסוטה מרגישה שהעולם מחבק אותי ואומר לי – תראי מאמי את לא לבד. גם הוא הצדיק הקדוש הלמדן החכם! גם הוא מכור!
וכל כך הרבה שאלות על החיים שלנו
מה הגודל של הסירה? איך הילדים לא נופלים למים? ואיך שטים בלי מנוע? והאם יש לכם צוות שמשיט לכם את הסירה?
הכי מצחיק היה אחד ששאל אם אנחנו גרים על ספינת קרוז.
פתאום חשבתי לעצמי כמה מוזר זה לדמיין חיים כאלה למי שלא מכיר את העולם הזה
כמה זה מוזר והזוי לפעמים לאנשים שלא פגשו אנשים שגרים על סירות
ובשבילנו זה כבר כל כך רגיל ונורמלי.
שמעון הרב דבר על תחושת השליחות שמובילה אותו , ושכל אחד מאיתנו צריך לחפש בתוכו את הדבר הזה, את נקודת האור החיובית שבתוכו, שתהיה המנוע שלו ושיוכל להפיץ אותה לעולם
סיפר שכבר 18 שנה הבית שלהם משמש כבית יהודי לכל יהודי שמגיע לרפובליקה הדומיניקנית. ושזה היה החזון של הרבי מלובביץ, שבכל מקום בעולם ליהודי יהיה בית.
שאלתי אותו המון שאלות על האי
איך זה שכל אי פה בקאריבים שונה במהות שלו
בצבעים בריחות בשפה בנופים
מרטיניק, גוואדלופ , סנט מרטין הצרפתיות המהודקות והמסודרות לא דומות בכלל לדומיניקה הפרואה והמטורללת ולסנט וינסנט הבתולית והקשוחה שהר געש מטורף מבעבע בתוכה.
בכל אי השפה שונה, ההיסטוריה שונה ומדובר בדרכ בעשרות מיילים סהכ, המפרידים בניהם.
שמעון אמר שהמילה ״אי״ מגיעה מהמילה ״אי ודאות״,
אין לך מושג מה המסע כאן באי יניח לפנייך
אין לך מושג איזה סודות תגלי על האי ועל עצמך.
אין שום סדר, הסקת מסקנות, דדוקציות
הכל כאוטי, חסר הגיון ומלא בהפתעות.
והרגשתי שכולנו סביב השולחן יכולנו להתחבר להיותנו חסרי ודאות כרגע, כמו התחושה שהאיים יוצרים.
כל מה שאנחנו יודעים הוא המקום הבא שנוריד בו את העוגן. וגם יעקב והחבר שלו החבדניק, מאסו בניו יורק ויצאו לחקור, להתבלבל, ללכת לאיבוד.. בלי כרטיס חזור.
הייתה תחושה בשולחן שכולנו שרויים במצב של חיפוש, תלישות וריפיון לצד אמונה גדולה ובטחון בדרך שלנו
ואומץ ללכת בשבילים נסתרים.
חזרנו ב3 בבוקר אחרי 3 שעות נסיעה בה עיכלנו את הערב המיוחד הזה
ושוב מחשבות על פרידות רצות עם הנוף והירח עלה כתום כמו חצי תפוז מחייך אלינו.
יום למחרת עשינו provisioning
מילה שלמדתי פה ועוד כנראה נשתמש בה הרבה.
גלעד הכין טבלאות אקסל והתייעץ עם ג׳קי המומחית.
אנחנו לקראת הפלגה לבאהמס לפגוש את ההורים שלי. והבנו שהמחירים שם מהגבוהים בעולם.
יש שם סיפורי אימה על תפוח ב10 דולר והמבורגר בגודל קיפוד ים תינוק ב35 דולר.
הדיבור הוא שכולם מצטיידים ברפובליקה הדומיניקנית לקראת הבאהמס כי כאן מאוד זול יחסית.
אז הצטיידנו לשלושה חודשים, כולל לחצייה לפנמה שיכולה להתארך כשבועיים.
קלוגרמים של קמח ואורז ושעועית ועדשים וקופסאות שימורים ניירות טואלט וכמובן ירקות ופירות שלצערי לא יחזיקו הרבה זמן כי המקרר שלנו פצפון וגם אין לנו מקפיא.
חזרנו מותשים ובשבת התחלנו לסדר את הסירה ולא השארנו פינה אחת ללא קופסת שימורים ובכל חלקת פרקט שנרים נמצא עשרות שקי קמח ופסטות ורוטב עגבניות.
אפשר לומר שעברנו שבוע אינטנסיבי מאוד מלא בבירוקרטיות ולוגיסטיקות וכמובן רגעים מהקסומים בטיול כמו המפגש עם המשפחה הקנדית שלמדנו מהם כל כךךך הרבה
המפגש עם אילן הקונסול בשגרירות שעשה לנו טובה ענקית וקיבל אותנו sos וממשיך לעזור ולהיות בקשר איתנו גם עכשיו.
והארוחה בבית חבד שתמשיך להותיר זכרונות בריח חריימה וסתווניות סגולות.
וכל הזמן מתנגן בי השיר ״יש לנו אהבה, היית מאמינה?״
אהבה לסירה
אהבה למשפחה
אהבה למסע
אהבה לאי ודאות
אהבה לדרך שבחרנו.
נמשיך מחר
לילה טוב
Sailing family 
כתיבת תגובה