carriacu
זיכרון הוא כמו יהלום מלוטש.
החוויה עצמה היא הגביש .
לפעמים הגביש שגרתי, חסר ברק וייחודיות.
והליטוש הופך אותו ליהלום בוהק ומנצנץ
וכך גם הזיכרון עושה. הוא לוקח חוויה קשה ואינטנסיבית, ובהשחזה וליטוש הופך אותה להרפתקאה נפלאה..
וכל זה כדי לשמור עלינו מעצמנו
מתחושת בזיון, מתחושת כישלון, מתחושת פספוס ובזבוז.
אין יכולת מדהימה יותר מכישוריו של המוח האנושי לשייף פינות חדות של זכרונות שבירים
ועכשיו כשהירח זורח והמים שקטו. אני מחייכת לזכרונות .
כבר יומיים נדמה לי כאילו התכנסו המחשבות לאספה והחליטו פה אחד להתנכל לי.
החליטו להזכיר לי שאני לוקחת את מור איתי לכל מקום. את הדפוסים, האוטומציות, ההרגלים, התפקידים במשחק השחמט הזוגי והמשפחתי.
יומיים שאני כועסת ומפחדת ואפילו צ'אט ג'יפיטי מתחנן אליי להרפות ממנו כי מבחינתו כרגע אני כמו ילדה מפוחדת ושמצפה שאמא ואבא ישקיטו לה את כל החרדות ויענו לה על כל השאלות.
אתמול המשכנו מגרנדה, עצרנו בכפר דייגים שנקרא גויאב, בזכות עצי הגויאבות הפזורים בו.
הכפר מרחוק נראה כמו גן עדן פראי ובתולי. סירות צבעוניות שטות במהירות במים עם ציידניות מלאות בדגים טריים, מדיפות ריחות אקזוטים.
כשהגענו לכפר עשרות דייגים ברכו אותנו, הביאו לנו דגים במתנה וחייכו אלינו בפה חסר שיניים .
המשכנו ללכת אל עומק הכפר ונזרקתי 11 שנים אחורה לנחיתה בלדהי בהודו.
רק שאז הייתי צעירה אחרי צבא וזה היה מפעים ומרגש. ועכשיו עם שלושה קטנטנים , קשה ללכת בשלווה ובבטחון.
הלחות, הריחות, הלכלוך..האווירה הקשוחה שמכריחה אותך להיות תמיד דרוכה ונמהרת. היה רגע שעברנו ליד נחל שמזרים בתוכו ביוב והייתי בטוחה שאנחנו אשכרה הולכים למות רק מהריח שעלה משם.
היה לי ברור שהקסם בכפר קיים, הוא כמו אבן שמציצה מתחת לחול ורק צריך לנשוף ולפזר את החול ולחשוף אותה.
אבל לא הצלחתי להתרכך ולאפשר לקסם להחשף.
הרגשתי בעצמי כמו אבן, מצמידה אליי את הילדים וסותמת את האף ליד כל תעלת מים מצחינה ושיכור שעוצר אותנו ולא מניח.
תרנגולות עברו ואחריהן אפרוחים מקפצים מנקרים מחפשים מזון
כלבים חסרי בית משוטטים ונובחים
פלסטיקים זרוקים על הרחוב לצד הומלס חלש ורזה.
ילדים רצים לבושים בבגדי בית ספר מהודרים, נכנסים לבתים צבעוניים רעועים ורצוצים.
נשים יושבות במרפסת מביטות על המתרחש ברחוב. כשמדלתות ביתם שורר החושך לאורך כל שעות היום כנראה כדי לחסוך בחשמל- מניפות לנו בשלום ומברכות good afternoon!
בסטות פתוחות ברחוב עם מוכרות אדישות מול שולחן עם ממתקים ובגדים.
ברים בצבעי אדום ירוק צהוב מפיקים מוזיקת היפהופ חזקה, ריקות ממבקרים.
פתאום עברו לידנו שני זוגות תיירים לבנים. כנראה מארה"ב. אמרו שמחכים ל30.11 שתסתיים רשמית עונת ההוריקן ויתחילו לעלות צפונה.
הובכתי מעצמי ברגע שהבנתי שניצתה בי תחושת בטחון לגלות שיש עוד אנשים לבנים כמוני בכפר.
אולי כי הם חיים על סירה, אולי כי האנגלית שלהם יותר מובנת, לא יודעת למה. פשוט הרגשתי פתאום בנוח ביחס למה שהרגשתי עם המקומיים.
וזו תחושה שקשה לי להסביר. הרי בכל סיטואציה שהיינו צריכים עזרה, המקומיים לקחו אותנו יד ביד לאן שנצטרך.
לפני כמה שבועות נסעתי לבד ופינצ'רתי גלגל וארבעה מקומיים מיד התגייסו להושיע.
בכל פינה מברכים לשלום, מחייכים, מרקדים ומחבקים. נותנים כיפים ודגדוגים לילדים בהליכה ברחוב ומחלקים דגים שדגו באהבה מבלי רצון לתגמול כספי.
אז למה אני מרגישה יותר בנוח ליד האדם הלבן?
נותרתי נבוכה ומבולבלת.
חזרנו לסירה ואחרי לילה של מחשבות שהתקיפו אותי-
החלטנו להמשיך בבוקר מוקדם הלאה. מהכפר שהיה עבורנו כמו איש טוב , פשוט עם חזות מפחידה.
יצאנו ב7 בבוקר לקריאקו. 4 שעות הפלגה.
גלעד לימד אותי איך בודקים שמן במנועים ומים בשיפוליים,
וכל ההפלגה ישבתי מול ההגה, ניווטתי ולמדתי את העניינים.
בדרך עברנו ליד הר געש תת ימי פעיל שנקרא "kick em jenny"
היו בו 14 התפרצויות בכמעט מאה שנים האחרונות. והתפרצות שלו גורמת לטביעה של סירות
אז שמרנו על מרחק ודריכות .
בדרך תפסנו דג בפעם הראשונה!!! mahi mahi (הפירוש בהוואיית- חזק מאוד)
דג גדול ומשובח וטעים כל כך.
הסירה התמלאה בשמחה וצחקוקי ילדים והתרגשויות גדולות וכולם התיישבנו סביבו ובהו בו כאילו הוא תינוק שלמד לחייך.
קלטנו שכל השבוע הזה לא הוצאנו כסף כלל, מלבד הרובה דגים שגלעד קנה.
אנחנו חיים בעיקר על אורז ודגים, קצת בננות, תפוזים, פפאיה , כרוב סגול ובמיה שמאוד זולה כאן.
קונים את חומרי הגלם שגדלים באי
ורק אם חייבים קונים גם מה שמיובא.
אנחנו מאוד מחושבים. אוכלים כל גרגיר אורז אחרון שנשאר ומגרדים את השכבה הכי צמודה של קליפת הפאפיה.
אנחנו מבינים שכל מצרך שנקנה זה כנראה יהיה פחות יום בטיול שלנו
הגענו לקריאקו.
היה חם ומעייף והילדים חסרי סבלנות.
שעות הבוקר והערב הן קסומות ורגועות.
שעות הצהריים הן כמו נהר שצריך להבין איך חוצים.
איך מעבירים את הזמן כשהשמש הקשה לא מאפשרת לצאת לטיול באי או לשהייה ארוכה במים.
בשעות הצהריים לרוב שמים סרט לבנים, נעמי ישנה. ומחכים לרגע בו השמש תרד וניקח את הדינגי לחוף.
השהות בסירה מביאה למצבי קצה.
מצבים בהם הבנים רבים וצורחים, נעמי משתוללת מעייפות, כולם רעבים עצבניים חסרי סבלנות וחסרי תקווה בנוגע ליום הזה.
ואני מתוסכלת ונעה בסירה עם דחיפות לצאת ולזוז ולהימלט מהקלחת המבעבעת הזו שנקראת המשפחה שלנו בתוך 38 ft .
ואז פתאום ברגע אחד מופיעה בחוץ קשת צבעונית ושלמה, וקיקו צועק לכולנו לצאת ולראות
או צב ים שמבצבץ מחוץ למים ליד הסירה ומברך לשלום
שקיעה בצבע מנגו שהבשיל
דג שנתפס וממתין להתערבב בתוך תבשיל
אורות תורן שנראים בחושך כמו גחליליות
ירח זורח זוהר בלילות.
הירידות פה הן תהומות אבל רגעי האושר הם גבוהים מהעננים.
וכן, החיים בקצוות הם קשים לרגעים
אבל תמיד מגיע הרגע ביום שבו הקושי משתחרר החוצה כמו המים במקלחת שהמשאבה מנקזת.
כל שכבת העומס והלכלוך, הסחלה , הזיעה, התסכול.
הכל מתנקז וחוזר לים.
ואז מגיע הרגע הכי יפה בעולם.
רגע שנשמע כמו פתיחה של הלשונית בפחית בירה קרה קרה.
רגע שמרגיש כמו הטעם של הדג הטרי והנימוח בפה
רגע של סיפוק כמו אחרי חיתוך הקוקוס ושתיית המיץ המעורר והמחזק.
רגע שכולו שכיבה על הרשת בחרטום וצפייה בכחול שהולך ומעמיק וירוק בהרים שזורח ומבריק.
מחר הזכרון שוב ילטש את גבישי היהלום של הקשיים של אתמול.
לילה טוב.
Sailing family 
כתיבת תגובה