השמיים בהירים מאור הכוכבים
קראתי שככל שקרובים יותר לקו המשווה, אפשר לקלוט בשמי הלילה כמעט 4500 כוכבים.
ושזה הכי הרבה שאפשר לקלוט במבט רגעי.
כי שני הקטבים השמימיים, נמצאים מעל קו האופק.
אז אפשר לצפות בכל כיפת השמיים
ולא רק בחצי הצפוני כמו בישראל.
אנחנו לא בדיוק על קו המשווה. אנחנו 13 מעלות צפונה ממנו
אבל מספיק קרובים כדי לזכות לראות גם חלקים מהשמיים הדרומיים שמסתבר שמעולם לא יצא לי לראות.
פתאום אני מבינה למה הרגשתי שהשמיים פה אחרים, כיפתיים יותר, שלמים, עגולים, מנופחים כמו בלון הליום עצום וצבעוני.
כל כמה דקות כוכב נופל לכיוון מזרח
גלעד או אני מתריעים בהתרגשות
ותמיד אחד מאיתנו צועק ״איפה איפה???״ ומפספס.
וצחקנו על זה שכנראה מעולם לא קרה שמישהו התריע והשני הספיק לראות.
כנראה שכוכב נופל נועד למבט אחד בלבד…
האור של המחשב בולע את אור הכוכבים כמו התעוררות בבוקר שבולעת את החלום עם פקיחת העיניים
אני מכבה את המסך כדי שיופיעו שוב הכוכבים.
וזה מרגיש כמו לעצום את העיניים ולחזור לחלום.
אתמול קבענו ארוחת ערב עם אדורארד החבר החדש שלנו שפגשנו באי.
חיכינו לו שעה על החוף ולא הגיע. כבר היינו בדרך לדינגי כדי לחזור לסירה ופתאום שמענו אותו צועק לנו מרחוק.
הוא הביא איתו חבר ששמו ריקי ושקית מפוצצת בהפתעות.
בקבוקי מיץ לילדים! ומלא ג׳ינג׳רים, קני סוכר, פומלות ודלעת.
את כל המיצים הוא הכין בעצמו- היביסקוס, ג׳ינגר, קוקוס וגויאבה.
הילדים היו מאושרים. כבר כמה ימים שאנחנו מחפשים מקום לקנות מיץ.
נעמי התלבשה על בקבוק הגויאבה ולא עזבה.
קיקו התרגש מהקוקוס
וענבי חשב שההיביסקוס זה פטל והכריז שזה רק שלו.
כל כך התרגשנו מהמחווה היפה שלו. הוא אמר שהוא יודע מה ילדים אוהבים, כי יש לו עשרות נכדים
וסיפר לנו שהלך 10 קמ ברגל מההרים כדי להגיע אלינו ולקח אותנו לבר של הכפר.
כל הזמן חשבתי שזה פשוט לא הגיוני שהוא תכף בן 70.
בבר פגשנו עוד שתי חברות שלו והייתה מוזיקת רגאי ובחור שנראה כמו סבא של בוב מארלי
שעצם את העיניים ורקד
התנועות שלו היו בתואם מוחלט עם תכליתן.
נעמי עמדה ובהתה בו והמבט שלה ליבה אותו להמשיך ולהתרחב לעוד טריטוריות בחדר ולהגדיל את תנועותיו בצעדים מפוארים.
הבאתי קופסת קציצות עדשים שהכנתי וקנינו בירות ושאפנו את הסיפורים של אדוארד כאילו היו ג׳ויינט קאריבי משובח, בזמן שהילדים לקחו לריקי את המצ׳טה והתחילו להכות בקוקוסים.
בתוך האי Saint Vincent יושב הר געש פעיל שלפני 4 שנים התפרץ וכיסה את האי באפר.
הוא הראה לנו סרטונים ברחבי האי לאחר ההתפרצות . הרחובות היו מלאים באפר שהיה נראה כמו שלג שחור עבה שכל צעד בתוכו בולע חצי מהרגל, האוויר היה סמיך ואפור ושקט אפוקליפטי מצמרר שרר ברחובות.
אין איש בבתים, כולם פונו
ואדוארד מטייל מרוגש מצלם ומציין בגאווה שזה מחזה שחיכה לו וכמובן ״לא עוזבים בית״. לכן נשאר.
הוא סיפר לנו שאדמת הבזלת היא אדמה פוריה עשירה במינרלים וביכולת לאגור לחות ולכן היא מדהימה בשביל גידולים חקלאים
שרק צריך לאוורר אותה ואז לשתול, ואסור להוסיף דשן, כי הדשן גורם לצמחים להבשיל מהר מדי ולהרקב מהר.
חשבתי על כרם מהרל שנמצאת ליד שרידים של הר געש מיסטי ומרהיב שאומנם התפרץ לפני 100 מליון שנה אבל האנרגיה שם נשארה והאנשים במושב נושמים את האנרגיה הזו ואולי זו אחת הסיבות שהופכת אותם לכאלה מיוחדים.
פתאום קלטנו למה כל האי מפוצץ בפירות
משובחים שאפשר לקטוף ולאסוף.
העצים פה גדלים על אדמה שמפוצצת בחומרים מהלבה של האדמה
והאנרגיה פה כל כך חזקה. אפילו קצת מפחידה בעוצמות שלה.
אנרגיה של אי שיושב מעל גייזרים, מגמה רותחת, לבה מבעבעת.. כמו מים רותחים בתוך סיר לחץ שמוצאים נקודת חולשה ומתפרצים בכל כוחם.
פתאום הבנו למה רוב הסירות ממשיכות הלאה מהגרנדינים למרטיניק ולא עוצרות כאן כמעט.
בבוקר קמנו וקבלנו מתנות מסירות דייגים שעברו לידנו
שקיות מפוצצות בפאפיות, פסיפלורות, לימונים גויאבות ואנונות
לא יכולה לתאר כמה מטורף היה לקבל פירות במתנה.
כבר שבועיים לא עשינו קניות
במכולת היחידה שמצאנו מוכרים רק סוכר, מלח, קמח,אבקת חלב וקצת קופסאות שימורים.
שום דבר טרי.
ופתאום השפע הזה שקבלנו ריגש איתנו מאוד.
כל היום הילדים מצצו פסיפלורות וקני סוכר כאילו היו סוכריות.
בערב הפלגנו לצפון האי, ממש בסמוך להר געש
עגנו את הסירה וירדנו עם הדינגי לשחק בחוף.
החול היה ממש שחור ואמרתי לגלעד שאני לא מרגישה בנוח שהילדים ישחקו בחול הגעשי הזה.
נעמי רצה לחפש צדפים והבנים רצו בין העצים והרגשתי שאני רק רוצה לברוח משם ושאין לי יכולת להכיל את העוצמה של מה שהקרקע הזו עברה.
גלעד לא הבין אותי. וברגעים כאלה אני תמיד מזכירה לו שהמעבר לסירה גם ככה היה צעד קיצוני לבחורה החרדתית שאני יכולה להיות, ושאני צריכה להפתח לעולם החדש והשונה הזה בקצב איטי יותר. אי אפשר ביום אחד גם לאכול פרי שלא ידעתי על קיומו וגם להתפלש בחול געשי:)
אז חזרנו לסירה, חתכנו את הפירות ובמקום ריצה על החוף התאמנתי על מזרן בחרטום.
יש רגעים שקשה לי לעכל את העוצמות של הקאריביים.
זה קצת כמו לשבת בדייט עם בחור כריזמטי מפוצץ בטחון עצמי ואת יודעת שהוא כל מה שלעולם לא תצליחי להיות.
הטבע פה פראי וחי ומשולח רסן והג׳ונגלים מפוצצים בגוונים שלא ידעתי שקיימים.
המקומיים פה מחוברים למקצב הציקרדי שלהם ברמה חייתית כמעט .הם טסים עם הסירות מנוע שלהם על הגלים הגבוהים של האוקיאנוס, עם צבע עור שהשמש לעולם לא תוכל להזיק לו, וגוף בנוי לתלפיות
מכירים כל דג ויודעים איך ומתי לתפוס אותו.
הם לא מתרגשים מההוריקנים ומדברים על התפרצות געשית בהתלהבות ובגאווה.
מקיימים את עצמם בזכות השרירים והאינסטינקטים שלהם והחיבור לאור ולחושך ולעונות.
אני מרגישה שאני מחווירה לעומתם ומתבאסת שלפעמים הגוגל הוא מקור אמין בשבילי יותר ממידע מפיו של מקומי שעבר בשושלת דורות כבר אלפי שנים.
יש לי הרבה מה ללמוד.
מניחה את המסך וחוזרת לכוכבים.
לילה טוב
Sailing family 
כתיבת תגובה