Sailing family

מנסה להסביר לעולם שלא חי בסירות, מה קורה ברגע שבו ילדים פוגשים ילדים מסירה אחרת.

ילדים שחיים על סירות הם כמו ציפורים חופשיות בעונת הנדידה, יש להם שפות שונות, צבעים שונים, גילאים, זנים, וניגונים שונים.

ברגע המפגש הם לא צריכים זמן הסתגלות

שתי להקות זרות לחלוטין מתמזגות לכדור אחד ענק שמסתנכרן לפי תנועת הכנפיים 

לפי כיוון הנדידה.

ממציאים שפה חדשה

סוג של שפת ציפורי ילדים

שפה שחוצה שמיים ורודים

ואוקיינוסים רחבים.

לפני שבועיים קיקו חגג יום הולדת 4

בזמן שחתכנו את העוגה , קלטנו ארבעה ראשים בלונדינים מתרוצצים על הסיפון של קטמרן שמגיעה למרינה מהים הפתוח

מתכוננים לעגון ממש לידנו ברציף

הם היו כמו איזה בקבוק שנסחף ונשטף אל חופנו המבודד , שבתוכו מגולגל מכתב עם המסר הכי חשוב ויפה בעולם.

לין ורומן ההורים, קשרו את הסירה לרציף

ועוד לפני שהספקנו להחליף מילה, כבר נחתכה לה עוגת שוקולד קצפת עם אוכמניות לארבע היפיפיות שהתיישבו איתנו במעגל על הרציף.

אגט בת 9, אליס 6, מיה 5 ותלמה שנתיים.

ציירנו לקיקו לבבות על הרציף עם גירים שהביאו מהסירה

החלפנו בובות , מרחנו לק ויצאנו לבלות את הבוקר בבריכה של המרינה.

בערב, עברנו יחד איתם ועם עוד סירה של חברים שלהם, לעגון במפרץ ממול כדי להמנע מהתשלום למרינה ולהתבודד לנו ביחד, בשקט, בתוך הטבע הכחול.

הבנות באו לישון אצלנו בסירה

כשרומן, האבא, הקפיץ אותן עם הדינגי אלינו מצוידות בתיקים עם בובות והפתעות , הוא זרק לעברנו לפני שהסתובב ״רגע, שכחתי לשאול איך קוראים לכם?״

בלילה ישבתי עם גלעד על הסיפון וצחקנו על אותה סיטואציה מדהימה שבה בלגי מקפיץ את הילדות שלו לישון אצל אנשים מישראל שבקושי החליפו איתו מילה.

אנחנו שתי משפחות שגרות על סירה. וחולקות משהו משותף בנינו שזר לא יבין. מבחינתנו זה מספיק. לא צריכים מידע נוסף.

מאותו רגע, הבנות ישנו אצלנו כמעט כל לילה עד לרגע שנפרדנו.

לילה אחד אגט ואליס התקשו להרדם 

התיישבתי לידן במיטה בחושך 

הירח היה מלא ועגול וזרח מתוך החלון של התקרה בחדר הקטן

התחלתי לשיר להן שירים שקטים

שרתי כמעט בלחש את שיר למעלות, המשכתי ב״שלום עליכם״ ו״מי האיש אשר חפץ חיים״

ועוד קצת שירים רגועים באנגלית וספרדית .

באיזשהו שלב נסחפתי עם השירים, חשבתי שכבר נרדמו

ופתאום שמעתי את אגט לוחשת לי

Mor, sing us again the first song, the one that sounds like a prayer.

אגט חיה בבלגיה. היא מדברת הולנדית, צרפתית, ספרדית ואנגלית.

ומכל השירים ששרתי באותו הלילה , היא בקשה את שיר למעלות. 

מבלי לדעת שמדובר בתפילה של דוד המלך לאלוהים

אשא עיני אל ההרים

מאין יבוא עזרי

אלו המילים שהרגיעו והרדימו ילדה בלגית בת 9 שחיה על סירה שעוגנת בג׳מייקה.

יום למחרת היא הראתה לי את המחברת שירה שלה .

הלחנו בגיטרה את השירים ותרגמנו לעברית.

נזכרתי בי, כשהייתי בגילה

ילדה בת 9 בירושלים של תחילת שנות ה2000

אינתיפדה, פיגועי דקירה, אוטובוסים מתפוצצים.

הייתה לי מחברת שירה בצבע תכלת עם ציור של שמש

שבה כתבתי את כל השירים והתפילות שלי

שיהיה שלום. שאבא יחזור הביתה ממרכז העיר. שעמיר לא ילך לצבא. שאמא לא תעלה על אוטובוס עם אנשים רעים.

שנחייה בלי פחד. שנחיה ביחד. שנאהב. שנשכח מהמלחמות . כולנו ילדים של מישהו. כולנו נהיה הורים של מישהו. האמנתי שהשירים שלי יכולים להזיז משהו. שאולי יום אחד מישהו יקרא אותם ויבין.

ופתאום אגט שרה לי את השיר שלה.

בדיוק את אותו השיר שמור הקטנה משכונת קריית יובל בירושלים יכלה לכתוב.

התרגשתי והתחלתי לבכות

חשבתי על אלמה , ועל הבנות המדהימות בגילה של אגט, שרק רוצות לחיות בלי פחד .

חשבתי איזה שירים מתבשלים בבטנם של הדור הזה

איזו מוזיקה הולכת לצמוח מהשנים האחרונות.

הבנתי פתאום כמה הכאב הזה אוניברסלי

חוצה ימים ויבשות 

והתמימות הפשוטה והיפה, האמונה שאפשר אחרת.

באותו רגע התפללתי חזק בשבילה, שהתום שבה לא ייסדק. שההרמוניה שבתוכה לא תופר.

שתשאר ילדה. שתמשיך לכתוב שירים על אהבה , על חיבור, על תקווה.

וכמה סמבולי שכל זה קורה בקבינה של סירה שעוגנת במדינה שהעולם כולו מכיר בדיוק בזכות המוזיקה התמימה והמלאת תקווה שנולדה מתוכה.

כמעט שבועיים שבילינו יחד 

בימים שרצינו להרגיש אדמה

טיילנו ברחובות port Antonio המדהימה

ג׳ונגלים ירוקים, מפלים נשפכים מהשמיים

כאוס מסודר שכזה

בלאגן מושלם.

הכל מלוכלך ושבור וסדוק ואמיתי ויפה כל כך.

אנחנו הולכים בשבילים המתפוררים, הקצב הפועם של ג׳מייקה מניע אותנו קדימה 

הלב פועם עם הביט של המוזיקה מהרחובות

מוזיקה שמנגנת תקווה, אחדות, עוצמה ואהבה.

הילדים שזופים עם גוונים של שמש רצים לפנינו צוחקים ואומרים שלום לכל אדם חסר שיניים שעובר ומחייך אליהם.

הכל היה נשמע כמו מנגינת רגאיי אחת שלמה שכל כלי בה מבין את סוד מהותו ואת הרגע המדויק שבו עליו להתנגן תחת אצבעותיו של האמן . 

ערב אחד הלכנו לסירה של רומן ולין, לחגוג למיה יום הולדת 5

רומן שם לכבודנו פלייליסט Hebrew songs

ומצאנו את עצמנו רוקדים שיכורים “השם יתברך תמיד אוהב אותי״

מתרגמים להם לאנגלית את המילים העמוקות לשיר המבדח והקליל שהפך בטעות לשגריר שלנו בעולם.

וכך היינו, שלוש סירות 

שלוש ציפורים נודדות שעצרו לרגע לאסוף מזון ולהזין את הנשמה

עוגנות במפרץ כחול מוקף הרים ירוקים שמתוכם בוקעת מוזיקה שמתמזגת עם פכפוכי הנחלים.

אתמול נסענו לבית חב״ד 

שכרנו רחב ויצאנו לנסיעה של 4 שעות לכיוון מערב האי.

חברים שלנו, שהפכו למשפחה, צריכים להמשיך לאיי קיימן.

לפני שנסענו נפרדנו בדמעות

עם שקיות מלאות במכתבים, צדפים, שרשראות, צמידים וציורים.

זו הייתה פרידה כואבת לכולנו. הבטחנו שעוד נפגש .

קשה להסביר את רגע הפרידה מאנשים שהפכו למשפחה בזמן כל כך קצר. 

והידיעה שאולי לא נפגש יותר לעולם.

בכל מפגש אני מבינה שילדים לא צריכים שפה.

הם מדברים דרך הגוף

דרך העיניים, הצחוק , דרך צבעים, מגע, מחוות קטנות ומתנות.

כשחזרנו מהבית חב״ד נפלה עלינו ההבנה שהסירות עזבו

נותרנו לבד במפרץ 

הרגשנו ריקנות גדולה ושתקנו כל הדרך עם הדינגי לסירה.

על מפתן הדלת חיכתה לנו שקית עם מכתבים שהבנות תרגמו מהולנדית לעברית 

וצמידים שהכינו לכולנו

ירד גשם והדמעות זלגו והאוקיינוס היה כחול ומרחוק הגלים התנפצו על המגדלור האדום בעוצמה .

חיים של פרידות

הכל מורגש בעוצמות

כל מפגש הוא מתנה 

שמחה מתפרצת

עצבות מתוקה 

כל פרידה פוערת תהום קטן שיתמלא מהזריחות והשקיעות והירוק מסביב

ושוב זה רק אנחנו 

נפגשים מחדש.

המרקם והמקצב משתנים ומתגבשים למנגינה אחרת.

התיישבנו בירכתיים בחושך מול אורות הבתים בהרים

הים היה שקט, לא זז אפילו צעד .

הילדים יפים וטובים 

כמו פרחים ורודים שהשקתי בגינה 

השחפים מחפשים מפגש עם הדגים

הגלים מחפשים מפגש עם הסלעים.

עצי הקוקוס הערב נראים קצת עצובים.

נראה לי שיש להם כאבי גדילה .