Grenada

אתמול לא כתבתי, חזרנו מאוחר מבית חב"ד אחרי ארוחת שישי ורציתי לצאת לצפות בכוכבים

בית חב"ד ממש עוגן בשבילנו בתקופה הזו. התאהבנו במשפחת רוזמרין שמפעילה את המרכז . אוכל טעים, חלות חמות ומנחמות, ארבעה ילדים מתוקים שרק משוועים לפגוש ילדים חדשים.

בכללי כולם פה מסתכלים על משפחות עם ילדים קטנים כמו על איזו מניה בטוחה או עסקת נדל"ן שתסדר להם את החיים.

כי ילדים של משפחות אחרות + פנאי ועיסוק לילדהם + לימוד מיומנות של תקשורת וחיברות = שקט נפשי להורים.

ברוך הרב וחיה אשתו כל כך פתוחים ומיוחדים , אנשים שראו עולם, ראו כבר הכל שמעו הכל, מאוד קשה להפתיע אותם בסיפור חדש.

הפלגנו למפרץ שלהם במיוחד על אף שלא תכננו להעביר שם את הלילה. מצאנו את עצמנו יורדים בלילה עם הדינגי מהסירה ושטים לחוף.

זוג הורים עם שלושה קטנטנים, בלילה, בגלים של אוקינוס עם סירת גומי קטנטנה

ואין בי פחד . זה ממש מרגיש כמו לקפוץ לרגע עם הרכב מכרם מהר"ל למטה לדור אלון . עד כדי כך זה הרגיש טבעי .

כשהגענו לשם , לבושים ומהודרים בשמלות ובג׳ינסים, שמחנו לספר על כל הדרך שעברנו, על המפרשים שהפרשנו, על המפרצים שחצינו, על העוגן שהרמנו והורדנו.. והכל רק בשביל לאכול איתם ארוחת שישי.

היה מרגש ועוצמתי עם ניחוחות של בית.

היום בבוקר הפלגנו בחזרה לla phere blue

מפרץ שמאוד כייף ונוח להיות בו עם הילדים.

על החוף יש מסעדה ובריכה וכל החברים שפגשנו עד כה , נמצאים שם.

הילדים צריכים חברים. אני מבינה את זה מהר. ואם היה בי חלום לעשות את הדבר הזה כל חיי, אצטרך להבין איך עושות את זה המשפחות עם הילדים.

ענבר צמא ללמוד אנגלית, להשתלב. היום הוא פגש את נורה ופין , החברים ההולנדים החדשים שלו. הוא ראה אותם מתרוצצים ליד הבריכה וביקש ממני לעזור לו להשתלב. נגשתי לנורה ובקשתי ממנה לשתף את ענבר ושהוא קצת מתבייש כי הוא לא מבין את השפה. נורה התרגשה ושמחה להזמין אותו למשחק שלהם. ( היא מזכירה לי את אלמה וזה גורם לי להתאהב בה) מפה לשם מצאתי את עצמי משחקת תופסת עם ילדים בני 8,6,5,3 כשנעמי על הידיים שלי. הזעתי וצחקתי כמו ילדה.

ענבי היה בעננים. הוא רץ שם על הדשא כמו טרזן קטן , בהתחלה עם חיוך מבוייש שלאט לאט גדל והפך להיות זורח כמו ירח באמצע החודש

הרגשתי שעשיתי משהו משמעותי בשבילו ושהוא יזכור לי את זה

אני תמיד רוצה לזרוק אותו למים. אבל כאן, עם ילדים הולנדים באיי הקריביים, המים האלה עמוקים מדיי והייתי חייבת לשחות איתו כדי שירגיש בטחון.

אחכ הלכנו עם נורה ופין לטיול על הרציף , ענבי למד להגיד באנגלית "סרטנים", "כוכב ים" "קן ציפורים", "בוא תראה יש כאן סוס ים"

מי היה מאמין שאלו יהיו המילים הראשונות באנגלית של הבן שלי.

הסקרנות שלו ללמוד כל כך מרגשת אותי.

בכל בוקר אנחנו יושבים בחוץ ולומדים מחוברת כיתה א. הוא כבר יודע לכתוב לא מעט מילים, לקרוא ולחשב.

ענבר הוא כמו סחלב שצריך לדעת מתי ואיך וכמה להשקות ואיפה להניח

ואז הוא הפרח היפה בעולם.

בסירה מאחורי אמריקאי שומע בוב מארלי ומדבר בטלפון בלהט. אמריקאים זה כוכב אחר מפלנטה שלא מוכרת לי.

יש לי הרבה מחשבות על החושך. על זיהום אור, על מיליוני הכוכבים שאני מצפה להם בכל ערב

אני אוהבת לשבת בחרטום ולבהות בשמיים. שלשום מצאתי את עצמי שעתיים על החרטום בוהה מסוממת מהסירות שזוהרות בחושך והזמן נזל כמו בציור של דאלי והרגשתי את עצמי מתמזגת עם הקצב של הגלים ועם האורות העדינים של האי שמולי.

אני גרה בבית על המים. אני לא מאמינה שאני הבחורה הזו. אני לא מאמינה. היום בשקיעה השמיים נצבעו ורוד והלכתי על הרציף והרגשתי שהמבט הפנימי שלי עליי יוצא מתוכי החוצה ומביט באישה שאני רוצה להיות, מתהלכת יחפה עם כפות רגליים מחוספסות וחוליות וילדים בלונדינים שחומים מתרוצצים ומחפשים סרטנים ופשוט לא האמנתי שהאישה הזו היא אני עכשיו.

אני רוצה לחיות כל חיי ככה קרובה לטבע. ממש בתוך הטבע. לשמוע את רחשי האדוות המים ואת הפחפוחים שמתפחפחים מתזוזות הסירה.

רוצה לקום כל בוקר ולשכב על הרשת בחרטום ולצפות בשמש עולה חצי ערה חצי ישנה חצי לא מאמינה שכל הדבר הזה קורה.

יש לי בית על המים. זה אמיתי.

הים שוטף ממני את כל העומסים, הוא מקרצף ממני את המחשבות מסוג לאן וכמה ולמה ואולי עוד קצת.

הים תובע נוכחות , הוא דורש את זה בכל עוצמתו ואין לך ברירה אלא להקשיב לו.

כי מה שיקרה מחר , כל כך לא רלוונטי ולא קשור לרגע הזה. זה פתאום מצחיק אפילו לחשוב על הדברים שהטרידו אותי לפני חודש . אל מול הכחול הזה, והשמיים זרועי הכוכבים- אותם דברים שהטרידו אותי הופכים להיות כמו גריר חול קטן שנעלם לו במרחבי הזמן.

וכמו הרגע הזה שאני מרוממת ומאושרת מלאה, יש רגעים שאני קופצת למים מתסכול ושיגעון.

כשהילדים בוכים בסימפוניה צורמת. כשגלעד לא מסיים להתקין את ה water maker כבר חמישה ימים והוא מסתגר שעות בקבינה בניסיון להבין את הבעיה, כשקטן לי וצפוף לי ולוקח 5 דק כל פעם להפעיל את הכיריים והשירותים לא עובדים והסירה בגודל של צדפה והמקרר לא מקרר וכל דבר שיכול להתקלקל פשוט מתקלקל כי כמו שאומרים " להיות יאכטונר זה לתקן את הסירה במקומות אקזוטיים". וואו כמה שאני מתחברת למשפט הזה. כל הזמן הכל מתקלקל וכל הזמן גלעד מתקן.

וגלעד מואר ומאושר לא ראיתי אותו כך בחיי. כל מה שהוא צריך זה ים, ודברים שיתקלקלו ושהוא יתקן אותם. ואם אפשר שהתיקון לא יתוקן מהר כדי שיוכל להתעסק ולהתבחבש במשימה. זה הכל. זה הלחם והחמאה שלו.

החיוך לא יורד לו מהפרצוף. כזה ילד חופש אין מילים.

אסור לי לוותר על הספורט, זה הלבנים לבניין שלי והממברנה של התא שלי.

יש אנשים שחייבים 8 שעות שינה, יש אנשים שחייבים מנת בשר ביום, אני חייבת תנועה כל יום ושתהיה שורפת ומלווה בטיפטופי זיעה. אחרת אני נהיית משוגעת ועדיף לא להתקרב אליי. וגלעד כמובן מודע לפתולוגיה והכי אני אוהבת שהוא מזהה את הסמפטומים וכבר מקדים תרופה למכה בהמלצה חמה: " בייבי נראה לי שתלכי לשחות אני אסתדר פה…"

עוד דבר קטן שבא לי לכתוב עליו-

יש את הרגע המיוחד הזה שהסירה נכנסת למפרץ שיש בו סירות עוגנות.

וואווווו איזה רגע זה.

הסירה נכנסת לאט, על קצות הבהונות, חוקרת סוקרת סורקת ולומדת.

בענווה ובצניעות של תלמידה, מכבדת את הגבולות של הסירות העוגנות.

קצת כמו לעבור למושב חדש ולהכנס למעגל חברתי חזק שקיים שנים.

יש את הגבול הדק הזה , את המרחק הנכון הזה שאת צריכה לקחת בין הסירות

מצד אחד , את לא רוצה להתקרב מדיי כדי לא לעלות על העוגן של הסירה השכנה וכמובן לא לפגוע בה במידה ויהיו רוחות חזקות שיסחפו את הסירה

אבל מצד שני, הסירות שלידך חשובות להיכרות שלך עם מצבך. האם את במרכז? האם את נסחפת? האם את בגבול סכנה? האם את במקום בטוח?

ברגע שאת עוגנת את מביטה בכל הסירות שסביבך ולומדת לפי סימנים את מקומך.וכל עוד את עוגנת לידן, את רוצה לשמור על מקומך. הן תמיד יסמנו לך האם את במרכז או שנזרקת לקצוות.

בדיוק כמו עם חברות לא?

ושוב אני מגלה שהכל זה סיפור של גבולות. להבין את המרחק הנכון בכל רגע, מסירות ואנשים. לאהוב ולכבד את המרחקים השונים.

לילה טוב