Sailing family

4.1 

21 בערב

עוזבים את פורטו ריקו המדהימה

שלושה ימים של הפלגה לקראתנו. 

יצאתי ממקלחת חמה ונשכבתי ליד קיקו על כרית גדולה בחרטום עם בירה ביד, שנינו מכוסים בשמיכה שמתהדקת על גופנו ומרגישים את הרוח הקרירה מניעה אותנו לאט לאט לכיוון הרפובליקה הדומיניקנית שנמצאת במרחק 130 מייל מאיתנו.

קיקו אומר שהירח הצהוב והמלא שזרח הלילה נראה כמו השמש והוא ממש מבולבל ולא מבין אם כבר בוקר.

בהפלגות ארוכות של ימים ולילות הזמנים הופכים לרצף של הווה מתמשך 

אין התחלה ליום ואין גם סוף

השגרה מתערבבת במרק כזה של צרכים בסיסיים כמו רעב ועייפות והתמסרות לקצב של הרוח.

יש מתיחה כזו נעימה ומנומנמת של הזמן

והשעות חולפות בעצלתיים כמו שיכור שמתהלך מבסוט בסמטאות ללא כיוון וללא זכרון מאין בא

הילדים נרדמו, אני על ההגה וגלעד אופה לחם מחמצת למחר ומחמם חלב ל80 מעלות, מערבב אותו עם יוגורט שהכין אתמול, מכניס לצנצנות בתוך כלי שהוא סוג של אינקובטור ומחר יהיו לנו יוגורטים בבוקר עם גרנולה ודבש.

תמיד מצחיק אותי לחשוב שהוצאנו הון כדי לחיות כמו מנימליסטים.

גלעד תמיד חלם להיות self sufficient 

אחד שיכול לדאוג לכל צרכיו עם תלות מינימלית בחברה

לאכול את הדגים שהוא דג עם היוגורט והלחם, 

להתפיל את המים מהים, לבדוק אותם עם מד מליחות ולהגיד שזה המים הכי טעימים ובריאים שיש.

להחזיק מכונת תפירה בארון למקרה שהמפרש יקרע או אם נרצה ריפודים חדשים לספות בסלון.

להבריג לקדוח לאטום לחבר לשייף לנקז לשאוב להרכיב לפרק לחלוץ במשך שעות בורג שנשבר במנוע ובעיקר בעיקר לאלתר. מבלה שעות במחסן מפוצץ בכלי עבודה שהבעלים הקודם השאיר באורח פלא ומבחינתו הוא יכול לעשות הכל בסירה בזכות המחסן הקטן הזה. זו גם הייתה אחת הסיבות שהחליט לקנות דווקא את הסירה הזו.

אתמול הייתה לנו שיחה ארוכה עם הילה ועידן, זוג עם שלושה ילדים מתל אביב שיוצא למסע הזה כמונו.

הם שמעו עלינו ובקשו שנספר להם על החוויה שלנו .

הם קונים קטמרן בארהב, מוכרים את כל מה שיש להם ומתחילים מחדש.

התרגשתי כל כך ולא האמנתי שהפכתי להיות הבחורה הזו שמספרת על החיים בים.

בעיקר התרגשתי בשבילם, שהם לקראת הדבר הזה. כמו לדבר עם חברה שעוד רגע יולדת והולכת לפגוש את האדם שהיא הכי תאהב בעולם.

הילה ספרה בחשש שכולם אומרים שהשנה הראשונה היא הכי קשה ושאלה איך אנחנו חווים את זה.

אני מכירה את הטענה הזו, שהשנה הראשונה על סירה היא הכי קשה

אבל קשה לי להסכים

כמובן שיש כאן קשיים.

אבל הקשיים שלי עם עצמי לפני שהגענו לכאן היו גדולים יותר.

מהסיבה שאנחנו במושב הקברניט. יש לנו בחירה מלאה לאן נפליג ומתי ועם מי נשב במרפסת לאכול את הדגים שדגנו.

אם לא אהבנו את המפרץ אז נרים עוגן, ונפליג למפרץ מוגן יותר מהרוח עם מים כחולים יותר .

יש לנו זמן. והחיים בסירה כשיש זמן הם חיים של חופש.

בזכות הזמן יש לנו יכולת להתחבר לקצב של הדברים. להתקדם עם ההתקדמות. לתת לרוח פשוט להניע את המפרשים מבלי להפעיל מנועים.

כמובן שישנם רגעים של כאוס שדברים מתקלקלים בסירה או הילדים בקרייסס או שאנחנו סתם לא מוצאים את עצמנו במרחב וחגים סביב האי בנסיון למצוא מפרץ שירגיש מדויק עבורנו.

או כמו הרגע שעלינו על הריף 

או שהרוח עולה ל30 קשר וענן שחור מעלינו 

וגלעד מסתער על המפרשים כאילו היו כדורי ג׳גלינג או מקל של מטאטא על כף ידו ואם יפול אנחנו בבעיה.

רגעים של געגועים למשפחה ולשגרה פשוטה

רגעים שגלעד ואני במתיחות ואין את החברות לברוח אליהן או את טלטול ואלמה לעלות אליהן כמה מדרגות או את הסטודיו להתמלא מאהבת המתאמנים או את השדה לרוץ אליו בשקיעה.

לפעמים אפילו אי שאפשר לרדת אל האי, אל החוף, כמו עכשיו למשל, שלפנינו שעות ארוכות של בהייה בכחול הגדול תוך כדי נקיון הסירה ועיסוק הילדים (החלטנו שעושים הפסקה עם סרטים במחשב בזמן הפלגה. כל כך קל ליפול לזה כשמפליגים שעות ארוכות).

אבל הייתה לי כאן תובנה על הפחד למשל

שהפחד שאני חווה כאן נמשך רק שניות או דקות.

זהו.

גם הכעס והעצבים והתסכול נמשכים בדיוק כמה דקות.

אי אפשר לאגור כאן, אי אפשר לצבור.

הדברים לא מבעבעים ומחלחלים ותוססים.

הכל פה בריקוד של פלט קלט כזה

גירוי ותגובה

אני לא מסתובבת כאן עם מועקה, או תחושות של כיווץ בבטן או בלבול

כאילו הכל קיצוני מדי בשביל לחוות את מצבי הביניים האלה.

הכל קיצוני מדי בשביל שיפתח איזשהו צוהר להתלבטות או חוסר בהירות בנוגע למה אני מרגישה.

או שטוב, או שנורא

אבל תמיד מאוד ברור.

וגם אם נורא, הנורא הזה הוא בדיוק לרגע, עד שאת משחררת אותו לדרכו הלאה עם רוחות הסחר דרך איזו שאגה לשמיים או קפיצה למים.

נועלי אמרה לי פעם משהו מעניין על המעבר בין המצבים

שזה בריאות.

אני כנראה לא אוכל לצטט את הניסוח היפה שלה

אבל היכולת לנוע בין שני המצבים, בין שני הקצוות של האני שלך, בלי לאכול על זה סרט. 

סוג של קבלה רדיקלית של הגם וגם שבתוכך

כן , זה לגמרי נורמלי שלפני רגע כעסת על ענבר ושלחת אותו לחדר ועכשיו את יושבת איתו מחובקת בחרטום וצופה על הירח.

אני בעיקר מרגישה שהחיים האלה בקצוות, מאוד מתאימים לבן אדם שאני

מתאימים לגלעד

וכרגע גם לילדים.

אני פתאום לא מבינה איך אוכל לחיות אחרת.

זה לא משנה כרגע.

אנחנו בכאן ובעכשיו

אין לנו תוכנית.

המחשבות שלי מאוד מקומיות.

לא רואה אסטרטגיות ותכנונים, מדיניות ותהליכים.

אני יודעת מעט מאוד דברים כרגע.

יודעת את כיוון הרוח

ואת מהירות הסירה

יודעת שהילדים ישנים

והלחם בתנור 

יודעת שבעוד מאה מייל אולי נגיע לאי חדש ואין לי מושג מה ילמד אותנו על עצמנו.

לילה טוב