הגענו לג׳מייקה
אחרי הפלגה מתישה של ארבעה ימים
נזכרת עכשיו ברגע בו הגיחו הרים ירוקים מתוך הגלים הגבוהים
כמו הסרט האדום שנקרע בסיום מירוץ סזיפי וארוך.
העייפות והמתח התחלפו בהתרגשות וצפייה כזו שמרגישים בחזה לקראת ארץ חדשה
התגעגעתי פשוט להרגיש אדמה.
הגענו למרינה בPort Antonio
המקום היחיד שראינו כמה סירות בודדות כמעט בכל ג׳מייקה.
דברתי דרך האפליקציה עם בחור שנמצא שם כרגע, ספרתי ששמעתי מאנשים שג׳מייקה יכולה להיות קצת קשוחה ושההוריקן הגביר את רמת העוני והפשיעה,
אולי לא המקום הכי ידידותי למשפחות?
הוא ענה לי שהכל מדהים כאן, שאין ממה לחשוש
וחתם במשפט ״ Don’t make decisions based on someone else’s anxiety״
מביך אותי שיכולנו לוותר על המדינה המטורפת הזו על סמך כמה המלצות של אנשים שאני אפילו לא מכירה.
בדיוק כמו שבהליכה ברחוב לפעמים משהו שזרקת הוא אוצר בשביל מישהו אחר
ג׳מייקה בשבילנו היא אוצר שאספנו בדרכים.
הגענו למרינה קטנה ונעימה.
לרציף נקשרו 8 סירות בודדות
בחלקן כלל לא נמצאים אנשים כרגע.
לידנו זוג יפה במונוהול, הוא מדנמרק והיא ממאוריציוס . בעוד סירה אבא עם שני ילדיו הבוגרים שבאו לבקר.
ועוד צרפתי עם שותף שמתכוננים לחצות את האטלנטי.
ברגע שהגענו סירה נוספת הרימה עוגן, והתחילה דרכה למקסיקו.
שוב נדהמתי מהיכולת פשוט להחליט שעכשיו את יכולה להפליג לגאוטמלה, או צרפת , או להמשיך מערבה לאוסטרליה
הבית שלך איתך על הגב. כל עולמך לידך בסיפון. את רק צריכה רוחות הוגנות.
זה שינוי מטורף עבורנו לעגון במרינה
הפעם הראשונה שעשינו זאת בכל הזמן שאנחנו על מה סירה
נמנענו בעיקר משיקולים כלכליים
וגם כי אין כמו לזרוק עוגן באמצע הים ולהרגיש את הבדידות והחיבור לטבע בכל עוצמתו
אבל קשה גם שלא להתרגל לנוחות שבמרינה, הילדים יכולים פשוט לקפוץ לרציף ולהתרוצץ עם חכה בידם
לבקר בסירות אחרות
לטבול בבריכה הקרירה
לעמוד שעה תחת מקלחות חמות מפנקות
לכבס במכונות כביסה גדולות. ואח״כ מייבש!!!!
מעולם לא ראיתי את הילדים ככ עצמאיים.
הולכים על הרציף עם כפות רגליים כמו קליפות פרי יבשות ופסים זהובים מהשמש מחליקים על המצח.
יום למחרת אחרי שינה טובה כמו שיכולה לבוא רק אחרי 4 לילות לבנים בים, יצאנו לחקור את האי.
תפסנו מיניבוס לכיוון Kingston, בירת ג׳מייקה
לפנינו שלוש שעות נסיעה עד שנגיע ליעד הנכסף- ביתו של בוב מארלי.
הנסיעה במיניבוס במדינה כמו ג׳מייקה היא חוויה שחיכינו לה. קמנו בבוקר מרוגשים עם מבט של ילד לפני שפותח מתנה .
בעיני זו הדרך הכי מדהימה ועוצמתית לפגוש את האי באמת.
התיישבנו 9 אנשים בספסל של 4 כיסאות
מוזיקה חזקה של רגאי מקפיצה את האוטובוס כמו דפיקות לב פועמות שפורצות מהחזה
מלפני ומצדדי ערב רב של תסרוקות והתלבטתי אם להתמקד בנוף המשתנה או בראשים המגוונים.
צמות עם חרוזים, אפרו, ראסטות, שבלולים מסודרים בשורות, פונפונים ונחשים זוחלים בזיגזגים על הקרקפת
ריחות של בשמים מתוקים מתערבבים עם זיעה חמוצה
״יא מאן יא מאן״ הם מדברים ביניהם אנגלית אבל לא מצליחה להבין מילה
נעמי חוקרת לילדה שמולה את השיער
מלטפת אותה, צוחקת איתה ואומר ״יש לך שרשרת על הראש!״
כל שיר שבוקע מהרדיו הפך לגרסת רגאי
Kiss me honey honey kiss me
Love will save the day
Wish you were here
צמות, ראסטות , פונפונים, כובעי צמר צבעוניים
זזים להם בקצב הגיטרה והבס והאורגן והתופים
פתאום שיר של וויטני יוסטון בגרסא המקורית
סטייסי שיושבת לידי מתחילה לשיר עם וויטני
I will always love you
אני מסתכלת עליה בשוק ולא מאמינה שזה אמיתי
היא שרה כמו אחת מהזמרות ליווי שלה
עושה לה קולות, מגבה אותה , בצניעות שקטה
מביאה צלילים מהמעמקים של הלב והריאות.
אישה פשוטה בשנות ה60 לחיה, סבתא לעשרות נכדים
שנוסעת בכל יום מוקדם בבוקר לעבוד בהרים הגבוהים בקטיף פולי קפה .
מאיפה את יודעת לשיר ככה?
אני שואלת אותה והיא צוחקת בביישנות
זה כאילו שאלתי אותה איך היא יודעת ללכת או לחייך או לעשות אפצ׳י.
הקול הזה שיצא לסטייסי מהגרון זה הסיפור של ג׳מייקה בעיני.
זה לא איזה כישרון מיוחד מבחינתה, או משהו שראוי לציון. כולם פה מתהלכים ברחוב עם קצב שלא פגשתי בחיי
רעש גלגלי המכוניות, צופרים, מוזיקה שבוקעת מהחנויות, קול של אדם שצועק מהחלון
הכל מזיז אותם, בתנועות עגולות ושלמות, קול עמוק ומחוספס מצטרף ומלווה את תנועות הכתפיים כמו כנפיים
של מלאכים.
ואי אפשר שלא להדבק בקצב הזה
אי אפשר שלא להגיד ״יא מאן!״ כל שניה.
אי אפשר פשוט ללכת, או פשוט לשבת במיניבוס או לעמוד מבלי לתת ביטוי אומנותי מתוך איזה חלק בגוף
מהאגן או מהכתפיים, הרגליים או הגרון.
זה הכח שלהם. הג׳מייקנים.
כאן נולד הרגאי. מכאן נבטה וצמחה תנועת הראסטפרים.
דרך מוזיקה הם ניצחו את העוולות כלפי האדם השחור, והנחילו תפיסה של אהבה שדרכה יפתרו את חוסר הצדק ויחזירו את האדם השחור למקומו האותנטי.
הגענו לביתו של בוב מארלי.
חייבת להודות שמעולם לא עצרתי לתהות על קיומו של בוב מארלי כאדם.
הוא תמיד היה שם, הקול המחוספס והרך בו זמנית שלו בקע מהרמקולים התלויים בקירות בכל ישיבת חברים במרפסת בקיבוץ בזמן גלגול ג׳ויינט, בבית קפה על הים או במסיבת רגאי במדבר .
הוא דבר שמובן מאליו כמו הגאות והשפל. לא כזמר ששר שירים, עם רגשות ומחשבות
אלא ככוח טבע רחב ועמוק
תופעה שאי אפשר לדמיין את העולם בלעדיה, בדיוק כפי שאי אפשר לדמיין אותו ללא כוח המשיכה.
התופים בשירים שלו הפכו להיות הדופק של העולם.
התמימות והפשטות של פריטת הגיטרה הפכו להיות לדבק חברתי שחוצה יבשות, תרבויות ודתות.
הוא מובן מאליו. סמל. כמו שיש את השמש, את הירח, יש את בוב מארלי. וזו לא מחשבה שאני יכולה לחשוב על שום אמן אחר. אפילו שאני לא חסידת רגאי מושבעת.
נכנסנו לביתו, הכל עמד במקום. קפא בזמן. אולפן ההקלטות שבחדר למטה עדיין אפוף עשן מג׳ויינטים בעובי של קבב
והסאונד של השאיפה והנשיפה עוד בקע מהסדקים שבין הקירות .
מדבקות דהויות ושחוקות שהדביק בכתב ידו מעל הכפתורים כדי לזכור מתי ללחוץ ואפילו טקסטים של שירים על דפים שכתב ותזכורות לפעולות של היומיום שצריך לעשות .
הבחור שעשה לנו את הסיור שאל כל אחד מאיתנו מה השיר האהוב עליכם?
אני אמרתי redemption song
אבל כמעט כולם אמרו one love
אז התחלנו לשיר כולנו ביחד
One love
One heart
Let's get together and feel alright
כולם ביחד
שרים בקול גדול בחדר הקלטות קטן ופשוט עם אקוסטיקה מושלמת
ואחת מהנשים הג׳מייקניות באופן ספונטני לחלוטין שרה את המשפט השני בקול שני, גבוה וחזק שהרטיט את הקירות וצימרר את כולנו.
עלינו למעלה, לחדר השינה
ג׳קט הג׳ינס המפורסם שלו עוד מונח שם על קולב, שלם, ללא רבב. הג׳קט האהוב עליו
עוד מחכה לו, שיכפתר אותו, שיקפל את הצווארון. לא מוכן לעלות על שום גוף אחר מלבד הגוף הקטן של בוב.
וחדר השינה שלו!
תנ״ך פתוח על השידה ליד המיטה ,הדפים יבשים ודקים כמו קליפת בצל
מעליהם, מונח גראס שכבר 40 שנה ממתין לו.
יבש ושחוק, כמעט התייאש, ממתין שיגלגל אותו ביחד עם קצת טבק וישתמש בו להשראה שתשנה את העולם.
ונעלי הבית מעור, הגיטרה שלו עם מיתריה הקרועים.
התמונות של של נשים אפריקאיות על הקירות
והמטבח עם הצלחות והמגירות שנשארו פתוחות.
הכל קטן ונמוך, מתאים למימדי גופו הזעירים שעטפו נשמה גדולה מהחיים.
בלילה לקחנו את המיניבוס האחרון
היה חשוך וצפוף וארוך עוד יותר ממה שהיה כשהגענו לשם.
באיזשהו שלב קיקו נרדם עליי ובלי ששמתי לב הניח את כפות רגליו על הירך של האישה שלידי
קלטתי את זה והתנצלתי, מתכוונת ישר לקחת את כפות רגליו לחיכי
״no no its ok ya man ya man”!!
הורידה לקיקו את הנעליים, הניחה את רגליו על הירכיים שלה בהפגנתיות שלא תשאיר מקום להיסוס או חוסר נעימות והחלה לעשות לו עיסויים וללטף אותו.
חשבתי לעצמי מחשבות על מרחב.
כמה אנחנו הישראלים, האמריקאים והאירופאים קנאים למרחב שלנו. אנחנו מסוגלים להתמרמר על בושם שנודף מאישה שחולפת מולנו ברחוב, מאדם שמדבר בטלפון בקול רם ברכבת או מרמקול של כמה חברה צעירים על החוף.
כאן בג׳מייקה המשפט ״חודר לי למרחב״ כנראה לא נאמר מעולם.
במיניבוס כולם יושבים על כולם, כתף נכנסת מתחת לשכמה מתחת לזוקפי הגב, ירך מתחככת בירך ואפשר ממש לשמוע את קצב הלב של זה שיושב לידך. ברחוב חנויות משמיעות מוזיקה בעוצמה גם אם היא לא הרמונית עם החנות שמשמיעה מוזיקה בצמוד אליה
אין פה שלי שלך, אני אתה ,
אין נפרדות.
ריחות הזיעה שאופפים את המיניבוס הם חלק מהריח של העולם בדיוק כמו ציוץ הציפורים וריחות הקקי של העזים או הביוב בנחלים
והכפות רגליים של קיקו הן כרגע חלק בלתי נפרד מהירכיים הרחבות של האישה שישבה על ידי.
פשוט כך.
יש בזה משהו אמיתי. אוטנתי וחם. משהו שמשדר ״תהיה מה שבא לך להיות, אלוהים מקבל את כולם.״
ענבר שאל את גילעד מה זה ״עבדות״ ?
ו״למה השחורים היו עבדים״?
גילעד חשב כמה רגעים, והתחיל לספר לו סיפור
״לפני הרבה שנים היו אנשים מאוד עשירים שרצו שאחרים יעבדו בשבילם. כי הם לא היו חזקים מספיק בגוף כדי לעבוד בעצמם. הם רצו לשלוט ולהיות עשירים יותר .
אז הם המציאו שקר שאנשים בצבע כהה עור הם לא מספיק חכמים כי הם לא יודעים להמציא כלי נשק או לבנות ספינות שיחצו אוקיינוסים, או חיסונים למחלות.
אבל זה היה שקר שהם לא חכמים, כי אולי הם לא ידעו להמציא כלי נשק אבל הם ידעו לכתוב שירים, לרקוד, לצייר, לבנות, לעבוד עם הגוף, הם היו מומחים בחקלאות, והיו מאוד מחוברים אחד לשני, להיסטוריה שלהם, לאמונה שלהם. וזה מה ששמר עליהם חזקים ומאוחדים.
וכל המוזיקה שאתה שומע עכשיו נוצרה בזכות הקושי שלהם מול האנשים הרעים שניצלו אותם.
אז לפעמים ממשהו רע יכול לצאת משהו טוב ״
ענבר הביט מהחלון
הנוף השתנה במהירות מול עיניו כמו חלום חולף
שמלות צהובות, שמיים ורודים, ג׳ונגלים ירוקים וראסטות אפורות מחזיקות סאלי קש מלאים בפירות
הקשיב לסיפור של גלעד ואחרי כמה דק שאל
אז מי היה בוב מארלי?
בוב מארלי כתב שיר על כל מה שסיפרתי לך עכשיו.
Emancipate yourselves from mental slavery
None but ourselves can free our minds
Have no fear for atomic energy
'Cause none of them can stop the time
How long shall they kill our prophets
While we stand aside and look? Ooh!
Some say it's just a part of it
We've got to fulfil de book
Won't you help to sing
These songs of freedom
'Cause all I ever have
Redemption songs
לילה שקט
געגועים.
Sailing family 
כתיבת תגובה