Bequia & Saint Vincent
יש את הרגע הזה שאת מתעוררת בבוקר ומרגישה שתוקף אותך חיידק המסע.
אין שם תהליך.. זה לא שאת קצת מצוננת, חלושס ו״מפתחת משהו״
זה ברגע אחד מתפרץ, כמו סטרפטוקוקוס מנפח לך את בלוטות הסקרנות, מרחיב לך את האישונים מעלה לך את חום הגוף.
וזה בדיוק הרגע שאת אומרת ״יאללה ממשיכים״.
ומה התסמינים של החיידק הזה?
רצון חזק להפליג, להיות בתנועה, לשנות נוף, לשחות במים אחרים, לפגוש אנשים שידליקו אותך ויזינו עוד ועוד את חיידק המסע שלך.
אמרתי לגלעד היום איזה מגניב זה שהיינו שבוע עם אנשים שאהבנו במפרץ מבודד יפייפיה, ובבוקר התעוררנו בוייב של מגלי ארצות והחלטנו להרים עוגן ולהמשיך וזה לגמרי לגיטימי. אף אחד לא מתבאס או מתאכזב או ציפה למשהו אחר.
את לא מחוייבות לאף אחד. רק לרצון הפנימי שלך לאותו הרגע.
וכל האנשים שסביבך , זה כל מה שהם רוצים,
שתהיי בהלימה מוחלטת עם הרצון הטהור והמיידי שלך, כי כשלך טוב להם טוב.
המשכנו לBequia. הייתה לנו הפלגה של כמעט 10 שעות.
ענבר הרגיש נורא . הייתה הפלגה קשה.
גלעד רצה לעצור במקומות בדרך.. אני רציתי להמשיך.
התעוררתי עם צורך עז לנוע למרחקים.
הפעם הייתי על המפרשים, בדרכ אני על ההגה, מדייקת כיוונים.
אני כל כך אוהבת להפליג. אני עוד לא מעכלת ששתי יריעות בד פשוט מעיפות אותנו קדימה כמו סוסי פרא לבנים דוהרים בשדות פתוחים.
אני כל הזמן חושבת מי הגאון שחשב על הרעיון שיריעת בד יכולה להמיר את אנרגיית הרוח לתנועה.
כשאני מביטה בסירות מפרש ממרחק, עובר בי רטט בגוף של חופש.
אני מביטה על המפרשים הפתוחים שבאופק ובטוחה שמי שיושב שם כל כך מאושר ומאוהב בחיים ברגע הזה ממש.
הכל אפשרי. מחר אפשר להפליג לארגנטינה. או לאוסטרליה . או לפנמה. או לקובה . הבית שלנו איתנו וכל מה שאנחנו צריכים זה רוח.
הגענו ל Bequia. התרגלנו לשקט של Union island ופתאום מצאנו את עצמנו עם עשרות סירות סביבנו ומלא תיירים אמריקאים שבאו לנפוש לכמה ימים.
בשביל האמריקאים הקאריבים זה כמו סיני בשבילנו. או יותר נכון כמו יוון. הנסיעה קצרה, החופים הלבנים, מים תכלת, שנרקולים כל היום. רק האוכל.. מה יהיה עם האוכל???? אני רעבה .
לא נכנס עכשיו לנושא האוכל. אבל בגדול- דוחה ויקר!!!
(4 משולשי פיצה קטנים לילדים עלו 75 שקל)
בכל אופן, הכרנו על החוף את קיקי. לאמא שלה יש דוכן מיצים על החוף. והיא וענבר רצו שתבוא אלינו לסירה.
שאלתי את אמא שלה אם זה בסדר שתצטרף, אמרה שאין שום בעיה רק שתחזור עד הערב והביאה לקיקי כמה מיצים לדרך לחלוק איתנו.
ניסיתי להסביר לה איפה הסירה שלנו בדיוק, ואולי לתת לה את המספר שלי למקרה שתדאג.
ואת האמא זה לא עניין. קחי את קיקי. תחזירי אותה בשקיעה. לא הבינה מה אני רוצה ממנה.
התרשמתי ממנה וקינאתי בה על האמון שלה בעולם. לא בטוחה שהרבה אמהות כולל אני היו סומכות ככה על משפחה לא מקומית, שתקח את הבת שלהם לים ותעלם לכל היום.
קיקי אכלה איתנו פיצות שגלעד אפה, ובעיקר חשבה שנעמי הבובה שלה.
קילחה וסירקה ועשתה לה קוקיות.
ענבר הראה לה את כל האוצרות שאסף וציירו ביחד תיבות אוצר .
באיזשהו שלב שאלתי את קיקי אם היא רוצה לחזור לחוף כי אמא בטח דואגת.
והיא ענתה בתמיהה ״למה שתדאג? אמא אף פעם לא דואגת״.
היום בבוקר המשכנו ל Saint vincent
התגעגענו למפרץ ריק ושקט.
כמה חברות שאלו מה איתנו וכתבו שהן נשארות במפרצים ולא מפליגות כי עד יום רביעי יש רוחות מאוד חזקות.
הסתכלנו באפליקציה וחשבנו, וגלעד אמר שמבחינתו אין בעיה להפליג.
אז יצאנו, והייתה לנו הפלגה הכי אינטנסיבית שהייתה לנו עד כה.
היא אומנם הייתה קצרה אבל אלוהים איזה גלים.
הרים וגאיות.
בגלל שזו הפעם הראשונה שחוויתי כזה ים, אז כל גל מרגיש כמו צונאמי קטן שמתקרב ואת רק מתפללת שיעבור מתחת לסירה ולא מעליה.
וצלחות עפות, תבלינים נשפכים, בקבוקים נופלים, והילדים תוך שניה נרדמים.
נדנודי הסירה זה כדור שינה בשבילם. וככל שהנדנוד יותר חזק כך הוא שולח יותר עמוק לתוך החלל .
וכל ההפלגה אני פשוט בשוק שהסירה בולעת את הדבר הזה. היא טורפת את הים. היא מביסה את הגל ומשטיחה אותו על הרצפה ועוברת הלאה לגל הבא.
היא בלתי מנוצחת.
מדי פעם העפתי מבט לגלעד כדי לבדוק אם הוא דואג . גלעד אמר שמבחינתו זה נורמלי וככה זה הים והסירה בנויה לעמוד בתנאים כאלה.
אני קוראת לזה סערה או ים גועש או כל מיני מילים דרמטיות
אבל לאט לאט מבינה שנדירים מאוד המצבים שבהם הסירה לא תדע לבלוע ולעכל את הים. הים הוא פשוט איך שהוא, קם עם המצבי רוח שלו. והסירה בנויה לאתגרים שיביא כך שאין סיבה שנחכה לים מושלם.
הגענו למפרץ cumberland בsaint vincent
מפרץ חלומי שנראה כמו אגם שטוח מוקף בג׳ונגל פראי וקוקוסים שנופלים על המים מהעצים.
יצאנו לטייל באי ופגשנו את אדוארד . בחור בן 67 מפוצץ באנרגיה שבונה מסעדה על החוף. ברגע ששמע שאנחנו מישראל הוא הניח על הרצפה את כל מה שהיה לו ביד וביקש לחבק אותנו. אמר שחולם להגיע לירושלים ושהוא אוהב היסטוריה ויהדות.
קבענו להפגש איתו מחר לארוחת ערב על החוף
חזרנו בשקיעה מסופקים ומאושרים מהיום שעברנו.
החושך פה עמוק והכוכבים זוהרים
הדלקנו גרילנדות במרפסת ומוזיקה נעימה וזה הרגיש פתאום מוזר ככה להתערב בטבע עם נורות וצלילים סינתטיים כשהכל מסביב כל כך חי והלילה כל כך עוצמתי והציפורים מצייצות מליוני אוקטבות אז מה אני עכשיו מדליקה פה משהו .
פתחנו קוקוס. ישבנו בחושך. גלעד אמר שהסאונד של הציפורים זה כמו בפלייליסטים ששמים לתינוקות בלילה ושהוא הולך לישון כמו תינוק.
לילה טוב
Sailing family 
כתיבת תגובה