20 בערב
מאורי ואני למטה בקבינה במיטה לקראת שינה , מביטים מהחלון על שמי הלילה
הכוכבים נראים כמו עשרות נקודות זוהרות, אנחנו מותחים קווים ביניהן ויוצרים צורות.
הוא אומר שהירח היום נשבר, ויש לו רעיון איך נשלים לו את החלק
נקח דבק מהקלמר של ענבי, נבקש שישגרו אותנו בטיל לירח עם חליפות גדולות, ונדביק לירח את החתיכה שנשברה כדי שיוכל לחזור להיות שלם ושמח.
פתאום ענבר מציץ מהחלון ומזמין אותנו לצאת החוצה לשכב על הרשת בחרטום איתו ועם אבא, לצפות בכוכבים נופלים.
הכוכבים קורסים לים מכיוונים שונים, מהירויות שונות, סיפורים אחרים.
הנה כוכב אחד שנאחז עוד בחיים, רוצה עוד כמה שניות לחוות את שמי הלילה
הוא נופל לאט ומותיר שובל ארוך ולבן כמו אמן שמוציא אלבום אחרון בימיו האחרונים.
מוזיקת ג׳אז מתנגנת ברמקול בירכתיים והסירות לידנו נעות בקצב הסקסופון של ג׳ון קולטריין.
מאז שהגענו לכאן והתחלתי לכתוב, הכל הפך להיות נושא לכתיבה .
החול הגעשי השחור המנצנץ בריצת הבוקר , הירח הדקיק, העצים העירומים אחרי ההוריקן, התנפצות הגלים בסלעים.
על הכל אני רוצה לכתוב.
כמו שצלם רואה תמונה בכל נוף או פרצוף ופיזיותרפיסט רואה עצמות ושרירים, התחלתי לראות את העולם מבעד למחברת ועט, רוצה לנצור, ללחוץ save ולזכור.
קראתי שהמילה באנגלית Respect , מקורה בלטינית בצירוף של שני חלקים Re-specere (להביט שוב)
לכבד משהו פירושו להביט בו במבט נוסף.
לא המבט הראשוני, לא המבט השטחי
להביט בו שוב. לכבד אותו.
בלי הרספקט הזה עץ הוא סתם עץ , ושקיעה היא סתם שקיעה.
היום יכול להיות מורכב מעשרות רגעים נדושים, שטחיים ומוכרים. הכתיבה על אותם רגעים מעניקה להם עומק ומשמעות, מפיחה בהם חיים. נותנת להם רספקט.
אני מבינה על עצמי במסע הזה שקשה לי עם שהיות. אני מכורה לדרכים. להתחלות, לריגושים, לנופים המתחלפים.
ההבנה הזו לא פשוטה לי.
אחרי זמן ממושך באותו מקום, כשנכנסים לשגרה, מגיע הרגע שתחושת הריקנות עולה בסולם מהמים אל תוך הסירה שלנו.
ופתאום עולות שאלות של מה ואיך ולמה ושוב איך.
ו״יאללה מה עכשיו??״
מנסה לקשור את השאלות האלה באבן עם חוט ולתת להן לשקוע לעומק האוקיאנוס ולהיסחף עם רוחות הסחר
כל מה שאני רוצה באותם רגעים זה להרים עוגן. אולי אם אפליג למרחקים אוכל להשאיר מאחור את הפחדים שלי.
אז יצאנו לים
הסירה מתקדמת כל כך לאט
כמו כלבה זקנה וכבדה שהאגן שלה מגיע ליעד אחריה.
מפרשים פתוחים, רוח חלשה
היום אני רוצה להמשיך ולהפליג עד הלילה.
לא משנה כמה הרוח חלשה- הסירה תמיד בתנועה, בהתקדמות.
זה גורם לך לחשוב שגם את.
משהו מתבשל, משהו מתחמם
ציפור קטנה בחזה מתעוררת ורוצה לעוף.
האדמה של חדרי הלב נחרשת ונזרעת ותכף תגיעי לאי הבא ותקצרי את הפירות המתוקים.
יש לך בית צף על הים. הים הוא נקודת האחיזה שלך בחיים.
את מפרש מתנופף ברוח
את חושבת לפעמים שאת הרוח
אבל את רק המפרש.
והנה סירה קטנה באופק
המפרשים שלה נעים כמו שמיכות סאטן מבריקות
אור השמש הצורב מתמתן מבעד לבדים הלבנים ומבעד לעננים הרכים
מבט על סירה באופק משכיח ממך את כל הפחדים
ממיס אותם כאילו היו גבישי מלח במים הרותחים של הפסטה.
לפעמים את ממש דומעת מהמבט הזה ומרגישה את הרטט הזה בקצוות של הבהונות.
זו חוויה של נצח, חלום, נדודים, התחדשות.
אני נזכרת איך בעבר הייתי יושבת בגינה בלילה אחרי יום קשה ומציירת סירת מפרש בצבעי מים.
אין דבר שיותר סימל בשבילי חופש.
סירת מפרש באופק.
גלעד אומר שהיופי זה למצוא את ההתחדשות וההרפתקה גם בתוך השגרה, בתוך השהייה.
אולי בשהייה מתגלה האמת.
והדרך היא הסחת דעת.
אולי הקצוות הם פשוטים. והאמצע הוא חידה.
צריך להעז לעצור. להשאיר את העוגן נעוץ בחול.
להתמסר למימוש ולא רק לציפייה.
לגלות את העיניים הסקרניות והראשוניות על דבר מוכר וישן.
על האי, על הים, על הזוגיות, על החיים. על עצמנו.
לשים על הדברים מבט חדש
לתת לדברים Respect.
לילה טוב
Sailing family 
כתיבת תגובה