כשעולם הדיבור דיבר מהכריש

אתמול היה לי מפגש עם כריש .

כבר כמה חודשים אני מתכוננת נפשית לבאהמס, מקום בו הכרישים חוגגים מתחת לסירות כמו חתולים שמטיילים ברחוב גבעת הגן.

אפשר לומר שזה היה הפחד הכי גדול שלי.

אפילו קצת רציתי לוותר על להגיע לכאן.

יש כאלה שמפחדים מרוחות חזקות, מברק שיפגע בתורן, מגלים גבוהים שיהפכו את הסירה. מקדחת הדינגי שמסתובבת בקאריבים, מהסיגאוטרה שמועברת דרך הדגים וכמובן- פיראטים. והם לא מהסוג החמוד שרואים בסרטים המצוירים.

אני מפחדת מכרישים.

הפחד מהם לא מנע ממני לשחות במי התכלת הצלולים כאן בבאהמס, בעיקר סביב הסירה, או לאורך החוף.

השחייה כאן רחוקה מהשחייה החופשית, הארוכה והשלווה שהכרתי מהבקרים בחוף נחשולים.

הגענו לRagged island בדרום הבאהמס בפעם השלישית . איים מבודדים ולא מיושבים

הטבע כאן פראי, שופע ובתולי

הם הפכו להיות ה״ראס אבו גאלום״ שלי.

קבענו לעשות מדורה עם שתי הסירות היחידות שעגנו לידנו

הייתה שם מערת נטיפים עם שלושה פתחים גדולים לשמיים שאפשרו לקרני השמש לרדת כמו מפלים רכים בשעות שונות במהלך היום

הסלעים בנקיק היו סגולים כהים מנצנצים מהאצות והאלמוגים שגדלו בתנאים של לחות, מלח ואור חלקי

מאות קונכיות היו שרועות על צדן כמו שדה ורדים שנטה מהרוח, בגוונים של פנינים ורודות בוהקות.

והצליל של הגל הקטן שנחבט בסלעים נשמע כמו דלת שאמא סגרה בחרישיות בחדרו של בנה הישן.

בתקרת הנקיק נוצרו מדפי סלע, עליהם נשטפו עם הגלים קונכיות ענקיות, נחות כמו ספרים עתיקים ששרדו את הרוחות והגשמים ואת כל פגעי הזמן.

זה היה רגע עוצמתי כל כך.

גלעד חשב שזה מקום מפלט לדייגים, להצטנן ולנוח אחרי יום שלם תחת השמש היוקדת בלב הים.

הביקור במערה היה קצר מדי

וכל היום תהיתי לעצמי איך אני חוזרת לשם לבד.

דמיינתי אותי מתיישבת על הסלעים הסגולים, עוצמת עיניים ומקשיבה לצלילים שאוזני לא שמעו מעולם.

חשבתי על משפט שקראתי פעם ״ אדם ראוי לו שיהיה אוזן השומעת מה שעולם הדיבור מדבר בו.

שמתחיל לשמוע דברי עצמו יפסיק מיד״

כך הרגשתי בתוך המערה

דברי העולם דיברו

והדיבור הפנימי, הלופ המחשבתי, הופסקו כמו שקע שיצא מהתקע.

לא היה מקום לדיבור הפנימי שנבע מאגו, יהירות, או רצון לשליטה

רק הצליל של הגל שנחבט ברכות בסלע.

לקחתי את השנורקל והתחלתי לשחות לכיוון המערה

שלא כהרגלי התרחקתי מהחוף

השמש התקרבה לים והמים היו קרירים ושקטים.

פתאום ראיתי אותו. הוא נעצר מולי

הסתכל עליי

זה כריש.

אני לא מדמיינת.

זה לא ברקודה ענקי , זה לא דולפין.

זה כריש.

הגוף שלו היה גדול, נוקשה ודחוס

כל כולו היפר טונוס.

מכונה משומנת של שרירים עטופים בעור מחוספס שכל מטרתה היא ציד .

העיניים שלו היו חדות ונחושות ועורו מבריק וכהה.

איך זה שאין לו לבן בעיניים?

כשהייתי בגרנדה פגשתי בחור אנגלי שאני לא זוכרת את שמו אבל לסירה שלו קראו Natalia , הוא אמר לי שבמפגש עם כריש חייבים להשאר רגועים ולא לשדר פחד, לא לברוח בפראות אלא להסתובב ברוגע. אחרת הוא יחשוב שאני טרף מפוחד.

הוא גם אמר שכדאי לשמור איתו על קשר עין. אבל זה כבר היה נשגב מבינתי.

המשפט שלו נצרב לי במעמקי הזכרון ונשלף שם בקרקעית הים באותו הרגע

נשארתי רגועה והמשכתי להביט בו

חשבתי שאם יביט בעיני הוא יבין שאני לא מסוכנת.

נשארנו ככה. כמה שניות ארוכות.

ואז הוא פשוט הסתובב, בבת אחת. גופו הנוקשה, הסמיך, הצמיגי והכל כך לא מובילי. פשוט הסתובב כמקשה אחת. בתנועה חדה ומושחזת. חשבתי לעצמי שבטח אין לו חוליות ומפרקים

וכל כולו גוש של סחוס ארוך ורחב.

הכריש איבד בי עניין ברגע וחזר ללב הים.

הדריכות שבי השתחררה כמו אוויר שיוצא מצעצוע גומי בשריקה

וחיוך קטן עלה על שפתיי.

כשחזרתי לחוף סיפרתי לחברים על אשר אירע.

תיארתי להם אותו וניסינו להבין איזה סוג הוא .

לגלעד היה מבט דלוק בעיניים. הוא התרגש יחד איתי.

ואז קרה לי דבר מוזר , הסתובבתי בחזרה ונכנסתי לים.

חיפשתי אותו . רציתי לחוות לעוד רגע קטן את המבט בנינו. שחיתי לכיוון המקום בו נפגשנו והוא כבר לא היה שם.

ניסיתי להבין מה גרם לי לחזור למקום הסכנה

כל כך רציתי לחוות את הרגע הזה שוב .

אחכ הבנתי, שבזכות המפגש איתו

עכשיו אני יודעת משהו.

הכוונה , ממש יודעת.

התפיסה שלי את עצמי ואת הטבע והיחסים שלי ביני לסביבה וביני לביני ומה שאני מסוגלת לעבור גדולה יותר עכשיו.

מורכבת, עמוקה, רחבה יותר .

הרגשתי חזקה יותר בדרך שונה לגמרי מכפי שהייתי מרגישה בריצה או בפלאנק או בלידה או בהפלגה עם רוחות חזקות.

עכשיו כשאני חוזרת לרגע הזה אני מבינה כמה גדלה ראיית העולם שלי

כמה עמוקה ונרחבת התמונה הכוללת שיש לי בראש לגבי פחד ואימה , בזכות הכריש .

איך יתכן שאפילו הדברים הכי מפחידים שיכולים לקרות לך יכולים בסופו של דבר להפוך לגורמים חיוביים במי שאת, במה שאת , יכולים להתגלות כדבר הכי יפה ועוצמתי ומרחיב שקרה לך.

יצאתי מהים מאושרת.

הרגשתי זקופה ועירנית וענבי אמר לי ״אמא את נראית כל כך שמחה ״

שאלתי מי רוצה לבוא איתי לסיבוב קיאק בשקיעה.

נעמי ישר קפצה

כל האמריקאים עם הבירות במדורה כבר מזמן לא עניינו אותי

יצאנו שתינו, עם הקיאק הכתום לכיוון המערה החידתית והמיסטית עם הקונכיות הפזורות .

כשנעמי יושבת לפני , ורגל אחת קטנה מתנדנדת החוצה, מבקשת ללטף את המים

זמזמתי לה מנגינות

והיא אמרה לי ״אמא , עכשיו שקט״

אז חתרנו בשתיקה

מקשיבות לדיבור העולם מדבר בנו

וכשהתחלנו לשמוע את דברי עצמנו