על שרטון שהכאיב ואת הלב הרחיב

Puerto Rico & Culebra

31.1

מאיפה להתחיל

אולי מלפני שבוע בדיוק. שעלינו על שרטון.

״אין סקיפר שלא עלה על שרטון. ומי שאומר לך שלא עלה, או שהוא משקר או שלא שט מספיק״

המשפט הזה ששמעתי מג׳קי ודני שהרגיעו אותי בטלפון, בנוסף לכך שרומם את רוחי, גם גרם לי להרגיש שאולי עליתי איזו מדרגה בסולם הנסיון והפאזם בעולם השייט והצטרפתי למועדון שכל כך רציתי להיות בו חברה :)

אבל את זה אני יכולת להגיד רק ממרחק הזמן.

ביום חמישי שעבר הצטרפו אלינו שני זוגות חברים עם ילדיהם, ישירות מניו ג׳רזי המושלגת.

כולם היו בהיי, שמש , ים, סוף סוף ביחד

הילדים קופצים למים מחבלים של המפרשים שהפכו לאומגות.

אנחנו מפליגים מפורטו ריקו לכיוון קולברה , 5-6 שעות הפלגה שבמהלכה הבנות לא מרגישות טוב כל כך, אבל מביטות אל האופק ומתמודדות בגבורה.

הים יחסית גבוה והילדים יושבים על הרשת בחרטום וכל גל שעובר שוטף אותם, הם צורחים מהתרגשות וכולנו צוחקים ומתמוגגים.

ממש לקראת סוף ההפלגה, כולם בשיא ההתרגשות גלעד מקפל את הראשי, אני מקפלת את החלוץ, תוך כדי צועק לי ״קחי 20 מעלות ימינה״

אני לוקחת ימינה, אבל כנראה שזה לא היה מספיק.

פתאום אנחנו שומעים בום.

הסירה נעצרת

יעל עפה קדימה מהרשת על המעקה וכל הפנים שלה מדממות.

אני יורדת לבטן הסירה, לחדרים, רועדת , לא מצליחה לראות כלום. רק שחור. זה היה נשמע כל כך רע. מצפה לראות את הנורא מכל ותכף להרגיש את המים בכפות רגלי מציפים את הסירה.

אבל כלום.

הכל נראה כרגיל. רק הגוף שלי רועד ואני מחזיקה את הדמעות.

החברה מטפלים ביעל, אני עולה למעלה וגלעד אומר לי שעלינו על ריף.

הוא קופץ למים, צולל למטה ואלו הדקות הארוכות בחיים שלי.

יש חור בסירה? אנחנו צריכים לרדת ממנה מהר ולהגיע לחוף?

מה קורה? איך זה קרה לנו? איך לא שמנו לב ?

יש את הרגע הזה שהשאננות נכנסת בחריץ של הדלת זכוכית מבלי ששמת לב.

אני מנסה לפתוח את החבלים של הדינגי ולהוריד אותה מטה כדי להוריד עומס מהסירה. אבל הרעד בידיים מונע מהן לעשות פעולות , והדופק על 200 . ממש יכולתי לראות את הלב שלי יוצא מהחזה.

יש 8 ילדים בסירה שלי. 4 מבוגרים שהגיעו לחופשה בקריבים.

פתאום אני קולטת כמה רע זה יכל להגמר.

כל מה שרצינו זה לעשות להם גוד טיים. ומצאנו את עצמנו בתוך סצנה שתמיד כל כך נשמרנו ונזהרנו מפניה .

גלעד עולה למעלה מהמים ואומר לנו שגירדנו את הריף אבל זה נראה לו רק שפשוף ולוקח רוורס במנוע. אנחנו מצליחים לצאת, וזה כבר מעודד אותנו כי זו אינדיקציה לחומרת הפגיעה.

עגנו במפרץ ליד. יעל חטפה מכה חזקה באף. אבל עשתה הכל כדי לגרום לנו להרגיש שהכל בסדר ושזו רק מכה יבשה, ושהעיקר שהסירה תהיה בסדר.

הילדים לא הבינו מה קרה, חשבו שתפסנו דג גדול שעצר את הסירה😂

צללתי למטה לראות מה קרה

וראיתי שהחרבות שבחרטומום משופשפות (למונוהול יש קיל, אבל לקטמארו אין קיל, יש סוג של חרבות שבלעדיהן הייתה כמו עלה נידף ברוח. הן עוזרות לה לכוון ולהתייצב והן החלק הכי עמוק וחזק בסירה)

הייתי בשוק שמכל הבום הזה, ההדף והעצירה של הסירה, בסוף קבלנו שני שפשופים קטנים. אפשר לומר שרק הצבע של הסירה התקלף.

לטפתי את השפשופים שבחרבות כאילו אני מלטפת את העור של התינוקת שלי.

עליתי למעלה וכאב לי. כאב לי שלא שמרנו עליה מספיק .

ממרחק הזמן הבנתי כמה דברים שחשוב לי לכתוב עליהם.

הבנתי שיש לי רגשות אמיתיים לחתיכת פלסטיק הזו.

אי אפשר לתאר את הקשר הזה שמפתחים עם הסירה. אי אפשר להסביר את האהבה הזו.

אני הולכת בסירה ומוצאת את עצמי מלטפת אותה, מתגאה בה . כל היום מרעיפה עליה מחמאות. איזו חזקה את שושי. איזו מהירה וחכמה ואיך את מכילה את כולנו ואף פעם לא מאכזבת.

אני יודעת זה נשמע הזוי. אבל גיליתי סוג חדש של רגש לכלי. לחפץ. מעולם לא הרגשתי דבר כזה.

והאהבה הזו רק גדלה אחרי המקרה.

כי קלטתי כמה היא חזקה. וכמה היא נאמנה ומסורה לנו.

לעלות על ריף היה הפחד הכי גדול שלי. פחדתי מחור שיטביע אותנו.

והנה , עלינו על ריף. במהירות נמוכה אבל עדיין בתנועה.

והסירה נשארה שלמה ומושלמת. עם כמה שפשופים אבל כנראה קוסמטיים.

כשקנינו את הסירה לפני שנה קראנו לה Shushi.

זה תמיד היה הכינוי שלי ושל גלעד אחד לשניה.

רק מעצם הבחירה ידעתי שתכנס לנו ככה ללב עוד לפני שאפילו עליתי עליה.

כל החיים שלנו מאופסנים באינסוף מגירות וארונות שבתוכה

כל הזכרונות והרגעים הכי יפים בחיים שמורים בתוך השכבות העמוקות והאינסופיות שבה.

אני מרגישה שלעולם לא באמת נדע כמה היא עוד מסוגלת להכיל.

אני נשמעת משוגעת. אבל זה אמיתי . אני כל כך אוהבת את הסירה שלנו.

בכל בוקר מאז המכה שקבלה אני צוללת למטה ומלטפת לה את השריטות ומבטיחה לה בליבי שזו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה ושאעשה הכל כדי לא לאכזב אותה שוב.

החלטנו כרגע לא לעלות אותה להספנה.

התייעצנו עם חברים שמבינים והבנו שכנראה לא הייתה פגיעה בשכבה העמוקה , ואם תהיה אנחנו נדע ונרגיש את זה. ובינתיים רק נעקוב אחר שינויים.

בכל אופן, הכל הלך והשתפר. החברים היו מדהימים ונסו להרים לנו ולתת לנו תחושה שדברים קורים ומזל שכולנו בסדר.

היה לנו שבוע כל כך מיוחד

שבוע של ילדים צוחקים, מוזיקה, אוכל מטורף שאדם הכין, שיחות מבוגרים אל תוך הלילה, שנרקולים, יצירות, צדפים וגם לילה לבן וקשה של גלים גבוהים וחזקים.

יכולנו לומר שהאירוע המפחיד רק הוסיף לחוויה המטורפת שהייתה לנו.

חשבתי לעצמי שיש רגעים בחיים שאני חווה קושי ופחד עצומים

ואז, אחרי שהפחד עובר והמשבר חולף, אני פתאום לא זוכרת מי הייתי לפני המשבר הזה.

אני כאילו לא מבינה מה עשיתי על הפלנטה הזו, מה ידעתי על עצמי, על העולם הזה לפני הרגע הזה שכאב לי או שפחדתי או היה לי קשה.

ומשהו בי רוצה לחזור לרגע הפחד כדי לחזור לרגע הגדילה .

לרגע השינוי שחל בתוכי .

לרגע שהבנתי שנכנסתי דרך שער ותכף אצא ממנו אדם אחר.

זה כמו רגע כזה שמתווספת על גופי שכבה של בטחון באדם שאני. אבל אגלה את השכבה האלה רק אחרי שאצא מהמשבר.

אני שוב מבינה שלכל סופה יש סוף.

והנה עוד שכבת של פחד התקלפה

ועוד שכבה של אמון ובטחון נוספה כמו רקמה שנתפרה על הלב.

בטחון בסירה. בטחון בחיים.

הסירה חזקה

החיים חזקים

זה פשוט לא עובד ככה שממכה אחת הכל יתפרק וישקע.

זה לא עובד ככה שמכאב או פציעה הגוף שלנו יקרוס.

זה לא עובד ככה שמטעות קטנה נצטרך לשאת אשמה גדולה

חייבים להמשיך הלאה ולסמוך על הדרך.

בשבוע האחרון כל לילה לפני השינה שאלתי את גלעד אם הוא חושב ששושי תהיה בסדר . ותתגבר על מה שעברה.

הוא אמר לי שהיא בנויה לזה. שהיא רק חיכתה להוכיח לנו כמה היא חזקה וששום ריף לא יסדוק אותה.

שהיא נועדה לזה שנטחן אותה ונעשה עליה חיים משוגעים וגם נטעה עליה וניפול עליה .

ניסיתי לדמיין את האיש שבנה אותה. בטח חשב לעצמו- נשים פה חרב בתחתית הסירה למקרה שהיא תפגע בריף , החרב תהיה הראשונה שתפגע ותמנע פגיעה וכניסת מים לגוף הסירה.

כאילו בנה איזה מנגנון כזה שישמור עלינו ממשהו גרוע יותר.

הצפתי את עצמי במחשבות יפות.

דמיינתי אותנו , את הגוף שלנו והלב שלנו מתחזקים מכל פציעה ומשבר.

אסור לנו לאבד את הבטחון בעצמנו אחרי אירועים כאלה.

אסור להפסיק להעז לחוות

אסור לפחד לטעות בניווט

רק ללמוד

ולהמשיך לשוט

זקופים וחדשים.