אתמול יצאנו מla phere blue המפרץ הראשון שעגנו בו לאורך זמן.
המקום הזה היה כמו חברה ראשונה בתיכון במדינה חדשה שעברת אליה עם ההורים- שנשארת לשבת איתך בהפסקת אוכל וגורמת לך להרגיש שאת לא כל כך בודדה ומוזרה..את אפילו ממש אחלה.
המקום הזה עטף אותנו באהבה וברכות וגרם לנו להפיק מתוכנו צלילים שלא ידענו שקיימים בנו.
לפני שעזבנו הכנו מתנות לחברים, ברכות וציורים ומובייל עם צדפים, נוצות ואבנים.
החיים בסירה הם חוויה של פרידה. את כל הזמן נפרדת.
אבל תמיד מגיע המשפט "נתראה בהמשך הדרך". ואת באמת מאמינה למשפט הזה.
זה לא כמו לפגוש חבר מהעבר שתמה תקופת הרלוונטיות שלו בחייך ואת אומרת לו "בוא נשב לקפה!" ושניכם יודעים שזה לעולם לא יקרה.
כאן באמת נפגשים בהמשך.
כאן את מקבלת את דין התנועה.
כי הרוח היא שקובעת.
ומהמקום שהתחלנו, כולם עולים לצפון .
אף אחד לא יצא לדרך אם התחזית לא מאירת פנים.
ויש אפילו אפליקציה שמראה לך תמיד איפה נמצאות על המפה כל הסירות שבסביבתך ואפילו באיזה גילאים הילדים בסירות.
כך שיוצא שבאמצע העולם, בלב הים, בלילה, כשהחושך בשמיים מתמזג עם הים השחור והכל הופך מסך שכולו היעדרות האור- גם אז את מרגישה שאת לא לבד.
לפני שיצאנו מצאנו חוף סודי עם מיליון קונכיות ורדרדות בגודל של מנגו
הייתה שם בקתה נטושה עם צבעים של דגל גרנדה, ונראה כאילו עבר איזה הוריקן והותיר אותה שם, בודדה ומחכה.
צללנו וראינו כוכב ים ענק בצבע ורוד פוקסיה בוהק בתוך המים, עצי קוקוס גבוהים וחוף לבן ורך כמו הלחי של קיקו.
מה שהכי ריגש אותי היה שלט מעץ שתלו ליד הבקתה
והיה בו רשום "please leave nothing but your footprint"
כל כך יפה.
וכל היום נשארתי עם המחשבה הזו. אל תשאירי אחרייך דבר, רק את טביעת כף הרגל שלך.
נזכרתי שיום אחד חזרנו מהחוף בנחשולים וקיקו בכה ששכח את העקבה שלו על החוף.
כל כך הרבה אפשר ללמוד על טביעת כף הרגל. מי עבר במקום, מתי עבר, לאיזה כיוון פנה, ואפילו פרטים על משקלו ומצבו הבריאותי.
האם ההליכה שלו הייתה שלווה או נמהרת? האם הבהונות שלו פתוחות ונוכחות, או מכווצות ומפחדות ? האם הקשת שלו גבוהה מספיק כדי לאזן,לתמוך ולבלום זעזועים? אבל לא גבוהה מדיי כדי לאפשר לו בסיס מספיק רחב ונקודות מפגש שמשתרשות באדמה.
אבל אז, מגיע גל קטן ושוטף את הכל. ומפנה מקום לעקבה חדשה.
וכל התארים, ההישגים, כל הזכרונות, הטראומות, הפצעים, האנדרטאות שהקים ויצק על הגוף ועל הלב
הכל נשטף וחוזר ונעלם בחזרה אל העולם.
הכל הבל הבלים.
מהרגעים האלה שאני שוב קולטת כמה הכל שטויות. כמה העולם גדול. כמה את קטנה. כמה זה לא משנה מה פלטת ברגע לא מתאים או מה התביישת לומר שהיה חשוב…
וגם רגע של ענווה. קחי את כל מה שהבאת איתך ותמשיכי הלאה.
יש אנשים שאפשר להריח את הכעס שבתוכם כמו בושם גוצ'י כבד שנדבק לך לבגדים גם שעות אחרי המפגש.
יש אנשים שהאנרגיה שלהם כל כך חזקה ולא נותנת מקום לאף אחד אחר בחדר.
וכאלה שהכאב שהם מביאים איתם לעולם מושך אותך פנימה כמו חור שחור שקורס לתוך עצמו.
והשלט הזה על החוף גרם לי לחשוב על המקום שאני תופסת בעולם. וכמה בא לי פשוט להשאיר עקבה ולהמשיך. ולתת לה להישטף עם הגלים.
המשכנו הלאה
פנינו צפונה
הפלגנו 5 שעות עם רוח מטריפה שהעיפה אותנו קדימה בתנופה של מכחול שמצייר זיקוקי דינור.
באמצע ההפלגה התחיל לרדת מבול והמפרשים היו גדולים ולבנים כמו האולימפוס והתחלתי לבכות מאושר.
גלעד חייך ואמר "את כל כך אמא שלך"
וחשבתי על אמא שלי שבוכה מכל חיבוק של נכד , ברכה ליום הולדת, שיר יפה שהרדיו הפיק בסלון בזמן הנקיונות של יום שישי.
פתאום כל כך התגעגעת אליה והערכתי את הרגע בו מופיע זכרון של אמא בוכה מרגע מסויים שאדם אחר יכל להיות לגמרי אדיש אליו ולתת לו לעבור לידו.
להכל היא שמה לב. להכל היא נותנת את הלב. ורגעים פשוטים ויומיומיים, יכולים פשוט ללפות אותה ולהצרב בתוכה ולהדהד הלאה כמו אדוות גדולות ושלמות.
הגענו לכפר דייגים בצפון גרנדה. כנראה התחנה האחרונה שלנו באי, לפני שנעבור לגרנדינים.
מעולם לא ראיתי מקום צבעוני כמו גרנדה.
הירוק פה פראי ומשולח רסן , ירוק בהיר זוהר זרחני שמוליד עצים בצורות כוכבים יודעי שמיים.
אין חוקיות, אין סדר, בלאגן מושלם.
בתוך הירוק הפראי משובצים בתים בצבעי סוכריות מחנות ממתקים
אדום צהוב ירוק ורוד כחול
מפוזרים מטפסים במעלה ההר מביטים על הים
אם גרנדה הייתה אישה, היא הייתה ההפך מאישה סולידית.
היא הייתה חסרת בושה, איפוק ומעצורים.
היא הייתה רוקדת על החוף לצלילי R&B עם שמלה אדומה פרחונית וישבן מושלם.
לאט לאט הסירה נכנסת מגששת מחפשת את מקומה ואני מרגישה מוארת כאילו מישהו הדליק בתוכי פנס.
העיניים מצטמצמות והמבט מתרחב
מעולם לא ראינו צבעים כאלה.
מעולם לא היינו מהצד של הים שמביט אל החלון של האישה שמביטה מהחלון אל הים.
בטוח מאיזה חלון מישהי מביטה בסירה שלנו כעת ומדמיינת חופש וריח של ים.
ירדנו אל החוף עם הדינגי ועלינו מהרציף לכיוון הדייגים
עשרות דייגים עם חיוך בלי שיניים וריח אלכוהול מותיר שובלים.
הקונטרסט שקיים כאן בין העוני של המקומיים ויוקר המחייה פשוט לא מסתדר לי.
עברנו ליד חנות הדייגים שכבר נסגרה. אבל הריחות לפתו והוליכו אותנו לדלת האחורית של הדייגים מבלי שנוכל לבחור אחרת.
גלעד בחר לנו דג מסוג mahi mahi ששוקל קילו.
ואמרנו לענבר שנבשל את הדג לארוחת יום ההולדת שלו.
ישבנו בשולחן עם נר בצורת 6 ודג שלפני שעה נתפס ברשת והרגע יצא מהתנור צרוב מתובל במלח ושום ושרנו שירי יום הולדת.
נעמי לא הפסיקה לצחוק "בא לי עודי דגי בא לי עודי דגי" וענבר לימד אותה להצמיד את הקונכייה לאוזן ולהקשיב לים.
לקקנו אצבעות וקידשנו את הדג כאילו הוא הארוחה האחרונה בחיינו. או הראשונה.
אורות רכים כבר מזמן נסגרו מהבתים הצבעוניים
נשארנו אני והירח שהולך ומתמלא
עוד מעט השחר ישלח אצבעות ורודות שיציתו את חלקת הים שלי
לילה טוב.
Sailing family 
כתיבת תגובה