Grenada

כבר שבוע וחצי על האי, ואני מזהה פה פוטנציאל התאהבות רציני.

אני מזהה את העיניים הצוחקות, החיוך הביישני, החוכמה החבויה והגלויה.. כל יום עוד דייט עם האי הזה ואני מבינה שזה הולך למקום רציני.

ישבתי עכשיו שעה שלמה בחרטום . לבד. עם בירה ביד. פשוט בהיתי בשמיים זרועי כוכבים.

והנה כוכב נופל

וזה אמיתי כל מה שקורה פה.

ופתאום עולות מחשבות מהעומסים שהבאנו במזוודה מהארץ.

ואז עלתה לי עוד מחשבה. מור, את לא חייבת כלום יותר לאף אחד. את חופשייה. את חופשייה את מבינה?

את לא האישה שהיית. האישה שהיית מתה בשדה התעופה ב22.9.25

נשארו אדוות שלה

נולדה כאן בגרנדה, על הסירה הזו אישה אחרת.

אישה שלא מעניין אותה לרצות את כולם יותר

מענין אותה לראות שמיים זרועי כוכבים, חול לבן, צבי ים, ארוחת בוקר בזריחה, יין לבן בשקיעה על החרטום, מעניין אותה לכתוב יומן מסע שהמילים בו מנגנות חופש ופשטות.

היום ביליתי את כל אחר הצהריים עם מרגריטה מהולנד ושני ילדייה פין ונורה.

האנגלית של שתינו רחוקה מלהיות מושלמת. אבל היה לנו חיבור

לא הפסקנו לצחוק משטויות, התקרבנו, התחברנו, פתחנו את הלב.

הרגשתי שהשפה לא מהווה שום מחסום בנינו, להיפך, מגבלת השפה הייתה כמו איזו דמות קומית שגרמה לנו לצחוק.

גלעד היה בסידורים כל היום, משהו במים של הסירה לא עובד והוא היה צריך לקנות חלקים גם לווטר מייקר וגם קניות בסופר.

ואני בילתי עם הילדים בבריכה.

הקינוח של היום היה הישיבה בחרטום עם הבירה, כשעיני נעוצות באי הפרטי שמולי, מסתבר שאיזה יהודי עשיר (מה נסגר עם היהודים??) קנה אותו ואי אפשר להסביר במילים מה קורה שם.

הזמן רץ ואני בוהה בחושך ובאורות ובכוכבים ולא רוצה לחזור פנימה כי מרגישה שמשהו חזק ואיכותי מתבשל בתנור שבתוכי

והטלפון לא לידי ואין ספר ושום דבר לברוח אליו

אני עם המחשבות שלי

ופתאום מגיעה מחשבה מעמיסה ואני מקרצפת אותה כמו שמקרצפים את הכלי אוכל במים של הים ואז עושים עוד שטיף במים מתוקים שבסירה

ובפעם הראשונה שאני מרגישה בחיים שאני חופשייה. לא כי אני לא עובדת או חסרת לוז או לא יודעת מה

אני חופשייה כי אני בוחרת כל פסע בחיים שלי כרגע. אם לא טוב אני ממשיכה, אם מדהים אני נשארת.

החיים פה בסירה גדושים משימות והאמהות מבטיחה לך שתמיד תהיי כבולה בלבך לגורים שלך

אבל את החופש לבחור את הצעד הבא שלך בכל רגע… אי אפשר להסביר

תודה על הרגע הזה

לילה טוב