מפגשים מרגשים, שקיעות ופרידות

שבוע לפני המלחמה הייתה לי שיחה עם הילה , חברה שהתאמנה אצלי בסטודיו, יחד עם אלון בן זוגה.

היא ספרה שקוראת את הבלוג באדיקות

ומפליגה בלב יחד איתי

אמרתי לה , אולי פשוט תבואו?

היא צחקה לרגע

יומיים אח״כ קנתה כרטיס.

האקט הגחמני והבלתי צפוי שלה היה מבחינתי כמו רגע כזה שסימל את כל המחשבות שלי מהחודשים האחרונים.

לא הייתה שם התלבטות.

הערצתי אותה על כך וידעתי שזו בדיוק צורת המחשבה שאיתה כדאי לצאת להרפתקאה שכזו.

הטיימינג היה מושלם, שניהם בדיוק יצאו לחופש מהעבודות. הילדים בגילאים שמתאימים לילדינו

ובעיקר היה רצון שהיה גדול יותר מהפחד.

התשובה המהירה והכירטוס המיידי לא הותירו לה צוהר להיסוסים

היה ברור לי שאם הייתה מחכה עם התשובה להזמנה , היו נכנסים פתאום המון שיקולים ופחדים שהיו כנראה בולמים לה את הדרך כמו רשתות דיג במנועים של הסירה.

ביום חמישי, יומיים לפני שהחלה המלחמה

אלון, הילה ושני ילידהם המדהימים גור וצוף, עלו לדינגי שלנו מהרציף בג׳ורג׳ טאון בבאהמס

גלעד שאל אותי – איך אני אזהה אותם? הם מעולם לא נפגשו.

מהרגע שעלו לסירה הרגשנו את הלב נפתח כמו מפרש ספיניקר ברוח מלאה

המפגש איתם היה כל כך לא צפוי ולא מתוכנן, כך שכל מה שהגיע היה חייב להיות מדויק ואמיתי.

מפגש שהיסודות שלו נבנו מלבנים של ספונטניות, זרימה וסקרנות, ולא מחומרי הגלם של הציפיות.

הרגשתי שההחלטה שלהם לבוא שיקפה את כל המסע שלנו בחצי שנה האחרונה

כשמתאים מפליגים, כשרוצים לעצור מורידים עוגן,

אין לבטים, יש תחושת בטן. היא מאוד ראשונית וחזקה, כמו של ילד ששמח או מפחד

וישר מגיב

אף ילד לא יושב ומתלבט לו לפני החלטה ומתחיל לביים סרטים בראש עם פופקורן וקוקה קולה.

ילדים פועלים מהרצון הטהור והרגעי

כך היינו גם אנחנו

הרגשנו ופעלנו

כמו ילדים

ההתלבטות היא כמו רוחות קדמיות 40 קשר וענן סקוול שחור מעלייך. את לא רוצה להכנס לשם.

בבקרים קמנו מוקדם

אלון הקציף חלב לקפה משובח שהביאו מהארץ . כל כך התגעגענו לחלב מוקצף שנימוח כמו עננים רכים בשפתיים

החיים יפים יותר אחרי הקפה של אלון.

הילה שדרגה את הפיתות ״נאן״ של גלעד עם פטרוזיליה ושום, שיקשקה ביצים עם טחינה וירקות

והכינה לאבנה עם היוגורטים של גלעד.

חשוב לציין שהילה העמיסה בערך 5 צנצנות טחינה במזוודה

כשפרקה אותן והגישה לי, רציתי להתכרבל איתן ולחבק אותן חזק שלא יגמרו לעולם.

אלון ואני חתרנו לריצת בוקר עם הקיאק

החול היה כמו חימר לבן ועצים סוככו מעלינו

קיפצנו בדרך מעל סלעים והתכופפנו תחת ענפים

וכפות הרגליים היחפות שלנו היו כמו תקע לשקע

שדרכו זרמו כמו ממוליך כל סודות העולם אשר היו חבויים בחול הרך.

בסיום הריצה טבלנו וצפנו במים הצלולים והנקיים כמו דמעות של שמחה

המים שטפו את הזיעה וניקו את כל השכבות, הקליפות, העומסים וההתקשויות שהצטברו במהלך הלילה .

מאוחר יותר כולם הצטרפו לחוף

הילדים שחקו במחנה , אכלו קוקוס, בנו ארמונות

ליטפו סטינג ריי, ברחו מסטינג ריי, צללו עם סטינג ריי ושנאו את הסטינג ריי

חזרנו לארוחת צהריים מענגת שהילה הכינה בשעה שצוף ישנה בצהריים

סלט סלק עם אגוזים ותפוחים, תבשיל שעועית לימה עם טחינה, אורז מג׳דרה וירקות בתנור.

כמה צבעים, גיוון ויצירתיות הגיחו להם לפתע מתוך המטבח הקטן והמקרטע שלנו.

מטבח שלוקח בו 5 דק להדליק את הגז , אף מצית לא עובד והמקום היחיד שאפשר לחתוך ירקות הוא על קרש חיתוך שהוא בעצם גם הכיור.

אחר הצהריים גלעד, אלון קיקו וענבי יצאו עם הדינגי לצוד לנו לובסטרים

בדרך גילו סלע ענק שהיה כמו אבן שואבת מלאה בשפע וביופי

בתוך הסלע הסתתרו עשרות לובסטרים יפים ושמנמנים וכשחזרו שלפו לנו אותם אחד אחד עם החנית וכבר יכולתי להריח את החמאה והשום נספגים בבשר הצרוב.

בערב , כשהילדים נרדמו, הילה הוציאה שוקולדים ויין וישבנו מתחת לחושך שהלך והעמיק ונשפך וגלש מעלינו ואורות התרנים השתבצו להם כמו יהלומים בין הכוכבים

וכך חלפו להן שעות הערב הנעימות בשיחות על השורשים שלנו והפירות שלנו

מחשבות על העתיד וסיפורים על העבר

כל היום הוא צפייה לרגע הזה שיורדת השמש

הסירות מרקדות להן מולנו מצד לצד לצלילי הג׳אז הרכים

השמיים נצבעים כתום ואז מתחלפים לסגול ועננים דרמטיים נמתחים לרוחב כמו משיכות מכחול.

והשקט הזה כשהילדים נרדמים..

והרגע הזה שמתיישבים מול השמיים

תחושה של כניסת שבת.

אלון הוא טייס, רואה את השמיים אחרת מאיתנו

כמו שגלעד רואה את העולם דרך רוח

והילה אדריכלית שרואה אסתטיקה, עיצוב, חומרים ומרקמים.

אלון אומר שהשמיים בקאריבים דרמטיים ועוצמתיים יחסית לשמיים שאנחנו מכירים מהארץ

אולי בגלל הקירבה לקו המשווה

העננים עצומים ודחוסים והשקיעות מתמהמהות, משתהות, נמתחות לשעות ארוכות.

התחושה היא שהשמיים קיפתיים יותר , עגולים יותר , כמו אוהל ענק שנקשר לבזנטים בחול.

מבט עליהם ממחיש את ההבנה שהעולם עגול ומסתובב

שיש בו תנועה מתמדת שאפשר להרגיש אותה גם בעמידה סטטית.

בחמישי בבוקר קמתי לבוקר יום הולדת מושלם

הילה זכרה את התאריך שלי והביאה הפתעות מהארץ

מחברת קנבס, צבעי מים וצבעי עפרון

משלוח מג׳יזל של ספרי שירה ועלים יבשים מיער עופר

הרחתי את העלים ומששתי אותם והתמלאתי געגועים לחורף בחוף הכרמל ולריח הקאמין

לטפטופי הגשם מעצי האורן ולריח של האדמה הרטובה.

חסרים לי כאן החורפים. ההשתנות של העונות .

ההתכנסות שמגיעה עם החורף והפריצה והתנופה שמגיעה עם האביב.

ענבר הכין לי עוגת תפוחים וקנה לי צמיד של צבי ים 🐢

אחר הצהריים ירדנו אל החוף

זו הייתה שעת שפל

עשרות כוכבי ים וקונכיות נחשפו תחת רגלנו מחפשים את דרכם חזרה אל האוקיאנוס

בזכות הילה ואלון הבנו משהו שלא ידענו שהיה חסר לנו- סדר.

סדר בארוחות. סדר בשינה . סדר בשגרת היום שלנו. סדר בסירה.

גלעד ואני מאוד לא כאלה, מעולה לא היו לנו שעות קבועות להרדמות

ואפשר לומר שאפילו את הארוחות אנחנו לא מקפידים לעשות ביחד ובטח שלא בזמנים קבועים.

הכל אצלנו במין זרימה ספונטנית כזו.

הילה קוראת לרגעי הסדר האלה ״עוגנים״

יצא לנו לחשוב ולדבר הרבה בשבועיים שהיו איתנו על אותם ״עוגנים״.

השעות המוגדרות והשגרה המסודרת הן כמו הרשת שמגדרת לנו את הסירה, שבזכותה הילדים שלנו יכולים לרוץ בחופשיות, בידיעה שבזכותה הם לא יפלו למים.

אין ספק שיש יתרונות באורח חיינו הספונטני והארעי.

ויותר מזה, גם אם נרצה, לא באמת נוכל לקיים יום מתוכנן ומסודר כמו שהיינו רוצים.

אבל בשבועיים האלה שהיו איתנו למדתי שאותם ״עוגנים״ מאפשרים לילדים להרגיש בטחון בעולם

הצרכים שלהם מומשו עוד לפני שהזדקקו להם עד כדי בכי ועצבים.

וגם בתוך חיים סוערים ולא יציבים כמו שלנו, העוגנים אפשריים, גם אם הם קטנים ומינורים.

בכל הימים שהיו איתנו

ידענו מתי אוכלים, מתי הולכים לשנץ, מתי עולים מהחוף לארוחת ערב , למקלחות. ומתי הזמן שלנו, המבוגרים, להתחבר ולדבר על היום שעבר.

זה הרגיש כל כך נפלא .

הגיע הזמן להפרד, תחושת ריקנות מציפה את הגוף

החיים בסירה הם חיים של פרידה

המפגש עם הים תובע נוכחות, כנות רדיקלית

זו סיטואצית קצה

והשכבות הכי עמוקות של הנפש חייבות להתגלות כמו כוכבי הים בשעת השפל.

ואחרי מפגש קרוב, מגיעה הפרידה

ושוב המרקם בסירה משתנה, הצלילים, הריחות, השגרה שהתרגלנו אליה

שוב זה רק אנחנו.

זו הפעם הראשונה שאירחנו חברים מהארץ לתקופה כזו ארוכה . יכולנו להמשיך כך חודשים, הייתי רוצה שכל קורבי ואהובי יבואו לסירה שלנו

בעיקר בתקופה שכזו.

זה עושה לנו טוב לארח, זה מרחיב אותנו, מקרב אותנו כמשפחה

זה מדהים ומשחרר לפרוק את תרמיל המשא שלנו מול עיניים אוהבות וקשובות.

אנשים שמגיעים מישראל לא מכירים את החיים האלה , אפילו המילה ״קרוזינג״ לא קיימת בעברית

ופתאום המבט שלהם עלינו, ההתרגשות מאורח חיינו השונה והקיצוני

גרמו להכל להרגיש חדש, מרגש ומיוחד .

גרמו לנו להעריך את הבחירה שלנו.

יום למחרת הרגשתי מדוכדכת ונכנסתי לאטרף של סידור וארגון הסירה

חילקתי משימות לכולם, הייתי קצרה ומתוחה.

גלעד אמר שבמקום להיות בdoing, במשימות

אולי כדאי לי פשוט לתת לתחושות להכנס

לעכל את הפרידה

ושזה בסדר להיות עצובה

ושכאב הפרידה רק ‏מדגיש את עוצמת האהבה.

געגועים להילה , אלון, גור וצוף

שהשתלבו בחיינו בהרמוניה מושלמת כמו השתקפות השקיעה בקו המים.

מצפים לבאות.

״התבוננתי בזורבה, שסובב את צווארו כעוף-טרף ושתה בדממה. התבוננתי בו והירהרתי בלבי, עד מה מופלאה ומביכה היא תעלומת חיינו. בני-אדם נפגשים, ושוב הם נפרדים, כעלים הנידפים ברוח. עיניך מתאמצות לשווא לשמור על מראה הפנים, הגוף והתנועות של האיש אשר אהבת. תחלופנה שנים מעטות ושוב לא תוכל להיזכר אם היו כחולות או שחורות.״

זורבה יווני

מייחלים לימים שקטים בארץ

חיבוק וגעגועים מכל הלב