Sailing family

ערב 

אורות התרנים מותירים שובלים לאורך המים השקטים

דמדומי השקיעה מתפוגגים כמו משיכות איטיות של מכחול עבה ורך

גוונים חדשים מתגלים מתוך שמיים רחבים

ולאט לאט הכוכבים נחשפים כמו אלמוגים במים הנסוגים בשעת השפל.

השעה 19 ובדיוק הודיעו בקשר שב22:54 ישוגר לחלל טיל אשר בתוכו ארוז כמו בקרטון פיצה משפחתית- ידידנו הסטרלינק .

סטרלינק זה כמו ראוטר ענק בשמיים

ששולח זרועות של וויפי מהחלל.

האנטנה הקטנה על הסירה שלנו מדברת עם לווינים שמרחפים מעלינו כמו חייזרים קטנים , לפעמים הם גם מתקשרים ביניהם במידה והם מתקשים בתפקידם או צריכים יעוץ

והחייזרים הקטנים מעבירים את המידע לתחנות אינטרנט על הקרקע.

אם פעם האינטרנט בים היה כמו מגדלור רחוק שמתקשה להאיר, היום הוא כמו מליוני כוכבים קטנים מעלינו , קרובים כל כך 

והמידע לא צריך לטייל הרבה זמן בחלל

הוא פשוט קופץ מהאנטנה שלי בסירה אל הכוכב הקרוב ביותר 

ומשם בחזרה אלינו.

קשה לתפוס את זה.

הסטרלינק מאפשר לך להיות מחוברת בכל מפרץ באי בודד בגלובוס.

מאפשר לאנשים חולמים לגור בסירה ולהמשיך לעבוד מרחוק, כדי לקיים את החיים על הסירה.

מאפשר לפתור תקלות בסירה, לקרוא מידע על חיות הים, וכמובן להרגיש קרובה לאהובים הרחוקים.

לכל הקסם הזה יש מחיר

כמו זיהום אור, 

שינוי מראה השמיים,

פגיעה במחקרים האסטרונומים בגלל פסי האור שהלווינים מותירים שיכול להטעות את החוקרים,

והחיסרון הגדול הוא שגם בלב הים, באמצע האוקיאנוס האטלנטי האמתני והפראי-

את תמיד זמינה.

גם לשם, חייזרי הסטארלינק הקטנים עובדים שעות נוספות כדי שתקבלי את ההודעה על הכלבה שלך שנבחה כל הלילה, שבדירה שלך בארץ יש רטיבות מהגשם, שטראמפ עוד מתלבט, ושעוד לא שלחת מסמכים לרואה חשבון שלך.

ובעודי שטה באוקיאנוס מלא בזרמים סותרים

יש בי את הזרם המרכזי שרוצה להתנתק.

להיות בחוויה במלואה

ולא להיות חסרה בעודי נוכחת.

להיות בקשב עם השמיים והכוכבים והירח שמשתנה ומספר לי על הזמן שעובר והריח של המלח והצלילים של המים בלילה במפגש עם דפנות חדר השינה שלי בבטן הסירה.

ועוד אינסוף זרמי שוליים שמושכים אותי חזק לכיוון הארץ המובטחת שמעבר למסך.

כבר אי אפשר באמת להתנתק.

הבנתי שאני גם לא רוצה.

אני לא יודעת אם הייתי יכולה להמשיך במסע הזה ללא החיבור הזה לארץ.

אני שואבת המון כוחות מהקרובים אליי בישראל.

אז המשוואה הזו מאוזנת מבחינתי.

הבנתי גם שטובי המוחות יושבים שם בעמק הסיליקון ועובדים ללא לאות כדי ללפות אותי אל המסך ולכן זה לא פייר פייט. זה משחק סכום אפס.

וכל שנשאר זה פשוט להודות בזה.

בכל אופן נסחפתי אז אני רוצה לחזור לבחור בקשר שאמר שכדאי לנו לצאת הלילה ולראות את חללית הסטרלינק משוגרת לחלל.

ולמה אני מספרת את כל זה?

כי לפני כמה ימים שוב עלה בקשר ואמר לנו לצאת בשעה סבירה יותר (22:54 בחיים על סירה זה אמצע הלילה)

אז יצאנו ב20:40 להמלצתו, סקפטיים שבכלל נראה משהו

ופתאום גלעד מצביע לשמיים ואנחנו רואים אור אדום כמו כוכב מאדים טס בתנופה של מכחול ומקיף את כדור הארץ לכיוון דרום מזרח ומותיר מאחור זנב ארוך ארוך כמו כוכב שביט שנמתח אלפי קילומטרים. 

התחלנו לרוץ בסירה המומים ונרגשים וענבר ניסה להבין מה אנחנו רואים? חללית עם חייזרים? הם נוחתים על הסירה?

בחיים לא ראינו מחזה שדומה לזה בעבר

זה היה נראה כמו מטאור שמנסה לחדור את הקרום מעל האוקיאנוס.

אם הייתי יושבת סתם על החרטום בלילה ולא מקשיבה לקשר, כנראה הייתי יוצאת מדעתי .

אמרתי לגלעד שזה היה מרהיב ברמת הזוהר הצפוני ואני מופתעת מעצמי שכל כך התרגשתי למרות שידעתי שכל הדבר הזה נעשה ביד אדם ושזה לא היה מחזה ״טבעי״.

זה לא הוריד מעוצמת החוויה, אולי אפילו להפך.

גם דבר שכביכול ״לא טבעי״ יכול להיות יפה ועוצמתי כל כך.

זה הזכיר לי את השיר ״מה חדש במדע״ של מאיר אריאל.

״ על פי מדעי הטבע

האדם כלול בטבע

אם כלול האדם בטבע

כלולים כל מעשיו.״

אז הטבע רצה פלסטיק.

הטבע רצה בוטוקס.

הטבע רצה גם סטרלינק.

כל מה שבטבע הוא טבעי.

העברנו כמה ימים מדהימים בraggeds island 

קבענו עם שתי סירות של ישראלים שנפגוש אותם במקום הכי יפה ובתולי בעולם

בדרום הבאהמס

הגענו למפרץ, רק אנחנו והם. 

שירלי ואורי בסירה שלהם Adaya

וורד ודורון בסירה שלהם Dove.

הגענו אחר הצהריים אחרי הפלגת לילה 

הים היה שקט והפלגה הייתה נעימה ורגועה

נכנסו למפרץ ופתאום אנחנו שומעים קולות של סירנות וזמבורים מצפצפים לנו

ודגלי ישראל מתנופפים באוויר

״אל אל ישראל״

צועקים לנו בעודנו נכנסים לאט לאט למפרץ מחפשים מקום עגינה.

הצחוק של שירלי מתגבר כמו מוזיקה יפה שהגיעה עד אלינו

ריחות חמים של בית נישאים ברוח.

זה היה מחזה סוריאליסטי בטירוף 

אנחנו באמצע אי בודד בתולי יפיפה מנותק ושומם

שאין סיכוי להגיע לשם אלא אם יש לך סירה.

ופתאום שתי סירות של ישראלים עושות לנו קבלת פנים ששלחה אותנו היישר ליום העצמאות ולא היה מפתיע בכלל אם היינו מקבלים גם שפריצים של ספריי שלג או פטיש מתנפח.

כבר באותו ערב הלכנו לנשנש פיצוחים שוקולדים ובירות אצל אורי ושירלי

ויום למחרת ארוחת שניצלים עם פסטה, טחינה וסלט חומוס.

זו הייתה הנחיתה הכי טובה שיכולנו לבקש אחרי הפרידה הקשה מההורים.

נעמי לא זזה משירלי. נרדמה על הסאפ שלה בזמן שחתרה

ציירה לה ציורים והקליטה לה הודעות קוליות.

קיקו הראה לאורי את הפוקימונים שלו

וענבר נעלם לשעות ארוכות של צייד לובסטרים עם הבנים.

בערב הגיעו אלינו לארוחת לובסטרים על הגריל עם שום, חמאה ולימון ויין רוזה משובח.

ביום האחרון שלנו יחד שלושת הבנים נעלמו לשעות ארוכות של קייט ומדי פעם גלעד עבר ליד הסירה לסיבוב דאווין.

אורי זיהה את אהבתו החדשה של ענבר לדיג

והביא לו מתנה – חכה מדהימה !

באחד הימים ענבר לקח את הקיאק ואמר ״אני קופץ להגיד שלום לאורי״

אחרי כמה שעות שלא חזר, גילינו שהספיק לאכול אורז עם קציצות, סלט עם מנגו ולקבל שיעור ביסודות הדייג.

דייג בים יכול ללמד אותך מה ששום בית ספר לא יכול. 

מה מסמנות הציפורים שמגיעות ואיך לזהות את הזרמים, מה מספרים שם המים שפוגשים את הסלע ואיזה פתיון מתאים לאיזה סוג של דג.

כשחזר עם הקיאק סיפר בהתלהבות על הלוקוס שנתפס וברח.

האם זו אמת או אגדה?

כנראה שלא נדע.

רק אנחנו כאן

שלוש סירות 

כמו שלושה דגים באגם ההווה

הידיעה שיש כאן ישראלים לידך נותנת בטחון

הם מביאים לנו שמיכות כי הלילות קרים

אנחנו מקפיצים להם לובסטר לארוחת צהריים

ואז מגיע משלוח של דינגי וידיים מגישות טחינה כאילו זו המנחה היקרה בעולם.

ואנחנו מעבירים להם מיכלי מים כי הwater maker שלהם התקלקל

תמיד הרגשנו שלא משנה לאן נגיע, יהיו סירות סביבנו שיעזרו לנו בעת צורך. כי ככה פשוט אנשי הסירות נוהגים.

אבל הישראלים ידעו לדאוג לך לא רק לצרכים הבסיסיים של הגוף אלא גם לצרכים של הלב

בוקר

מתעוררת מוקדם וממשיכה לכתוב

השעה 6, שמה מקינטה על הגז ועולה לחרטום

הסירה מתמלאת בריחות של קפה שנמהלים עם הנשימות הקטנות של הילדים בחדרים למטה

השמש מנסה לפלס את דרכה מעלה מהים בין העננים העבים המכסים כמו שמיכות פוך לבנות, 

עבות צפופות ודחוסות

חשבתי על הדולפינים שראינו אתמול

השתובבו להם כמו פנינים ששחו בתוך שמן 

חלקלקים קטיפתיים

העור שלהם הבריק כמו עוגת שוקולד שנשפך עליה הציפוי הקרמי אחרי שיוצאת מהתנור

לקחתי את הקיאק וירדתי לחוף 

הסאונד של המשוט שדוחף את המים היה נעים וניסיתי לאבחין בין הצלילים השונים שנוצרים מהזוויות השונות של המשוט במפגש עם המים

נתתי לגל הקטן לשפוך אותי אל החוף עם הקיאק והדממה שבחול אפשרה לי לשמוע את התזוזות הקטנות של הסרטנים מתוך הקונכיות שלהם.

צעד צעד , על רסיסי צדפים

מתקדמים לאיטם וטובלים את רגליהם במים המלוחים

שואבים לחות ומינרלים.

חושבת על הפסים האדומים שהותירה חללית הסטרלינק

ועל האצבעות הורודות ששולחת השמש שזורחת ומדליקה באורות מרהיבים את כל חלקת האי השלנו

הכל כל כך יפה 

דמעות נקוות כמו אגמים בשתי עיני

חושבת על החלות שנאפה לכבוד שבת

הגעגועים לישראל הם כמו הגלים הקטנים שמתנפצים על הסלע

״אמנם לפעמים שומעים דיבור

על חזרה אל הטבע ועל ניכור

אך הטבע זה אנחנו, זאת יש לזכור,

על פי המדע אין לאן לחזור…

אבל אם בכל זאת מרגישים הבדל

בין צחוק מעושה וצחוק מתגלגל

אז ברוך השם תודה לאל.״

מאיר אריאל