השעה 19:51, יום חמישי, גלעד יושב על החרטום עם בירה וצופה בכוכבים
כמעט התפתתי להצטרף אליו אבל הראש כואב והיום היה עמוס וגדוש.
אנחנו כבר כמה ימים במפרץ של la phere blue
נוח כאן, אנחנו ליד המרינה שיש בה בריכה וכל הילדים מגיעים אחר הצהריים
יש שם מרקט קטן, מכבסה וחנות ציוד לסירות שמאוד חיונית לגלעד כרגע.
אפשר לומר שמיציתי את השהייה כאן ומאוד בא לי להפליג הלאה.
מחכים שהחברים ההולנדים שלנו יסיימו את התיקונים וכמובן גם אנחנו נסיים ואז נמשיך יחד איתם לגרנדינים.
אנחנו מנסים להסביר לילדים שכבר אי אפשר לפתוח את המקרר ולאכול מה שרוצים בכל רגע נתון.
יש כמות אוכל מוגבלת שצריכה להחזיק לנו בערך לשבועיים.
הפירות והירקות מאוד יקרים באי כי הכל מיובא , לכן צריך לשנות הרגלים ובעיקר לאכול את ארוחת הצהריים שהוגשה ולשבוע ממנה , ולא כמו שענבר רגיל , לקחת ביס, למצות את העניין, ולעבור לבננות ותפוחים.
הרגלי חיינו השתנו באופן ניכר . הילדים שומעים הרבה מילים כמו – אי אפשר, עכשיו צריך , אין ברירה, אסור , מסוכן ואת זה לא עושים!
הגבולות המגודרים חשובים בשדה כל כך פראי ורחב.
אני כל הזמן דואגת להזכיר להם כמה אני גאה בהם וכמה הם גדולים ואחראיים.
היום למשל, גלעד היה צריך לעלות עד ראש התורן כדי להחליף את החבל של המפרש הראשי ולהתקין בקצה נורה שהתקלקלה.
נעמי ישנה, ענבר צייר וקיקו היה חסר מעש
קראתי לקיקו להיות איתנו בחוץ ושיעזור לי להרים את אבא לשמיים.
בינתיים נעלתי את הדלת של הסירה שלא יהיה מצב שבטעות נעמי מתעוררת ועולה למעלה ומחפשת אותנו, למרות שהיא מפחדת ולא מתקרבת לשם בלעדינו, עדיין אנחנו תמיד נועלים את הדלת זכוכית של הסירה כשאנחנו בחוץ והילדים בפנים.
גלעד ואני יצאנו למשימה של בערך 40 דק.
הכל היה תלוי בי. אם גלעד יעלה בהצלחה לקצה התורן או יפול וישבור שוב חוליות- זה היה בידיים שלי
במשך עשר דק בשמש היוקדת הסביר לי מה אני צריכה לעשות בשביל שהוא לא ימות.
הוא מסביר לי בשלווה איך להכניס את הידית לגלגלת ולהתחיל לגלגל את החבל , עד שיעלה לגובה 19 מטר (!!) יבצע שם כמה עבודות ואז בהדרגה אצטרך לשחרר את החבל ולהוריד אותו למטה .
בינתיים אמרתי לענבר שאם נעמי מתעוררת, לא משנה מה הוא לא יוצא איתה החוצה, אפילו אם היא צורחת הוא נשאר איתה בפנים.
אחרי 20 דק בערך שאני מגלגלת ומגלגלת אותו למעלה ותוך כדי הדופק שלי מתגלגל ומתגלגל למעלה והמבט שלי לא מעז להביט בו- גלעד מגיע ואומר לי להמתין.
כמובן שבדרך העניינים מסתבכים וגלעד מטפל ולא נרחיב על זה כאן כי אולי הסבתות יקראו את זה.
בכל אופן כשגלעד בראש התורן נעמי מתעוררת בצרחות.
הילדה החכמה הזו תמיד מרגישה כשמשהו קורה, בעיקר כשאבא שלה 20 מטר מעלה סירה שאמא שלה בטוח לא יודעת להשיט במידה ולאבא יקרה משהו.
ענבי קרא לי וקיקו רץ לתוך הסירה ואמר שהוא יטפל בה.
בינתיים נשארתי ליד התורן עד שיסיים את העבודה והתחלתי להוריד אותו למטה באמצעות שחרור החבל בהדרגה ובאיטיות כי אם החבל משתחרר מהר הוא פשוט נופל.
המשימה הושלמה, גלעד ירד אלינו מחוייך ושבע רצון
ואני רצתי לנעמי
כשנכנסתי לסירה ענבר המשיך במלאכת הציור ואמר לי ״אמא אל תדאגי, קיקו מטפל בנעמי״.
ירדתי למטה לקבינה וראיתי אותו יושב ומקריא לה סיפור ומחקה את הקול של אבא . כל מילה שלו מלבה את נעמי שמתגלגלת מצחוק ברחבי המיטה.
כשקלט אותי אמר לי ״אמא תראי, הרגעתי את נעמי, נכון שאני מדהים?״
עליתי למעלה ושכחתי מהמקרה הזה. מרוב שנערם לי בהרמות אירועי היום.
רק עכשיו כשאני כותבת אני נזכרת ברגע המיוחד הזה.
רגע שמתאר את כוחו של הכורח.
האין ברירה הוא הכח הכי חזק ביקום. אין ברירה.
היינו בפעם הראשונה בסיטואציה מסוכנת, ולא הייתה לנו פניות לילדים שלנו. ובדיוק מהרגעים האלו חששתי- שיהיה קרייסס בשתי החזיתות
והנה, ילד בן 3 קולט את ההורים שלו ברגע שכולו ״אין ברירה״ אחד גדול, ומחליט לקחת את התפקיד היחיד שנשאר שלו.
Sailing family 
כתיבת תגובה