חנוכייה קטנה בחושך אוקיאני

לפני שבוע יצאנו להפלגת לילה ראשונה

השמיים התקשטו בכוכבים

הים התהדר בפלנגטונים

בכל גל החרטום גרף מאות פייטים סגולים וכחולים וירוקים

כמו גחליליות בצורת דגיגונים

הטבע אוהב לנצנץ, לזהור.

למשוך בני זוג בקריצה וניצנוץ

קראתי על הפלנגטון שהוא חסר יכולת להתנגד למים, וש״פלנקטוס״ ביוונית זה נודד או נסחף

מרגישה בדיוק כמוהו עכשיו.

זוהרת, מנצנצת ונסחפת בתוך החושך של הלילה.

אני יושבת לבד בחרטום

מקשיבה לאהוד בנאי באוזניות

הוא תמיד מקושר אצלי לנדודים.

3:30 בלילה

9:30 בבוקר בשעון ישראל

חברות שלי בטח כבר מתחילות בישולים לשישי או אולי באמצע שיעור פילאטיס.

תמיד אני חושבת על החברות מהארץ, חצי יממה כבר עברה עליהן בזמן שאני ישנתי.

הילדים מזמן כבר ישנים. גם גלעד הלך לישון.

עוד מעט יקום להחליף אותי במשמרת לילה.

אני לא רואה סיכוי שאלך לישון ואפספס את הלילה היפה הזה.

אני כל כך ערה וחדה והחושים שלי קולטים כל כוכב שנופל וכל דג שקופץ ואור תורן שנמצא מיילים ממני.

הרוח גבית, דוחפת אותנו מאחור

הגלים עצומים. זה כאילו מישהו מרים את הסירה מהטוסיק בכיסא יום הולדת ומחליק אותה מטה בגלישה.

הסירה שטה בקצב מושלם שתואם את מקומי ברגע זה, מספיק לאט כדי שלא אפחד אבל לא לאט מדיי כדי שארגיש את התנועה, את השינוי.

אני יושבת שעות בחושך

כוכבים מעליי ופלנגטונים תחתי

החשמל הסולרי לא עובד

אין וויפי, אין אורות בסירה

זו רק אני מול החושך והעוצמות של הטבע.

אם מור של ההווה הייתה מספרת למור של העבר שתמצא את עצמה ברגע זה ממש

מור של העבר הייתה כנראה צוחקת או משקשקת מפחד מלדמיין את מור בחושך ללא הסחות, נפגשת עם המור הפנימית שבתוכה שכמעט לא יוצא לה לפגוש.

אבל אין בי פחד .

יש סוג של שקט חדש . צליל שעוד לא הכרתי שנשמע כמו תנועה אל עבר מקום שלא הייתי בו מעולם.

אני מרגישה שהגלים מתחזקים

אני לא רואה כלום

מחפשת אורות של סירות באופק

חושך מופתי.

בכל יום משהו בי מתרגל לחיים האלה

ומקלף עוד שכבה של פחד מאי ודאות.

מתרגלת לגלים הגבוהים. לרוחות המשתנות . לענן השחור שבדרך אלינו.

נזכרת שלפני שיצאנו לגור על סירה, מישהו אמר לי שסערה בים זה מצב נורמלי שאליו בנו סירות.

כמו שהגוף שלך בנוי לעבור ולשרוד מצבים של חולי וכאב

והנפש שלך בנויה להכיל תנודות וטלטלות

כך גם הסירה

אז אל תפחדי מהסערה.

כשהיא תבוא תזכרי שהכל סביבך בנוי כדי לעבור דרכה.

המחשבה הזו מקלה עליי מאוד.

שבוע שעבר פגשנו בסאן מרטן את ג׳קי ורועי המהממים עם הבנות המופלאות שלהן. משפחה מדהימה ומדויקת לנו כמו החולצה בארון שהכי בול על הגוף שלנו.

לידם, בסירה קטנה שנבנתה בשנות ה80, הגיע דני ההרפתקן המסקרן שמתכונן לגולדן גלוב, מירוץ מסביב לעולם שנמשך 250 יום ללא אמצעים טכנולוגים.

הם בדיוק אספו את השברים ועיכלו את ה12 יום הקשים בהם פגשו סערה קיצונית כשעברו מארהב בדרך לסן מארטן.

יש מעט מאוד ישראלים ששטים בקריבים והרצון להפגש עולה על כל מרחק ועניינים בירוקרטים שצריך לפתור.

יש קבוצת וואטסאפ, מדי פעם מישהו שולח מיקום ורושם ״היי אנחנו כאן, אולי נעשה ארוחת שישי?״

הודעה כזו יכולה לגרום לך להרים עוגן ולהתחיל להתקדם מאות מיילים צפונה רק בשביל החריימה והחלה וקצת צחוקים בעברית.

אז נפגשנו שלוש סירות, בסן מארטן בקאריבים. מפגש מעורר ופותח לב

לא ידענו ולא הבנו אפילו עד כמה היינו צריכים את המפגש הזה.

כבר כמעט שבועיים אנחנו יחד ממשיכים מאי לאי.

דני מספר על התכנונים שלו

על ההתמודדות עם הלבד, על איך אוגרים אוכל לשנה בסירה קטנה?

על ניווט אסטרונומי, על הגה רוח, על יכולת ההתמצאות בלי Gps ובלי טלפון למקרה חירום .

אני מקשיבה לו ומקנאה בו.

מתרגשת יחד איתו

דגה עם חוט וקרס כל פרט מהחיים שלו ויודעת שמפגש עם בן אדם כמו דני זה דבר נדיר כמו לראות את הזוהר הצפוני או לוויתן כחול.

דני הולך להיות כמעט שנה לבד בלב הים. בשקיעות ובסערות. בניתוק מוחלט מכל מה שהוא לא הזמן והמקום הנוכחי בו ימצא.

אני מדמיינת אותו יושב וחושב וחושב ובאיזשהו שלב מרגיש כל כך טבעי ונוח בתוך הלבד שלו. כאילו הלבד הפך להיות לו חבר, או בית. הבית המוכר עם הריח של הקציצות ומוזיקה שמתנגנת בחדר הילדות. ואיך חוזרים לחברה האנושית אחרי שגילית את מהות האני שלך. אולי פתאום כל דבר אחר ירגיש כמו הפרעה? הסחת דעת?. כמו הרעש של המקרר בלילה, או כמו הזבוב באוזן כשאת בזמן קריאת ספר תחת עץ הקוקוס.

אני מקנאה באנשים קיצוניים כמוהו

שהלכו עם התשוקה שלהם עד הסוף.

שגילו את האלוהות בתוך הדבר הכל כך רחב שהם בחרו לחקור.

החיים קצרים מדיי

ורחבים כל כך

רוצה למתוח את גבולות רוחב האני שלי כמו סטרץ׳ בבוקר שפותח את השרירים בין הצלעות.

היום דני נפרד מאיתנו

הוא צריך להתקדם דרומה למרטיניק, ואחכ לחזור לישראל כדי לסגור כמה פינות ולעשות בדיקות לפני התחרות שתתחיל בספטמבר בצרפת.

נפרדנו בחיבוק גדול ובתחושת ריקנות שפערה חלל בבטן

עצבות לפתה אותנו פתאום וההבנה שחיים בסירה הם חיים של פרידות

אבל לפרידה הזו עוד לא היינו מוכנים.

ג׳קי אמרה לי ״מה את דואגת? אף פעם לא באמת נפרדים, תמיד מתראים בהמשך הדרך״.