לפני יומיים הגענו לגן עדן.
בדיוק כך דמיינתי את הקאריבים.
עגנו את הסירה ליד אי קטן בתולי ויפייפה, כאילו מעולם לא דרכו בו ילדים.
השקיעות באי הן היפות שראיתי בחיי.
העננים מפוזרים משוטטים בשמיים בחופשיות כמו כבשים והשמש היא הרועה שאוספת ומכנסת אותם הביתה
השמיים הקאריבים נראים כמו אוהל שהקרסים שלו תפוסים היטב באדמה
יוצרים מראה עגול ותפוח ומלא שממש ממחיש את העובדה שהעולם הוא עגול ושאין הפרדה בין הים לשמיים.
הצבי ים פה עוברים ליד הסירה בקז'ואליות כאילו היו טלטול ואלמה שיורדות לחלון ומביאות אבטיח.
שקנאים מרחפים תופסים דגים ואתמול גם גלעד תפס לוקוס שמנמן ואחריו שפמנון כחלחל.
להקות דגים מקפצות כמו פיקסלים כחולים, סירות דייגים צבעוניות עוברות ומלטפות את המים
השמש נעלמת לאט ומשאירה אדוות של ורוד
הירח עולה ונראה כמו ספינה שטה עם מפרשים פתוחים.
בבוקר גלעד לקח את הילדים לאי בסירת דינגי ואני הגעתי בשחייה.
כשהגענו לאי הקטן הרגשנו שהלב נפתח והשקט חוזר לתאים שבגוף
החול מרגיש כמו בצק של חלה עם יחס מים גדול מהדרוש
רך ונמוג וניתך בתוך ידיי.
מליוני גרגירים אדומים כמו פפריקה מפוזרים מעורבבים בחול הלבן מה שיוצר מראה ורדרד בגוונים של פלמינגו שאכל המון סרטנים.
אינסוף רסיסים של צדפים וקונכיות , כמו ספינות טרופות שנסחפו אל האי.
בין עצי הקוקוס בצבצו שלושה ראשים עם שיער צהוב מסנוור כמו השמש
שמחנו לגלות שאלו הילדים שפגשנו בלה פר בלו, בגרנדה.
לא ממש דברנו איתם בגרנדה, אבל הם עגנו בסירה לידנו ביעד הראשון ושמחנו לגלות שעוגנים ממש לידנו גם כאן.
ושוב התממש המשפט "נתראה בהמשך" שכל כך האמנתי לו מהרגע הראשון למרות שהיה נשמע מופרך.
משפחה הולנדית שכבר עשר שנים גרה בקורסאו שליד ונצואלה (אי בקאריבים ששייך להולנד) וכבר שנה שמטיילים בסירה ולא מתכננים לעצור לעולם.
לאבלי, אושן וברנדון. אלו שמות הילדים היפים שיהפכו ל" boat friends "שלנו כמו שאושן התרגשה לומר.
כבר יומיים שענבי ואושן (בת 9) נעלמים בין עצי הקוקוס ואוספים עשרות סרטנים לתוך בקבוק ובונים להם בתים וארמונות.
ברנדון הקטן בין 4 משחק עם קיקו בחול והצחוק של שניהם יחד נשמע כמו הסאונד של אלוהים.
לאבלי הגדולה בת 13, דואגת לאחיה הקטנים בזמן שהוריה בסירה ומספרת לנו באנגלית מושלמת על החיים המיוחדים שלה.
באיזשהו שלב לאבלי קלטה שהדינגי שלנו נסחפת לים , אז התחילה לרוץ בלי לומר מילה והצילה את הדינגי מאיבוד.
גלעד ואני היינו בהלם מהתושייה והאומץ של הילדה לקפוץ לים ולהצליח להביא את הדינגי ועוד לגרור אותה לחוף!
אחרי שעה של התרוצצויות וגלגולים על החוף, הגיעה בשחייה ברני, אמא של הילדים
מצאנו את עצמנו יושבות על החוף וצוחקות ומדברות על האהבה של ברני לישראל בתור נוצרית הדוקה ואפילו שרנו שירים בעברית.
פתאום שאלתי אותה אם היא נולדה במרץ, היא שאלה מאיפה את יודעת? נפגשנו כבר בעבר?
ואמרתי לה שהיא נראית כמו טיפוס של מרץ.
היא אמרה שנולדה ב5.3
והתחלתי לחבק אותה ולרוץ באי משמחה כמו נערה שיכורה ואמרתי לה שזה היה לי ברור, זה גם התאריך שלי!
זה היה רגע כל כך יפה של חיבור טהור ומרגש.
כל אחר הצהריים בילינו יחד וקבענו לעשות מדורה עם נקנקיות מחר בערב כשיפסק הגשם.
יום למחרת נילס האבא הצטרף לחגיגה ויצא עם גלעד לעשות קייט בזמן שהסתלבטנו על החוף.
באיזשהו שלב גלעד החליט לקחת את קיקו איתו לסיבוב על הקייט בזמן שקיקו עם חליפת הצלה.
הם גלשו ונהנו ואני גלשתי בשיחה עם ברני ובאיסוף סרטנים עם הילדים
באיזשהו שלב קלטתי שהמצנח של גלעד נפל למים, ושאני לא רואה אותו ואת קיקו ממרחק האי.
שאלתי את ברני אם היא חושבת שיוכל להניף את הקייט כשהוא במים עם קיקו? והיא אמרה שהיא חושבת שיהיה לו קשה ושכדאי לי לשוט אליו עם הדינגי.
מעולם לא שטתי בדינגי לבד ובטח לא כשהמנוע למעלה ואין לי מושג איך מורידים אותו למים, ושהיציאה מהאי מלאה בסלעים
בלי לחשוב יותר מדיי העמסתי את נעמי, השארתי את ענבר עם הילדים באי וברני עזרה לי לצאת לכיוון גלעד.
שטתי במהירות שיא עם נעמי למצנח שהלך והתרחק יחד עם הרוח מרחק רב מאיתנו.
לא ראיתי אותם וכבר התחלתי לדאוג.
אחרי כמה דקות של פחד ראיתי שני ראשים קטנים מבצבצים במים כמו שני צבי ים שיצאו מעל פני המים לשאוף אוויר , מנסים להגיע לכיוון האי.
אם היו ממשיכים בקצב ההתקדמות עם הגלשן היו מגיעים אולי בעוד כמה שעות.
גלעד לא האמין למראה עיניו. אשכרה אני כאן, באתי לחלץ אותם. הוא לא האמין שהבנתי שזה מצב חירום ושזה מה שצריך לעשות.
בזכות ברני היה לי את האומץ לקחת את הדינגי לבד ולהגיע אליו. בדרכ פשוט הייתי סומכת עליו שכנראה הוא יסתדר ומשחררת.
קיקו עלה על הסירה וגלעד הצליח להרים את הקייט ולחזור לחוף.
זה היה רגע מרגש שגילתי שאני יכולה להתנהל לבד ומאז אני לא מפחדת לשוט בדינגי כאילו זה הרכב הפרטי שלי בכביש בעיר מולדתי.
שוב נחשפתי לכוח ה"אין ברירה".
המפגש עם אנשים חדשים, כשיש חיבור הוא כל כך מרגש ומיוחד והמפגש הזה הוא כמו מתנה להורים ובעיקר לילדים ואת רוצה לשמור על המתנה הזו כל עוד את יכולה.
זה כל מה שרצינו. אי יפייפה, מים כחולים וצלולים
ואנשים טובים ופתוחים לצחוק איתם ולחלוק את המסע שלנו.
Sailing family 
כתיבת תגובה