Grenada

מנסה לתאר כמה טוב לי ברגע זה

כל היום מתנגן בי השיר של ערן צור

״יש לנו אהבה… היית מאמינה? אחרי.. אחרי כל המדבר הזה… איזו נחמה״

ועכשיו אנחנו בקריבים. במפרץ מהמם והשקיעה סגולה

אני מופתעת מכמה אני מרגישה בבית. חיה בבית צף על המים בלי קירות ומנעולים. בלי רגע אחד בו האדמה יציבה וקבועה. למעשה בלי אדמה כלל. אבל מרגישה בבית.

מרגישה שאפשר להתרווח, להוריד את תרמיל העומסים, לנקות את דוק הדריכות. אני פשוט מרגישה כמו ילדה שחזרה לבית ההורים

לפני שעה נכנסו למפרץ חדש

וגילינו הרגע שהסירה שלנו הרימה את העוגן לסירה אחרת בזמן עגינה. פתאום קלטנו שאנחנו כל כך קרובים, וכשניסינו להתרחק גררנו אותה אחרינו!

גלעד , אני וענבר כמו צוות מיומן התגייסנו למשימה בהרמוניה של תזמורת

גלעד קפץ , אני הרמתי עוגן, אני קפצתי לים כדי לשחות לסירה השניה, גלעד קשר את העוגן שלהם לשלנו וכך שחרר את השרשראות, וכל זה בזמן שענבר משגיח ומרגיע את נעמי שנלחצה מהתגובה שלנו.

זה היה רגע דרמתי. אבל לא ממש נלחצתי. איכשהו אני באמת מאמינה שגלעד תמיד ידע מה לעשות ויציל את המצב.

התיישבנו שוב בחוץ עם פופקורן ורום. הלילה התחיל להעמיק והעננים הסתדרו שורות אפורות כמו ממחברת שמחכה לטקסט.

שעות הערב הן הקינוח של ארוחת היום שלא תמיד קל ללעוס ולעכל

במהלך היום חם ולח. וב10 בבוקר כבר מפציע ניצן של רצון לשנץ אחרי 5 שעות עירות .

יש רגעים שכל מה שבא לך זה ללחוץ על השלטר של עצמך ולנזול כמו שיכור על רחובות הלילה. אבל את לא יכולה! כי תמיד יש סביבך שלושה קטנטנים עירומים בסכנת נפילה למים.

ופתאום יש רגע של חסד. מאורי נרדם, נעמי רגועה ושמחה, ענבר רואה סרט , ואפשר לברך ולקדש את היום הזה עם בירה וחיוך מסופק.

גלעד אמר שמי שלא מתמלא ומעריך מספיק את השקיעות והזריחות, אין לו מה לחפש כאן.

אני מנסה לחזור אחר מילותיו היפות

הוא אמר – מי שלא נהנה מהדברים הפשוטים. אבל בעצם אלו דברים לא פשוטים, או שעצם הפשטות שלהם מורכבת . מי שמגיע עד הקריביים בשביל לצפות בשקיעה מסירה , מחפש איזושהי פשטות מורכבת.

אכן עברנו מסע מפרך כדי להגיע לרגע הזה בדיוק עכשיו.. רגע בו אנחנו חווים פשטות מורכבת.

אני חווה את הילדים בכל גווניהם . לומדת זוויות, הבעות, מרקמים וריחות חדשים

מזהה את הרגע שענבר מרים את גבה ימין כשהוא סקרן לגבי משהו שאמרתי, או מתבייש מחבר חדש שהכיר על הרציף.

מזהה את הרגע בו תכף קיקו יעבור מבכי תמרורים – לצחוק שמרקיד את כל הגוף, זה קורה לו במהירות של כספית.

אני חווה את נעמי מבראשית, ומחזיקה איתה ובשבילה את רצף הזמן.

הולכת איתה יד ביד ובכל יום לומדת איתה עוד מילה, עוד צליל, עוד פיצ׳ר חדש למערכת שלה.

קולטת כאן כמה זה מטורף להיות כך צמודה אליה 24 שעות ביממה.

בחיים אחרים כבר הייתי שולחת אותה לגן מ7:30 עד 16:30. פוגשת אותה לשלוש שעות בערב ועוד עובדת ככ קשה בשביל לממן את הדבר הזה.

אני לא פוסקת אם זה טוב או רע. עם הבנים לא יכולתי אחרת. לא הייתי במקום בו אוכל להיות איתם בבית במקום לשלוח לגן. היה לי טוב שתהיה שם דמות אחרת שתתווך להם את העולם במקומי, או בנוסף.

התמזל מזלי וזו הייתה גליה. היא באמת אשת חינוך וסמכתי עליה יותר מעל עצמי. ובכללי, הייתי בנטייה לסמןך על דמויות הסמכות של ילדי יותר מאשר על עצמי. כי העצמי שלי היה מעורער וחסר בטחון ומלא בהשוואות וחרדות ותמיד הבטתי בהם מבעד לקרום עדין או גס של חרדה

מבעד לוילון של כל הדברים הגרועים שאי פעם יכולים לקרות להם. היה לי קל לדעת שיש שם דמות אובייקטיבית שתגיד לי אם משהו לא בסדר מתרחש.

ועכשיו אנחנו כאן ביחד. בקצוות הימים ובבטן הגדושה שלהם.

ויש רגעים מתסכלים, בהם כולם בוכים ועייפים ורעבים ומזיעים. אבל הקושי מצטמצם לנוכח המחשבה שאנחנו בחרנו באותם רגעים. אנחנו בחרנו בדרך חדשה.

אני מרגישה כמו דמות בסיפור שבחרה את העלילה שלה.

ואם לא אמשיך להרגיש כך אז אשנה את העלילה

ורוצה ללמד את הילדים שהעולם הוא רחבת ריקודים, מגרש משחקים, ובא לי שיהיו בתוך המגרש ממש, לא ביציע.

החיים שלנו בכרם מהרל טובים ומלאים. הקהילה שלנו מדהימה ומחבקת. השכנים שלנו הפכו למשפחה

הסטודיו, הטבע, החברים, הכל מרגיש מדויק במקומו

אבל לפני שנה באוגוסט היינו ביוון בסירה והבנו שככה אנחנו רוצים לחיות

רוצה להרחיב את הגבולות שלי, להוריד את הכובעים הבלויים והמרופטים שלי, לשנות את הפלייליסט, להחליף תפקיד בשח-מט. להתחדש, לנוע, לזוז להפליג

וכמה טוב שיש לי פרטנר אמיץ שרוצה את זה לא פחות ממני. ושאף אחד מאיתנו לא מרגיש תחושת אחריות על השניה. הכל מרגיש כמו בחירה מלאה. והבחירה הופכת את הכל לפשוט יותר.

לאט לאט אנחנו מבינים ולומדים איך לחיות בתוך המרחב המצומצם הזה

איך לתת את הספייס כשצריך , איך לתחזק את המבנה הזה שהוא אנחנו.

אנחנו לא יודעים כלום . מה שכן יודעים זה שיש לנו אהבה

ואומץ

ובחירה

וזה הכל.