מחשבות על הגשם
כבר יומיים שהגשם מתיז ונוקש באוקיאנוס מליוני מחטים זוהרות
אנחנו מזיעים, קופצים לים להתרענן, הזיעה שלנו מתמזגת עם הים שמתאדה והופך לענן סמיך וכבד שממטיר עלינו את הנוזלים הממוחזרים שלנו.
אנחנו מפנימים את עולמם של כרישים ולוויתנים וצבי ים לתוך גופנו כשאנו שותים מי גשם או אוכלים ירקות שהגשם השקה
הטיפה המלוחה הופכת לטיפה מתוקה וכל החיים עלי אדמות חולקים טיפת מים גדולה אחת שמתגלגלת במחזור המים של העולם.
אילו הענן היה חושב כמו בני אדם, הוא היה רואה בהפיכתו לגשם- מוות.
אילו האוקיאנוס היה חושב כמו בני אדם הוא היה רואה בהתאדותו והתעבותו לכדי ענן – סופיות וחדלון.
בעודי שוחה בים בזמן שהגשם נוקש, מנסה לדמיין את גופי כמו חיי הענן
מנסה לדמיין גפרור ששורף פיסת נייר שלעולם לא תהפוך לשום דבר.
אותה פיסת נייר תהפוך לעשן שעולה לרקיע ומתמזג עם הענן ויורדת בגשמים להשקות את העץ באמזונס שנכרת והופך להיות פיסת נייר.
האם המחשבות הללו מקלות על חרדת המוות שלי? אולי קצת.
עוד אצטרך להעמיק בהן. לתרגל אותן. להפוך אותן להבנה של הלב ולא רק של השכל.
הלילה הרוח השתוללה במפרץ שלנו. הסתכלתי מהחלון הקטן של חדרי וראיתי טיפות כבדות צונחות קשוחות קורסות בהתמדה על האוקיאנוס המכיל.
שאלתי את גלעד אם הוא מפחד וכמובן אמר שאין ממה, ושוב נכנסנו למשחק השחמט הזוגי שלנו שבו המהלכים ידועים מראש . אני מפחדת- הוא לא מפחד- אני מנסה לשכנע אותו שצריך להתחיל לפחד.
אבל פתאום קרה משהו מעניין. קלטתי שהאוטומט שלי אומר לי לפחד. אבל אני לא מפחדת. ולא כי גלעד אמר שאין מה לפחד.. הלב שלי באמת שקט ולא מרגיש שמשהו יכול לקרות.
הבנתי שאני פשוט סומכת על העוגן שלנו שמחזיק את החיים שלנו כרגע. סומכת על הסירות שסביבנו שנשארו ולא ברחו להסתתר. סומכת על הסירה שלנו שבנויה לעמוד באתגרים שהחיים יזמנו לה. סומכת עלי ועל גלעד שברגע שנרגיש שסכנה מתקרבת, זה יהיה ברור ולא יהיה לנו צוהר להתלבטות או תהייה.
אז הלכנו לישון בשלווה. לא התעוררתי כל הלילה.
ב6 בבוקר עליתי למעלה סקרנית לגלות את העקבות שהגשם הותיר.
כמו אורח שהעביר איתנו את הלילה, מנסה להבין אם עוד נשאר הריח שלו, הצבעים שלו על המים, העננים ששלחו אותו..
תמיד השקט אחרי הגשם הוא השקט הכי יפה בעולם.
ומהבוקר מתנגן בי משפט
צריך להמיר את החרדה לחידה
צריך להמיר את החרדה לחידה
אות אחת קטנטנה מפרידה בין השתיים. חרדה וחידה. מפרידה בין כלא וחופש.
בין סורגים צפופים או חלונות לזריחה
בין שלשלאות ברזל או חוטים של זהב.
אות אחת קטנטנה.
וכל פעם כשהחרדה תעלה, וכפי שאני מכירה אותה היא יודעת לזהות אותי ברגע חלש ומעורער, אני אזכיר לעצמי שיש בכוחי לשנות. יש בכוחי להמיר. להתמיר.
הרגשתי פתאום כאילו קבלתי מפתח לדלת סורגים ששנים אני מביטה דרכה על העולם. ואולי בקרוב ממש אצליח לפתוח לצאת.
בינתיים הידיעה שהמפתח בידי היא עולם ומלואו.
Sailing family 
כתיבת תגובה