Grenada

גרנדה

יש את הרגע הזה שאת מפסיקה לספור שבועות לתינוק שלך ומתחילה לדבר בחודשים ואחכ בשנים.

יש את הרגע הזה בסירה שאת מפסיקה לדבר בימים כי את לא זוכרת איזה יום היום והימים הופכים לשבועות והזמן מאבד משמעות.

מלבד יום ראשון שבו את יודעת שהכל סגור אז אם חסר לך משהו כדאי להצטייד לפני.

הירח הכי יפה בעולם

הוא דקיק וביישן, כמעט נעלם. כאילו צויר על דף שחור בפילוט 04 זהוב.

אורות התורן של הסירות מולנו מתנדדדים

כמו כוכבים מרקדים, מברכים , מצחקקים, לכבוד מולדתו.

כל היום הוא ציפייה אחת גדולה לערב.

שקיעה ויין , מוזיקת ג'אז

דמדומים וירח

מסך שחור מנוקד ניצנוצים

הימים אינטנסיבים. עמוסים בזיעה של מאמץ והלחות נקוות בין האיברים כמו שלולית עכורה.

מי הים מלוחים כמו מים רותחים שמחכים לפסטה ומישהו התבלבל ושפך את המלח מהנקבים הרחבים.

רסיסי מי הים המלוחים ניתזים מאכלים את הריפוד

ומעוררים את הלב.

ענבר מבין שאם הוא רוצה להיות אסטרונאוט שיהיה גדול- הוא חייב לדעת חשבון, קריאה וכתיבה.

וזה מאוד לא פשוט כי רמת הריכוז שלו תוך 20 דק צונחת כמו סופלה שוקולד שיצא מהתנור והתקרר.

לאט לאט אנחנו מייצרים הפסקות בין השיעורים. משלבת לו זמני ציור וקפיצה למים וכל מה שצריך כדי שירגיש חווית הצלחה ולא ישנא ללמוד כמו שאני שנאתי.

היום הוא כתב סיפור שנקרא " שודדי הקאריביים" (מקורי)

ועלילת הסיפור היא: תמנון טורף סירה.

כל הספר איורים מטריפים של תמנון ענק קופץ על מפרשים ואנשים נלחמים בחרבות חדות.

והכל הוא כתב בעצמו.

אתמול בטעות פלטתי לגלעד ליד ענבר שקראתי שהשמש קיימת 5 מיליארד שנה

ושבעוד 5 מיליארד שנה חומר הבעירה שקיים בה יגמר והיא תמות.

וענבר שמע שהשמש תמות וראיתי בו את המבט שהיה בי כשהייתי בת 6 כשהפנמתי שההורים שלי מתישהו ימותו.

הוא הסתכל עליי והתחיל לבכות ונזכרתי במור הילדה ברגע הזה של גילוי המוות. איך כל המוטות והקרקע עליהם הושתת עולמי קרסו לתוך עצמם ברגע אחד.

הוא בכה בבעתה ומחה שהוא לא רוצה שהשמש תמות והיא באמת באמת תמות???

וכמובן שהסתכלתי על גלעד וחיכיתי לעזרת חבר.

הילדים עוקבים אחר כל פעולה ומילה שיוצאות מתוכי.

עוקבים, מפנימים ולוחצים save.

מתבוננים איך אני מתנהגת לסירות שלידי, למוכרות בחנות, מצותתים לשיחות שלי עם גלעד.

הם לא שוכחים את המפגש הקשוח ביום שנחתנו, עם האמריקאי שהעליב אותי וגרם לי לבכות ליד המכבסה כשאמר לי שהילדים שלי מרעישים ובלגניסטים ושאני לא מחנכת אותם.

יש לו מזל שאני לא יודעת להתווכח באנגלית בלהט הרגע, אחרת הייתי אומרת לו שהוא פריוולג מנותק ונראה אותו שניה שורד עם שלושה ילדים טיסה טראנס אטלנטית אחרי שנפרדו מכל החיים שהכירו!

והצפייה שלי מהם, ההטפה להפסיק לבקש מסך, להעסיק את עצמם, לשחק ולצייר- בזמן שאני בוהה בטלפון שלי בדיוק באותו הרגע.

אנחנו בשבילם כמו בלון חמצן לצוללן בשקע מריאנה.

הכל הם סופגים, נושמים ומפנימים מאיתנו.

אני וגלעד הם האנשים שיתווכו להם את החיים ויזינו את אינפוזיית המוסר והערכים שלהם.

תחושת האחריות היא גדולה מנשוא

וההבנה היא שאני חייבת להיות הדבר שאני מצפה מהם להיות.

ניצנים של אכזבה פורחים ברגעים שאני לא מצליחה להיות הדבר הזה עבורם.

האמת היא שצריך כל כך לרצות את החיים האלה. צריך לרצות בכל תא בגוף , בכל רקמה שעוטפת כל שריר ועצם להרגיש את הרצון הבוער לחיות חיים שכאלה.

אלו לא חיים שאפשר להתפשר עליהם, או לחלוף על ידם בחיוך מנומס, או סתם להתנסות בהם.

אלו חיים שצריך להשתוקק אליהם, כי רק ההשתוקקות מאפשרת את הקיום שלהם.

לפעמים אני משחקת עם עצמי משחק ברגעי קצה- למשל שהילדים רבים והwater maker שוב לא עובד והידית של המקרר שוב נשברה. ואז אני שואלת את עצמי – את באמת רוצה את זה?

התשובה היא תמיד כן .

האנשים שגרים כאן על סירות לידנו, ויתרו על הכל.

כל החיים שלהם מוחזקים ע"י עוגן קטן בקרקעית ששוקל כנראה פחות מהילד הקטן שלהם.

והעיניים שלהם נראות כמו שתי זריחות. הברק בעיניים שלהם כמעט מסמא ומבלבל כמו מבט ישיר לשמש.

העולם הוא ביתם וביתם הוא העולם. הפחדים שלהם כבר מזמן התמוססו כמו סוכר בתה.

יש בהם זקיפות כזו של מגלי ארצות. שיער שרוף מהשמש , כתפיים רחבות ופס של שיזוף מהמשקפיים ברקה של העין.

וכל זה בזמן שהחיים שלהם לא פשוטים בכלל. מלאים במאמץ ויזע. אבל הכל נעשה ממושב הקברניט. ממושב הבוחר.

אתמול ישבתי לשיחה עם ג'ורג' שכבר 17 שנה מטייל בעולם עם הסירה שלו.

אין מפרץ שלא הפריץ, אין שקיעה וזריחה שהחמיץ.

הוא הראה לי את הספר שכתב וסיפר שמתגעגע בעיקר לתאילנד.

הספר היה מלא בתמונות שלו דג דגים, צולל עם צבי ים ושותה בירות במרינות.

קינאתי בו על האומץ שלו להפוך את החיים למסע של תגליות. למסלול אל אמת פנימית.

שאלתי אותו איך זה מרגיש לו שאני מישראל. הוא הביט בי במבט מופתע ומבודח ושאל " למה את חושבת שזה משנה לי?" הובכתי מעצמי. למה בכלל הבאתי את המורכבות הזו לשיחה הטהורה והנקייה שלנו?

לאף אחד כאן לא משנה אם אתה יהודי או מוסלמי או חובב שלדים או חתולים.

משנה להם שלא תזרוק פלסטיק לים כי זה יכול להרוג צב ים או לוויתן.

אגב לזרוק דברים! לזרוק זבל באי עולה כמעט 7 ש"ח לשקית!

השעה 20:10 , כולם ישנים כבר בחדריהם.

התודעה מתחילה להתכנס ולהחשיך כמו העננים הצפופים שמכסים את הירח.

את השיחות הטובות ביותר מנהל האדם עם עצמו

הן פטורות מאי הבנות.

האנגלית שלי רחוקה מלהיות "מנין האנגלית שלך" למרות שבשיחות אישיות אני זורמת וצוללת בהנאה ובחופשיות.

מגבלת השפה גורמת לי לשתוק הרבה. מעולם לא הייתי אדם ששותק למרות שכל חיי רציתי ללמוד את רזי השתיקה. אבל הצורך ההשרדותי שלי למלא את החלל במילים גבר על רצוני לשתוק.

מילים תמיד היו בשבילי כמו קישוטים גרנדיוזים על קיר חלק ונקי

או כמו עוד בירה שניה ולא נחוצה בלילה היפה הזה.

מילים מילים מילים. כל כך הרבה טקסט מלאה ומיותר.

כאן אני שותקת הרבה. ומגלה שלשתיקות חברתיות יש מרקמים מגוונים

והמרקמים האלה מוסרים הרבה מידע.

מגלה כמה חופש יש בתוך השקט הזה.

השפת אם שלך נועצת אותך בתוכה מהרגע שנולדת לתוכה. רק השפה יכולה לגרום לך להשתייך למקום, שלא תלכי בו לאיבוד. היא מצע מזין. היא כרית רכה. היא מתגלגלת וגולשת ומתמוססת בשפתיים בנועם וללא מאמץ.

כאן אני פטורה משייכות. פטורה מטריטוריית השפה.

כאן אני נתקעת. הולכת לאיבוד, מגמגמת. מהססת. מתלבטת. שותקת… ופתאום מגלה מה באמת יש לי לומר.

לילה טוב