carriacou
התעוררתי ב1 בלילה ואני לא מצליחה לחזור לישון. אני עדיין באופוריה מהיום שהיה לנו.
בעוד 4 שעות כבר אקום ליום חדש אז מחליטה לנצל את שעת הכושר של המחשבות ולשבת ולכתוב מול הלילה כשאורות התרנים כמו כוכבים רוקדים ברקע.
היום היה לי כל כך טוב.
קמנו בבוקר ולקחנו את הדינגי לחוף של האי ויצאתי לרוץ.
לאחרונה אני רצה יחפה על החוף והחול ממש מקבל את כף הרגל שלי ומקפיץ אותה הלאה לצעד הבא.
השהות בסירה הלא יציבה והריצה על החוף מרחיבות את כף הרגל ונותנות מקום ופריסה לכל בוהן ובוהן ואני מרגישה את השרירים הכי קטנים שבירך הפנימית ובגב ובאיזורים שכנראה שנים שכבו מנומנמים ולאים.
המחשבות בזמן ריצה מתרבות כמו הסרטנים שחופרים בורות ומתכנסים לתוך החול.
ואני מוצאת את עצמי פתאום בוערת מכעס על כל מיני קופסאות שחורות שהבאתי מהארץ
ואני תוהה איך הגיעו המחשבות האלה בזמן הריצה על שבילי גן עדן
כאילו המחשבות המעמיסות אמורות להיות סגורות בקופסא שמחכה לך בנתבג ואין לקופסא הזו ויזה לעבור איתך ארצות.
ובמהלך הריצה אני שוב מגלה ש"העיר תלך תמיד בעקבותך" כמו ששם טוב לוי החכם כתב בשירו.
אז העיר וארצי ומחשבותי באות בעקבותי גם עד לקאריבים.
והריצה היא כמו שפשוף בקבוק שפולט את השדים הכי מפחידים שלי.
נוי אמרה לי משפט יפה בקשר לזה -שיש משהו נעים וטוב בלדעת שמור באה איתך לכל מקום.
הרגשתי הקלה והבנתי שכל הדברים שקשים לי בחיי ימשיכו ויופיעו במחזוריות משלהם. אולי בדימר שונה ובעוצמות שונות אבל הם לא יעלמו לעולם וכנראה שיש סיבה לכך.
ואז אני שוב מבינה את כוחה של הריצה. הדופק שעולה, הנקבוביות שפותחות חלונות לזיעה, כל המדורה הזו שבוערת בתוך הגוף, כל החום הזה פשוט שורף הכל, מנקה, מאוורר , מדיף , מנשיל את הישן ופותח פתח לחדש.
אני מסיימת את הריצה מאושרת וזוהרת ושוחה בחזרה לסירה ומרגישה שפרקתי מטען כל כך כבד שכנראה לא הייתי יודעת שקיים אילולא הייתי יוצאת לפעילות פיזית.
קל להעביר שבועות שלמים במינימום תנועה כשלא מפליגים ועוגנים במקום לאורך זמן.
והחלטתי מהתחלה שאסור ליפול לדיפולט הזה וחייבים לצאת לחוף ולהתאמן כדי לשמור על שפיות הגוף והלב. לפעמים זה מה שיכריע אם יהיה לך יום מדהים או פחות.
המקומיים יושבים על החוף ובוהים במי התכלת הצלולים.
אחד מהם שורף עצים ליד הצריף שלו ומשאיר שובלים של ריחות מתוקים שמזכירים לי את הודו.
זקנה מייבשת דגים,
תיירת שהגיעה מהסירה שלה אוספת צדפים.
נער מתוסכל מנסה להפעיל את המנוע התקול בסירת דייגים שלו.
לקחתי השבוע את העיתון המקומי וקלטתי שהדבר היחיד שכותבים עליו בעיתון זה המיסים המוגזמים שהתחילו לקחת לסירות בבהאמס ושזה ממש מבריח יאכטונרים, ועל כך שלא ירד גשם השנה אז מחירי הפירות והירקות הרקיעו שחקים.
איזה סבבה לקרוא עיתון שכזה.
בשיחות עם מקומיים אני מבינה שפקדה את האי סופה אלימה ובלתי מתחשבת שמחקה והרסה בתים והקריסה עצי קוקוס יפים ואיך שהאי נראה עכשיו זה לא דומה למה שהיה לפני שנה.
אני מנסה להבין אם הם עצובים או כועסים או מה הם מרגישים בנוגע למה שקרה להם?
כי יש פער עצום בין הסיפור הנוראי שבוקע מפיהם לבין הבעת הפנים הכה שלווה ונונשלנטית.
הם מדברים על ההוריקן שהגיע כמו על איזו שפעת חורף שהייתה ועברה ואיננה עכשיו. ללא נימה של קורבנות או אשמה או כעס על המצב.
ואפילו מדברים בחיוך על הגגות החדשים שנבנו בזכות הסופה.
ואני כל הזמן חושבת שכנראה קל הרבה יותר לקבל אסונות טבע מהאסון שפקד אותנו לפני שנתיים
ושההתראה מהוריקן אולי מפחידה ומכעיסה פחות מהתראה על טיל מאיראן
הערב קבענו לעשות מדורה על האי עם ברני ונילס והילדים המטורפים שלהם
ילדים שמגלפים עצים ומבשלים לובסטרים ומפסלים בחול ומדברים 3 שפות.
משהו שלא יצא לי לפגוש.
אני קולטת כמה ענבר פשוט המום מהם , בעיקר מלאבלי הגדולה שלא מפחדת מכלום.
הגענו ב17 לאי ונילס כבר הכין מדורה ענקית ואמר לילדים לחפש מקלות ולהתחיל להשחיז עם סכין כדי להפוך את המקל לשיפוד לנקנקיות
בינתיים ענבר מצא מושבה של סרטנים וקרא לכולנו לראות אותם מתרוצצים וסוחבים מעליהם את הקונכיות המרהיבות שלהם
מסתבר שהסרטן נולד ללא הקונכייה והוא צריך להשיג אותה בכוחות עצמו במהלך חייו כאילו זה איזה משק בכרם מהרל
לפעמים הוא מוצא קונכייה ריקה ולפעמים הוא אפילו הורג דייר אחר וגונב ממנו את הקונכייה שלו!
וכל זה יכול לקרות גם אם הקונכייה שלו פשוט קצת צפופה לו והוא רוצה אחת גדולה ורחבה יותר עם חלונות לים.
אמיתי לגמרי.
גם הסרטנים הם גרידים.
המדורה גדלה והצחוק גדל וברני מבליחה מילים בעברית ושרה "השם יתברך תמיד אוהב אותי" (נשבעת)
ונקרעת מצחוק על עצמה שהיא מכירה שירים בעברית
והם התחילו לשיר את זה יחד היא ובעלה והם היו בטוחים שזה מהקלאסיקות העבריות שלנו מעולמות היוסי בנאי ומתי כספי.
זוג הולנדים שחיים עשור בקאריבים מספרים על האהבה שלהם לישראל וליהדות ועל הרצון שלהם להגיע לכנרת ולכותל.
פתאום קיקו רץ אליי כמו משה רבנו עם השיפוד שגילף ואמר לי שהוא רואה ענן אפור ושירד עלינו גשם. הכל הרגיש כל כך מיסטי והזוי ברגעים האלה
לא עברה דקה ומכתזית שטפה אותנו מהשמיים והתחלנו לזרוק ענפים לתוך האש ולהתחרות בגשם
הגשם לא הפסיק, היינו ספוגים במים וקיקו וברנדון התחילו לבכות ואני וברני התחלנו לרוץ על החוף ולרקוד והם עמדו שניהם ובהו בנו כאילו הם רואים הצגה ולא בטוחים אם היא מצחיקה או מפחידה.
העננים התרבו והשחירו וזה היה נראה כאילו עוד רגע העננים מלאי המים יפלו עלינו מפאת כובדם.
אז הסכמנו להודות שהגשם ניצח. חזרנו לסירה, קפצנו למקלחת ושטנו לסירה של נילס וברני
והמשכנו את הערב מוגנים מהגשם עם נקניקיות בלחמניה, בצל מטוגן, צ'יפס ורום מעורבב עם קולה.
הילדים שחקו למטה וחירבו את הסירה ואנחנו גלשנו לנושאים שמעסיקים את כולנו כרגע
כמו הפרנסה, ההום סקולינג, הזמן האינטנסיבי יחד כמשפחה והחשיבות של זמן זוגי בתוך כל זה
וכמובן ישו ואלוהים ולמה סירת מונוהול ולא קטאמרן.
לאבלי ישבה על החרטום וניגנה יוקלילי. וברנדון עלה על פיצ'ר שגורם לנעמי לצחוק ומאותו רגע לא הפסיק.
יש לי תחושה שהערב הזה יזכר מהרגעים המיוחדים בטיול הזה.
יש המון מפגשים עם אנשים
אבל תמיד המדד שלי לחיבור טוב הוא כמה האנגלית שלי מצליחה לזרום בתוך נהר חוצה היבשות, וכמה אני נשארת עירנית בשיחה ולא צונחת מרוב המאמץ להתבטא.
והערב הרגשתי שאני כמעט לא צריכה לחשוב על התגובה שנבנית לי בראש בזמן שנאמר המשפט מהצד השני ואני באמת מצליחה להקשיב.
השיחה זרמה יחד עם הרום שזלג לכוס.
המפגשים עם האנשים תמיד מרגשים. מעוררים לנו את הלב ופותחים לנו צוהר לעולם חדש.
מחר נמשיך את דרכנו לגרנדינים
נפרדנו בחיבוק גדול וכמובן במשפט שתמיד אומרים ותמיד מתממש
"נתראה בהמשך הדרך”
Sailing family 
כתיבת תגובה