יושבת בירכתיים מסתתרת מהרוח
ירח דק הולך ומתמלא
נזכרת שבדיוק לפני חודש היינו בדומיניקה כשהירח היה בצורה הזו.
אנחנו מתוודעים לזמן שעובר לפי המלאות והריקות של הירח.
לפי הגשמים שמתמעטים
לפי הקרירות שמזדחלת אלינו בערבים
לפי הלחות שהולכת ומאבדת רטיבותה.
מרגישים שהשבועות עוברים כמו הודעה קולית על כפול 2
ובו זמנית הימים איטיים כמו סירה שמנסה להפליג מול הרוח.
המון רגעים במהלך יומי אני חושבת לעצמי שאל הרגע הזה בודאי אתגעגע.
כמו הרגע הזה עכשיו, כשספוטיפיי מנגן את השיר של סאן ברקע.
“wish i could travel through time
wish i could tell you im doing fine
but i got the blues and my worried mind”
הפריטה של הגיטרה מעוררת בי עצבות מתוקה וגעגוע נעים.
ניסיתי להבין עם סאן מה יש בפריטה הזו שגורם לי להרגיש כך. הוא אמר שיש שם בצליל משהו חלול שפותח איזה חלל בלב.
אני חושבת על ההפלגות בלב הים ועל השמיים המתחלפים
חושבת על נדודים
געגועים למשפחה
לחברים
לחיבוק של אהובים
לריח שלהם. מי ידע שאפשר להתגעגע לריח.
ישנם זכרונות נעימים מרגעים בזמן שמרגישים כמו זרם חם בתוך האוקיאנוס הקר
זרמים שהם כמו חוטים של מים אל העבר, אל שייכות, אל שורשים.
זרמים שמריחים כמו חלה של שישי ועוגת שוקולד בתנור.
נוי מצטטת לי מהספר האהוב על שתינו, שאלו געגועים מהסוג של נוכחות, של ״ביקור״ ולא של חסרון.
ישנם געגועים מהסוג השני שמרגישים יותר כמו סחף חזק שלוקח אותך מזרחה רחוק ממקומך.
געגועים מהסוג הזה הם קשים יותר, הם כמו אלומת אור שמאירה לך את החוסר. זה לוקח ממך את האוויר לכמה רגעים.
רוב הזמן הגעגועים כאן הם יותר זכרונות נעימים, ״ביקורים״ של נוכחות. ופחות געגועים של חיסרון.
היום בריצה חשבתי לעצמי שהצורך שלי לתעד הכל ולשתף או לכתוב הוא לפעמים חזק מהחוויה עצמה.
ואפילו בזמן הריצה בזמן שחשבתי את המחשבה הזו, כבר חשבתי לעצמי איך אני מתעדת או כותבת או חולקת אותה עם העולם.
מה אם פשוט רגע רק לחשוב את המחשבה? להרגיש את ההרגשה.. לחוות את החוויה בלי הבהילות של לחלוק אותה .
רגע של input בלי output? האם זה אפשרי ?
לפני כמה שבועות הפלגנו אל תוך הלילה
השמש בדיוק שקעה, התנגנה לה מוזיקת ג׳אז (שגיליתי שאהובה עליי בזמן הפלגות) , מאורי ונעמי שיחקו וצחקו בסלון, ענבר וגלעד משכו מהים דג רעמתן כחול יפייפה
זה היה פשוט רגע שהאושר הציף אותי
ולא האמנתי שזה אמיתי ומישהו מלמעלה באמת ביים את הסצנה הזו בסרט של החיים שלי.
ובתוך הרגע הזה, מה היה הכי חשוב לי לעשות?
כמובן שלקחת את הטלפון ולצלם את כל זה.
אני חושבת שהכלי הפנימי שלי להכלה לא מספיק רחב ועמוק בשביל לאגור ולהפנים את כל מה שקרה ברגע הזה.
זה כמו הפעם הראשונה שהתינוק שלך מחייך אלייך. או כמו לקלוט להקת דולפינים בים.
כל מה שאת רוצה זה לחלוק עם העולם את התחושה שנולדה עם הרגע הזה.
ניסיתי להבין מאיפה מגיע הצורך לחלוק.
אולי זה קשה מדי להישאר לבד עם התחושה? ואת כבר לא יודעת איך לחשוב על הדברים בלי הפידבק החיצוני?
או יותר מזה, אולי מהרגע שחלקת את הרגע הזה הוא הפך למאומת עם המציאות, הוא הפך לנחלת הכלל וזה מאשר את הקיום שלו.
אולי כי זה גם מפחיד להרגיש בעוצמות כאלה? ואת צריכה מישהו שיעזור לך לשאת את עוצמת החוויה?
אולי זה עניין של אימון, של הזכרות, ואת פשוט לא מיומנת
זה פשוט שריר שהתנוון ונחלש. שריר ההכלה, ההפנמה. שריר ה״לחוות את החוויה ולהרגיש את ההרגשה״.
אולי זה הפחד לשכוח. הרצון לתעד כדי לזכור בעתיד.
מנסה לדמיין את ההורים שלי לפני 30 שנה, פשוט מתבוננים בי צועדת צעדים ראשונים, אומרת אבא, אוספת מילים חדשות ושרה שיר, רוקדת ריקוד באמצע הסלון.
מנסה לדמיין איך זה לחיות בלי הדחף הזה להוציא את המכשיר ברגע שכולו יופי.
בכל אופן, ברגע שהמצלמה נשלפת זה מרגיש לי כמו זיוף בצליל באמצע הקרישנדו
זה קוטע את התדר
זה כמו פרח סינתטי בשדה אחרי הגשם.
או כמו ריח חזק של בושם על אישה יחפה בחוף הלבן.
זה כל כך לא קשור .
ואז אני כועסת על עצמי.
ומה שהכי מטריד אותי זה שגם ענבר מבקש שנצלם כל דבר שעושה . הוא ממש מתחיל לחשוב שאם לא אצלם אותו תופס את הדג אז אף אחד לא יאמין לו שזה קרה.
אנחנו מילא, התמזל מזלנו וגדלנו עם בסיס בריא. אבל הוא ? הוא ילד בן 6. הוא ממש גדל לתוך ההבנה שקיום החוויה תלוי בתיעוד שלה.
מבינה שאם אני רוצה שהוא ידע להכיל ולהפנים רגשות מורכבים ועוצמתיים , גם אני צריכה לתרגל את זה.
משתדלת פשוט להביט על השקיעה . זה כל כך לא פשוט לפעמים.
רק להתבונן בה
להחזיק את המבט וללוות את השמש נוזלת אל תוך קו האופק
להתבונן על גווני הדמדומים שצבעו את הגשם שהופיע עם היעלמות השמש.
להקשיב לנעמי שרה ״קיקו יא קופיקו״ ומנענעת את האגן ורק להביט בה ולהתמלא מהיופי שלה.
להוציא מהתנור את מנת הדג שכרגע נשלף מהים, לטעום, ללעוס לאט. להבחין במרקם, לאבחין בתבלינים, לבלוע. להרגיש מה זה עושה לי בגוף.
לקפוץ למים, לצוף, להרגיש את הטמפרטורה על העור
דרך המשקפת להביט באלמוגים, בכוכב ים. לעצור רגע, רק להביט.
לצלול לעומק להרגיש את הפחמן דו חמצני מתחיל לתפוס את מקומו של החמצן
להרגיש את הגעגוע לחמצן
לעלות למעלה
לשאוף אותו שוב.
לשבת בלילה בירכתיים. להרגיש את הגעגוע לאהוביי הרחוקים.
רק להרגיש את הגעגוע. ולא מיד לכתוב עליו, או לכתוב למושא הגעגוע.
פשוט להרגיש את הגעגוע.
לילה טוב
Sailing family 
כתיבת תגובה