לפני ארבעה ימים הגענו למרטיניק.
אחרי ימים של הפלגות ארוכות ומתישות בתנאים לא פשוטים, סוף סוף אפשר להתמקם. לעשות קניות למקרר, לסירה, כביסות, למלא דלק, מים טובים לשתייה, וכמובן דקטלון דקטלון ושוב דקטלון.
וואו כמה דברים יש לי להגיד על מרטיניק אהובתי.
כבר חודש שאנחנו חווים עולם פראי וכאוטי בדרום הקאריבים.
כבר חודש שמתנגנים בסירה משפטים כמו ״כשנגיע למרטיניק נמלא״
״כשנגיע למרטיניק נסדר״
״כשנגיע למרטיניק נוכל״
״כשנגיע למרטיניק נאכל!״
זה מרגיש כמו להגיע הביתה אחרי שנים של סגפנות ונדודים. רק לבית שמעולם לא בקרתי בו.
מרטיניק היא המנהטן של הקאריבים.
או ליתר דיוק ה״שאנז אליזה״ הקאריבי.
מרטיניק נכבשה עי הצרפתים לפני 400 שנה ומאז בשליטת צרפת.
ההיסטוריה המעניינת שלה מלאה באנקדוטות כמו למשל אישתו של נפוליאון שנולדה וגדלה פה
וקולומבוס שאמר על האי שהוא אחד המקומות היפים שביקר בהם.
והר געש קטלני שהתפרץ ב1902 ותוך 2 דק קבר עיר שלמה ומחק 30,000 איש.
ההיסטוריה כאן חיה, ערה, מתהלכת ברחובות ואצורה באבנים.
בבתי הקפה מגישים קרואסון ובגט חם וגבינת הברי היא שיחת היום.
אי אירופאי מפוצץ קלאס בתוך הפרא הקאריבי
זה כל כך הזוי. לא ראיתי משהו שדומה לזה.
אנחנו כבר חודש שלם צופים מהים בפרא סוער ומוטרף, בג׳ונגלים ובבתים הצבעוניים השבורים ובכפרים הלא מבויתים עם הדייגים הקשוחים והמחוספסים .
ופתאום, כל הפרא הזה הסתדר בשיירה לרחובות מהודקים ונקיים מלאים בבתי קפה, מאפיות וברים.
הרכבים נוסעים לאט וכחוק בכבישים סלולים מפולסים, בימי ראשון בבוקר שיירות של רוכבי אופניים מתאמנים לטור דה פרנס.
הירוק בהרים עדיין צורח את ירוקתו אבל הוא ירוק אחר, מאולף עם רצועה. השטחים מעובדים, מרבדים עצומים של מטעי בננות, אננס, קני סוכר שיהפכו למזקקות של רום
ופרות גועות בשלווה.
הטבע כאן פסטורלי.
ופסטורליות היא לא מילה שיכולתי להגיד על המקומות שהיינו בהם עד כה.
השכרנו רכב ליומיים וזה הרגיש כמו לטייל בפרובאנס בדרך לאיזה יקב מוקף גפנים, אבל עצי הקוקוס והים הטורקיז פשוט עושים error במערכת . הגשם שיורד עם ריח הקרואסונים מזכיר לך את אירופה אבל החום והלחות שולחים אותך הרחק משם לכיוון קו המשווה.
את מנסה להבין מה את רואה ומה את מרגישה ואיפה את נמצאת.
אי אירופאי בפרא הקאריבי.
לא מעכלת.
מנסה לדמיין שישראל מקבלת איזה אי מתנה. שכולם בו מדברים עברית והחוקים הם כמו בארץ והכל כמו בארץ. גרגיר חומוס קטן בתוך הסלט הצבעוני הקאריבי שהכל חתוך בו גס.
מה שהכי הדהים אותי הם ילדי התערובת.
הילדים כאן כל כך יפים.
רוב אנשי האי אפריקאים , מיעוט של לבנים, והערבוב בניהם הוא דבר קז׳ואלי לחלוטין.
בלנד שיוצר ילדי מוקה יפיפיים מחוספסים ועדינים בו זמנית.
אמא שלהם בגווני לובסטר מתקלף מורחת על עצמה SPF 100 וקוראת ספר על החוף
ואבא שלהם עם רסטות ועור בצבע שוקולד מריר יוצא לריצה על החוף.
כל כך יפה לראות את זה.
ואיזו תרבות ספורט.. אבא שלי היה משתגע מאושר ממה שקורה כאן.
עשרות אנשים על החוף בהתעמלות בוקר.
מאמן כריזמטי עם JBL בגודל של צידנית מנגן מוזיקת zouk שהיא בעצם מוזיקה קאריבית עם קצב שלא מותיר ישבן אחד סטטי
עשרות נשים בים עם נודלים צבעוניים חוזרות על התנועות של המאמן בליווי צחוק משתטה וקולני
אי אפשר לא לחייך למראה הזה.
אני רצה לאורך החוף. וכל היופי הזה חולף מולי.
החול הלבן, הכחול, עצי הקוקוס המסוככים והאנשים היפים..הכל עובר כמו סרט נע של החיים שלי כרגע. והמחשבה על הרגע הזה בשילוב עם המוזיקה באוזניות גורמת לי לבכות מאושר.
גבר ששמו שרי, בעשור ה7 לחייו רץ ספרינטים לאורך החוף
באיזשהו שלב עוצר אותי ואחרי שמבין שאין לי מושג בצרפתית, מנסה להגיד לי באנגלית שבורה שהצעדים שלי קטנים מדיי ושאני מבזבזת המון אנרגיה
״ביג סטפס ליטל אנרג׳י״ אומר בלהט במבטא צרפתי
אני פותחת צעדים ומרגישה אותו מבסוט עליי
איזה טיפ הוא נתן לי פה ! כמה אנרגיה מתבזבזת בצעדים הקטנים והמהוססים שלך
תפתחי! תתרחבי! תעזי! תגזימי!!!
המשכנו לרוץ יחד
נזכרתי באבא ובי רצים בהרי ירושלים בילדותי
כמה סבלתי מהעליות ולא הפסקתי כי רציתי שיהיה גאה בי.
אבא תמיד אומר שריצה זו הדרך הכי טובה להכיר מקום חדש שהגעת אליו.
כשאת רצה במדינה חדשה את ממש בתוך הנוף. מרגישה את המגע עם האדמה, את הריחות, הצבעים הפרצופים שעוברים מולך. את רואה את התסכול או השמחה, את העוני, העושר, הלכלוך, הנקיון, היוקרה והפשטות.
את נותנת לכפות הרגליים לקחת אותך והולכת לאיבוד וזוכה לעשרות חיוכים שעוברים מולך שמעריכים את היותך רצה והיו רוצים לרוץ איתך ברגע זה ממש.
אני חוזרת מהריצה ויודעת ששני דברים גדולים מחכים לי היום :
1.דקטלון.
2.מקדונלדס.
שכרנו רכב במיוחד כדי להגיע לדקטלון
הלונה פארק של חובבי שיט וספורט.
ארץ האפשרויות.
נכנסנו לשם בריצה ולא ידענו שובע.
מחלקת גלישה,דיג, ג׳ודו, טניס , בגדי הייקינג ומחלקה שלמה של ציוד יוגה ופילאטיס!
ותוך כדי אני לוחשת לעצמי ״מור תרגעי מור תרגעי, את לא צריכה את זה. אל תתבלבלי, הסתדרת יפה עד עכשיו..״ ונושמת עמוק.
קנינו גלשן לענבר וקצת בגדים וציוד לאימונים ובעיקר נהנינו מהליכה במקום הגאוני והמעורר השראה הזה שגורם לכל אדם שנכנס אליו להרגיש שספורט זה דבר כל כך מדהים ונגיש.
משם ישר למקדונלדס.
אני מפנטזת על מקדונלדס כבר חודש.
אין עוד משהו שמזכיר ככה את הבית.
בסומליה, בהאיטי בניו יורק או בגרמניה, מקדונלדס זה אותו מקדונלדס
הבשר (אם אפשר לקרוא לזה בשר) הוא אותו בשר והצ׳יפס באותה מידת טיגון.
והקטשופ שמעורבב עם המיונזזזזז…
זה מקום שנותן בטחון וודאות ללב שלך. את יודעת שתמיד יהיה בתפריט את מה את רוצה, ואת יודעת בדיוק מה תקבלי. אין הפתעות.
ובחודש ששום דבר בו לא ודאי את רוצה ביס מלא בודאות.
קצת מרגיש כמו לשמוע שלמה ארצי פתאום באמצע הג׳ונגל
טעם של ילדות, גלובלי ומקומי כאחד.
נראה לי שלא אכלתי מאז כיתה ט׳:).
יום למחרת נסענו להרים לקנות קיאק יד 2 מבחור צרפתי שהביא אותנו עד לבית הנופש שלו.
מהסירה חתרנו לחוף יחד כל המשפחה, קיקו מחליט על הקצב ואנחנו מבצעים
אנשים יוצאים מהסירות וצוחקים על המשפחה ההזויה שכבר חצי שעה חותרת לחוף עם תיקים על הגב וילד בן 3.5 שמנצח על התזמורת.
אתמול קבענו להפגש בחוף עם נורה ופין החברים ההולנדים שלנו מגרנדה.
כבר שלוש פעמים במהלך המסע שנפרדנו במתנות וחיבוקים וזו הפעם הרביעית שהרוח לוקחת אותנו לאותו מפרץ בדיוק.
היום כל המשפחה הגיעה אלינו לסירה לבלות איתנו אחר הצהריים
אנדריי עזר לגלעד להרכיב עוד שני סוגים של מפרשים לסוגים שונים של רוחות (גלעד הסביר לי 5 פעמים ועדיין לא הבנתי על מה מדובר)
בזמן שמרגריטה והילדים היו בסירה ציירנו ואכלנו פירות
מרגריטה ציירה על דף את כל מפת הקאריבים כאילו זו מפת אוצר וספרה לי על המקומות האהובים עליה.
מרטיניק מציפה אותי במחשבות על חלונות של צרכים שנסגרים ונפתחים לנו בדמיון.
איך ברגע שהגענו למקום רווי שפע, הפכנו להיות ״צריכים״.
לא אומרים יותר ״איך בא לי״ או ״יהיה נחמד אם יהיה..״ או ״אולי בעתיד נקנה..״
ממש אומרים את המילה ״צריך״ כל כך הרבה פעמים במהלך היום.
וכשאת אומרת על משהו שאת ״צריכה״ אותו, פתאום החיים בלעדיו הרבה יותר קשים.
כבר שבועיים שאנחנו ״צריכים״ סופר, דלק, מים ורשת שתתחום את הסירה למען הבטיחות של הילדים. אבל לא היה שום שיח על צורך מעבר לזה.
כשהגענו לכאן סגרנו את כל אותם חלונות הצרכים,
ובאותו רגע נפתח בפנינו תחום חדש של צרכים שלא ידענו על קיומו-
צריך קיאק. איך נסתדר בלי קיאק?
צריך תאורה לדינגי. איך נחזור בלילה בלי אור?
צריך בובה לנעמי. היא תשתעמם בסירה בלי בובה.
צריך אביזרי פילאטיס
צריך כריות חדשות לפינת ישיבה בחוץ
צריך זרעי צ׳יה. איך אפשר לאכול סלט בלי צ׳יה?
ברגע שחלונות נסגרו, נפתחו חלונות חדשים.
זה חוק שימור חלונות הצרכים.
נזכרתי בקטע שקראתי פעם – ״מספר הדברים שמחוץ לתחום השגתי תמיד ישאר קבוע בלי קשר לשיפור במצבי הכספי.״
לפעמים אנחנו משתעשעים במחשבה שכנראה כל אחד בעולם התנסה בה בעבר- אם רק היה לנו עוד כך וכך כסף הכל היה פשוט ונח יותר.
אבל זה ברור שאם מחר היה נוחת בבנק שלנו הסכום שהיה ״מסדר אותנו״ , הייתה נפרסת לפנינו סדרה של דברים חדשים שאיננו יכולים להשיג.
ועם כל הגדלה של הכנסה נוצר תחום חדש, ושוב אנחנו מתנסים באותה תחושה יחסית של מחסור.
אז כנראה שהמשוואה תמיד מתאזנת
ושכולנו תמיד צריכים
גם הקטמרן 50 פיט המפוארת שכאן לידי, או הג׳יפסית בסירה הקטנה והשבורה שלא ברור איך עדיין מפליגה,
אולי בסופו של דבר כולנו חיים בבתים מלאים בחלונות של צרכים שנפתחים ונסגרים
אולי ישנם אנשים שמצאו את המפתח ויצאו מהדלת?
לילה טוב
Sailing family 
כתיבת תגובה