סדר יום Grenadines

מתחשק לי לכתוב קצת על סדר היום שלנו.

נזכרת שספרתי לאנשים שאנחנו עוברים לקאריבים לגור בסירה, ובמשך שנה אנחנו ״לא נעבוד״.

חושבת על כל הנשים שמגדלות ילדים ו״לא עובדות״, גם אם זה ילד אחד. (בעיקר כשזה עם ילד אחד)

אין עבודה יותר קשה מלהיות עם הילדים 24/7

פשוט אין.

זה הדבר הכי מדהים ומתגמל בעולם. אבל כל כך אינטנסיבי ושוחק.

חושבת על הסטודיו, חשבתי שאני עובדת קשה

מנהלת לוז, מלמדת בפועל, אחראית על תיאומים ומורות ופעילויות שמתחרשות במרחב הזה

מבינה עכשיו בבהירות שהסטודיו היה החופש במהותו. המקום שאליו אני יוצאת מתוך קלחת המשפחה, שם הייתי חופשייה.

רוב האנשים שחיים כאן שנים בסירה מספרים שאחרי שנה, שנתיים הם מתגעגעים לעבודה.

הם צריכים משהו. לא יודעים מה.

צריכים לבטא את החיוביות שלהם בעולם. להיות עסוקים, צריכים מחויבות, השפעה, שגרה וכמובן פרנסה.

וזה לא שכולם פה זקוקים להכנסה כדי להמשיך לטייל. רבים משכירים דירות, או עשו השקעות טובות, ולא חייבים לצאת לעבוד כדי להמשיך להתקיים

אבל יש לי את הדוגמא של מרגריטה ההולנדית שהייתה יוצאת בדינגי כל יום לכמה שעות לבית קפה לפגישות בזום. הייתי רואה אותה עם קפה קר, מקולחת ומטופחת. מתארת לעצמי שכשהיא חוזרת לסירה היא מלאה בכוחות מחודשים ובתחושת הגשמה.

אז אני עוד לא שם. אנחנו עוד בהתחלה ובכלל לא פנויים לחשוב על לעבוד תוך כדי. אנחנו עוד נהנים מלנסות לפצח את שביל השגרה שמתאים לנו בתוך השדה הפתוח הזה

אבל אני בטוחה שלא ירחק היום בו נרצה לחזור לעבוד.

אנחנו קמים כל בוקר בחמש וחצי

גלעד מכין פיתות על המחבת עם מגוון ממרחים.

הילדים קמים כל כך רעבים והאוכל חייב להיות מוגש רגע לפני שהצרחות מתחילות אחרת זה כמו דומינו שמפרק לנו את כל הבוקר.

מסיימים לאכול ולוקחים את הדינגי לחוף בסביבות 7

אני רצה על החוף במשך שעה

וגלעד יושב עם הקפה ומביט בילדים שוחים, רצים ואוספים צדפים

בסביבות 10 אנחנו יוצאים בחזרה לסירה

אחרי שפרקנו והתעייפנו . זה נורא מוזר . השעה 10 וזה מרגיש שכבר תכף שקיעה.

מקלחות נשנושים

ומתיישבת עם ענבר ללמוד.

אגב נשנושים- כל עניין הנשנושים השתנה במהותו.

כבר אין דבר כזה לפתוח את המקרר ולקחת פרי.

כל פרי פה נמדד וכל מצרך פה יקר והילדים לומדים לאכול הכל ובשעה שאנחנו מחליטים..

ואם לא בא להם תבשיל עדשים או קינואה וסלט כרוב- הם יודעים שהם יהיו רעבים כי אין דבר אחר. אז אוכלים.

זה שינוי איטי שמצריך הסתגלות.. אבל כל יום מרגישים את הגמישות שלהם לאותו שינוי.

אני וענבר מתיישבים ללמוד

לוקח זמן להבין מה הנוסחא שמתאימה לנו מבחינת הטיימינג והדרך ללמוד כי לא תמיד הוא מרוכז ומצליח לגייס את עצמו לזה

הבאתי שלל חוברות מהארץ של כיתה א׳, בעברית ובחשבון.

אמנם הוא עוד רשום לגן וכשנחזור הוא לא אמור להיות בפער.. אבל עדיין חשוב לי לגרות לו את המוח

הכי חשוב לי שילמד לקרוא

הקריאה פותחת עולם פנימי ועשיר שלא תלוי בשום אדם.

רק אתה והספר . זה החבר הכי טוב והכי מפרה בעולם.

אנחנו יושבים שעה/ שעה וחצי

רוב הזמן לפי הוראות החוברת כמו למשל- תשלים את המילה , או תמתח קו, או תצבע את המילים בתפזורת…

אבל לרוב אני מוסיפה משימות משלי ואם למדנו לכתוב מילה, אז נלמד לומר אותה גם באנגלית.

ילדים הם ספוג. מטלית מיקרופייבר

הכל נאסף לתוכם ונשמר ונצרב ויכולת הלמידה שלהם פשוט מפעימה אותי כל פעם מחדש.

ענבר אוהב ללמוד. הוא מרגיש טוב בזה. חשבון הוא הכי אוהב ולכן את החשבון אני משאירה לחצי שעה האחרונה .

אני לא יודעת כלום. לא יודעת מתי מלמדים ניקוד, לא יודעת מה אומרים על הי׳ ועל הו׳ ומתי יודעים אם ח׳ או כ׳?

אני בעצמי לומדת לקרוא ולכתוב וניקוד ודגשים.

אני מתאהבת מחדש בשפה העברית וצוללת איתו לעומקים ומלמדת שיטות שאולי היו עוזרות לי אם הייתי בת 6, כמו למשל ו=קו או ח נראית כמו חלון או ל׳ שובבה כמו ליצן ועולה למעלה לשמיים.

אבל הכל אינטואיטיבי. נעה בין הרצון להתייעץ עם מורים לבין הרצון להמשיך באינטואיציה. כי בינתיים עובד לנו. הוא כבר יודע לכתוב כמעט כל מילה . הוא משתמש בשירים וחרוזים וסימנים שהמצאנו שיעזרו לו לזכור.

הלמידה עם ענבר זה רגע מיוחד ביום שלי ואני מחכה לזה מאוד.

בזמן שאנחנו לומדים גלעד מעסיק את הילדים ומסדר את הסירה תוך כדי.

כשאנחנו מסיימים קופצים למים ושוחים והשעה כבר 13.

בצהריים זה הזמן מסך שלהם.

נעמי ישנה והבנים בוהים במחשב

גלעד יוצא לדוג ואני נשארת עם הילדים.

זה הזמן שלי לסדר ולנקות כי ההשפעה של הבלאגן בסירה קטנה הרבה יותר גדולה מבבית. כל חפץ שלא במקומו יכול לגרום אצלי לכאוס מוחלט

כשהחיים הם גם ככה חוסר שגרה ואי ודאות, את צריכה עוגנים וסדר לפחות בדברים שיש לך שליטה עליהם.

לפעמים לוקח לגלעד שעות ארוכות לחזור מהדיג

לפעמים לוקח גם את ענבר.

הוא תמיד חוזר עם שלל

לוקוסים, מאי מאי, רד סנפרים יפים שמנמנים מפרפרים בתוך הדלי.

הוא גילה על שיטות דיג שמעלות סיכויי ההצלחה בעשרות אחוזים

הוא חוזר הביתה שזוף, מפוצץ במלח ועם כאבים בסינוסים מעומק הצלילות.

כשהוא לוקח את ענבר הם עושים זאת בשיתוף פעולה . ואין דבר שענבר יותר שמח מלאכול את הדג שהוא בעצמו הביא לשלוחן.

יש פה עניין עם הדגים שמלחיץ רק אותי

דגי ריף יכולים להעביר לבני אדם סיגאוטרה, שזו מחלה מזעזעת שלפעמים לוקח שנים להחלים ממנה.

הם אוגרים בתוך הגוף שלהם רעל שמצטבר מהאצות שהם אוכלים ואי אפשר לדעת עליהם שהם נגועים. רק מספר שעות אחרי שאוכלים אפשר לגלות את זה.

ולכן אנחנו תמיד מתייעצים עם הדייגים המקומיים.

איפה כן ואיפה לא ומאיזה דגים יש סיכוי להדבק

עד כה ממה שלמדנו הסכנה היא צפונית הרבה יותר מאיפה שאנחנו נמצאים, ואין בעיה עם דגים של הים הפתוח, והברקודות בעיקר בעיתיים וגם הדגים הגדולים שיכולים לצבור הרבה מהאצות שבתוכן הרעל.

בכל אופן, אני לאט לאט משחררת ומוכנה לסמוך על הטיפים של המקומיים.

בצהריים הילדים אוכלים דגים, פסטה, אורז, ירקות, בטטות ותפוחי אדמה.

ובסביבות 16 יורדים לחוף וכמובן שזה מרגעי השיא של היום.

כל ילדי הסירות נפגשים , מחפשים סרטנים, משתכשכים, מצחקקים

וההורים צוללים לשיחות מסוג מנין באתם ולאן ועד מתי ואיפה לקנות ואיך משיגים ואיך מתקנים.

עד סביבות 19 מעבירים את הזמן בחוף עם השקיעות היפות בעולם כשהסירות ממתינות בשלווה מולנו.

ב20 הילדים כבר ישנים אחרי ארוחת ערב , וזה הזמן שלנו לשבת בחוץ ולהביט בלילה

השבועות עוברים מהר והימים עוברים לאט

תפיסת הזמן כאן שונה וקשה להסביר ולהבין אותה.

הימים גדושים ומלאים ולא חסר בהם דבר מלבד רגע של שכיבה על המיטה בשעות הצהריים החמות .

אפשר לומר שהלילה מפצה ומחזיר את כל האנרגיה שנסחטה במהלך היום.

מעולם לא ישנתי טוב כמו בסירה

הולכים לישון מאוד מוקדם

והנדנוד של הסירה וקולות המים והרוח שולחים אותנו לעולמות אחרים.

יכולה להגיד בודאות שכך בדיוק זה הרגיש ברחם.

הזמן האינטנסיבי ביחד כמשפחה מחייב זמנים במהלך היום בהם אנחנו לבד. בימים של הפלגות ארוכות כשאין זמן ללבד, קל מהר מאוד לאבד סבלנות ולהיות קצרים ומתוסכלים ובמילים פשוטות לרצות לקפוץ מהסירה ולשחות לאי בודד.

צריך לשמור על רגעי הלבד גם אם לא מרגישים את הצורך הבהול. אחרת זה פוגש אותנו בהמשך.

הריצה שלי, השחייה, היציאות הארוכות של גלעד לדיג. אי אפשר להיות יום שלם כולנו בלי הפרידות הקטנות כדי לעבד נתונים.

וכל יום השגרה דומה , אבל הנוף מתחלף והסירות משתנות

הספורט והלימודים הם שני עוגנים משמעותיים שבלעדיהם היום היה נראה אחרת

בהמשך אכתוב גם על הנושא הכלכלי שמעסיק אותנו כאן מאוד.

לילה טוב